"הקובייה הלבנה" – מונח שטבע מבקר האמנות בריאן או'דוהרטי בשנות ה־70 – היה במשך שנים האורים והתומים של מוזיאונים לאמנות: גלריות עם קירות לבנים וחלקים, קוביות לבנות וניטרליות, נחשבו לחללי תצוגה אידיאליים להצגת אמנות. אלא שבשנים האחרונות מוזיאונים ברחבי העולם משנים את הגישה האדריכלית־אוצרותית ומעדיפים על פני חללים בהירים ונוחים לתצוגה, מבנים מושכי קהל בזכות עצמם. מרהיב יותר, מקורי יותר ומיוחד יותר - אלו הדרישות ממבנה המוזיאון החדש. וכמובן, כזה שמצטלם טוב לרשתות החברתיות.
החודש נפתח בסין מוזיאון חדש לאמנות עכשווית שמדגים היטב את התפיסה החדשה של מבנה מוזיאלי. הוא בנוי על אגם מלאכותי כמעין גשר ותוכנן כמסלול הליכה ליניארי. מדובר במבנה מרשים, המשתלב עם הטבע בצורה יוצאת דופן ומציע דרך חדשה לחוות אמנות.
10 צפייה בגלריה
המוזיאון בנוי על אגם מלאכותי כמעין גשר ותוכנן כמסלול הליכה ליניארי
(צילום: Arch-Exist@)
10 צפייה בגלריה
אישיגאמי סיפר שרצה לשנות את הנטייה של האדריכלות הסינית להסתגר ולהתעלם מהסביבה
(צילום: Arch-Exist@)
גשר לאמנות מודרנית
המוזיאון לאמנות בז'ישואי (The Zaishui Art Museum) נמצא במחוז שאנדונג שבצפון־מזרח סין, אי שם בין בייג'ינג לשנחאי, לא יעד פופולרי במיוחד לתיירות אמנות. הוא ממוקם בצמוד לאזור תעשייה חדש וחוצה אגם מעשה ידי אדם. שטח המוזיאון משתרע על פני 20 אלף מ"ר (בדומה לגודלו של מוזיאון תל־אביב לאמנות), אורכו כקילומטר, ולצד חלל תצוגה כולל המבנה בית קפה, חנות מזכרות ומרכז מבקרים. עד כמה המבנה עולה על המוצג בו? אפשר לומר כי ללא המבנה החדש, המוזיאון היה נשאר אנונימי וחסר חשיבות בשדה האמנות. אבל העיצוב המקורי והאדריכל המפורסם שעומד מאחוריו, הופכים אותו לאחד המוזיאונים שמושכים הכי הרבה תשומת לב כיום בעולם. מאחורי הפרויקט המרשים עומד האדריכל היפני הצעיר ג'וניה אישיגאמי (50), בעל משרד האדריכלות Junya.Ishigami+Associates הפועל מטוקיו.
מרחוק המוזיאון נראה כמו גשר צר מבטון שחוצה את האגם לשניים. המבנה נותן הרגשה שהוא מרחף מעל האגם ומבצבץ מתוך המים, מה שמייצר, כמובן, סיטואציה ייחודית. חלל המוזיאון נתמך על ידי 300 עמודים מקבילים וביניהם חלונות זכוכית רחבים. הגג בנוי מבטון מוחלק בעובי דק יחסית והוא בעל גבהים ושיפועים משתנים המזכירים צורה גלית עדינה.
אחד האלמנטים המסקרנים הוא רווחים קטנים בתחתית הקירות המאפשרים למי האגם לזרום לתוך המוזיאון ולהגיע ממש עד לשביל ההליכה ולרגלי המבקרים. זו בהחלט הצעה מרעישה ביחס למבנה של מוזיאון, שבדרך כלל נעשים בו כל המאמצים להרחיק ממנו הפרעות חיצוניות, בייחוד מים, ולשמור עליו סטרילי ומוגן. ובזה לא תמה האינטראקציה עם החוץ: כשמזג האוויר נעים, יכולים הפאנלים המזוגגים להיפתח בחלקים מסוימים ולאפשר משב רוח עדין שיחדור לתוך המוזיאון ויאוורר בצורה טבעית את החלל.
מוצגי האמנות מפוזרים ברחבי השביל הפנימי, שמשתנה בגודלו וברוחבו, מה שנותן תחושה של הליכה במוזיאון פתוח, בדומה להליכה בפארק מוקף אגם. המוזיאון נפתח רק החודש, אבל קל לראות שהוא בדרך להפוך לאייקון אדריכלי ויעד עלייה לרגל לחובבי אמנות ואדריכלות.
"החלק המאתגר ביותר היה בניית המבנה עצמו, שאורכו קילומטר. היינו צריכים להביא בחשבון את הרוח והטמפרטורה וכמובן את היותנו על גבי המים. התוצאה היא יצירת מבנה אדריכלי המייצר נוף חדשני"
אדריכל שמטשטש גבולות בין הפנים הבנוי לטבע
אישיגאמי ידוע כאדריכל נועז וחריג בנוף האדריכלי הבינלאומי. הוא נוהג לתכנן פרויקטים אקספרימנטליים המשלבים בין אדריכלות ובין אמנות ונוגעים בקשר שבין המבנה לטבע. אישיגאמי נוהג לשלב בפרויקטים שלו יערות, מים, קטעי נוף ועננים, וכך לטשטש את הגבול בין הסביבה החיצונית לחללים הפנימיים. אדריכלים רבים אוהבים להשתמש במטאפורות של הטבע במטרה לטשטש את הפנים והחוץ, אבל אישיגאמי נחוש ליצור טבע אחר לגמרי: על ידי תכנון מבנים פשוטים ומוזרים שמזכירים תופעות טבע.
בריאיון איתו לכבוד השקת המוזיאון החדש, סיפר אישיגאמי שהגישה שלו בפרויקט הייתה לשנות את הנטייה של האדריכלות הסינית להסתגר ולהתעלם מהסביבה. הוא רצה לתת הרגשה שהמוזיאון הוא חלק בלתי נפרד מהטבע וכאילו מגיח מתוך האגם. "רציתי להציג את הבניין כמעין נוף חדש, להטמיע את המבנה בסביבה הסינית כדי ליצור את החוויה של הליכה על אגם - בדומה להליכה על החוף, שם אנשים יכולים להרגיש את מהות המים", אמר האדריכל. "החלק המאתגר ביותר היה בניית המבנה עצמו, שאורכו קילומטר. היינו צריכים להביא בחשבון את הרוח והטמפרטורה, וכמובן את היותנו על גבי המים. התוצאה היא יצירת מבנה אדריכלי המייצר נוף חדשני המאפשר איחוד עדין ושלו עם עולם הטבע".
10 צפייה בגלריה
חלק ממגמה של הקמת מבנים ייחודיים ואטרקטיביים, שחשיבותם לא פחותה מהאמנות עצמה
(צילום: Arch-Exist@)
בשנת 2019 נבחר אישיגאמי לתכנן את ביתן הקיץ של גלריית סרפנטיין (Serpentine galleries) בלונדון - זכות השמורה לאדריכלים המוערכים ביותר. משנת 2000 ואילך, נבחר מדי שנה אדריכל בינלאומי אחר לתכנן פביליון ארעי הניצב בשטח הפארק במשך חודשי הקיץ. הפביליון שתכנן אישיגאמי הזכיר הר קטן שמתרומם מהקרקע בהדרגה, מגיע לגובה של 4.5 מטרים ומוחזק על ידי עשרות עמודים לבנים דקיקים. הגג היה מצופה ב־61 טונות של סלע מותמר (שעבר תהליך שינוי עקב תנאים סביבתיים קיצוניים) בצבע ירקרק. אישיגאמי הסביר בזמנו שהביתן מדגים את פילוסופיית "המרחב הפנוי" שלו, שבה הוא מחפש הרמוניה בין מבנים מעשה ידי אדם ובין אלה שכבר קיימים. "העיצוב של הביתן משחק עם נקודות המבט שלנו על הסביבה הבנויה על רקע נוף טבעי, תוך שימת דגש על תחושה אורגנית, כאילו המבנה צומח מתוך הדשא, הדומה לגבעה עשויה מסלעים", הוא הסביר.
מעבר לאסתטיקה ולתכנון המקוריים של אישיגאמי, הגישה של המוזיאון החדש בסין משתלבת במגמה רווחת, שאותה חולקים מוסדות תרבות ברחבי העולם: הקמת מבנים ייחודיים ואטרקטיביים, שחשיבותם לא פחותה מהאמנות עצמה. מוזיאונים רבים (בעיקר לאמנות עכשווית) בוחרים בעשורים האחרונים לוותר על זהותם כחללים ניטרליים, העומדים באופן מוחלט לשירות האמנות, ומגדירים עצמם מחדש כפסל אדריכלי וכאטרקציה תיירותית לכל דבר. המסר הוא: הקליפה חשובה לא פחות ממה שבתוכה. פעמים רבות עיצוב הבניין הוא זה שאכן מושך מבקרים, ולאו דווקא התערוכות המוצגות בו. דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות למוזיאונים שהפכו אתרי עלייה לרגל בגלל האדריכלות הספקטקולרית שלהם הם מוזיאון לואי ויטון בפריז בתכנון פרנק גרי, מוזיאון הלובר החדש באבו־דאבי בתכנון ז'אן נובל, ודוגמאות מעט ותיקות יותר כמו המוזיאון היהודי בברלין בתכנון דניאל ליבסקינד וגם מוזיאון העיצוב בחולון בתכנון רון ארד. המוזיאון החדש שתכנן אישיגאמי בסין מצטרף לקטגוריה הזו - המבנה הוא חזות הכול, הליבה והעיקר. התערוכות המוצגות בפנים? הן בונוס.
