מעצב הפנים ליעד יוסף נולד וגדל במושב מרגליות בצפון, ממש ליד גבול לבנון. משפחתו עדיין גרה שם (אם כי חלקה פונתה עקב המצב), שם הוא פגש את בן זוגו ושם הוא מתכנן ומעצב בתים יפים. וכשהחלה המלחמה הוא לא יכול היה להמשיך בשגרת חייו ואת הזמן הפנוי מהפרויקטים האדריכליים הוא ניתב להקמת חמ"ל ציוד ואוכל בביתו.
"גדלתי בצל הקטיושות", מספר יוסף על ילדותו במרגליות ברכס רמים, ממערב לקריית שמונה, "אמנם מאז עברתי עם בעלי לגור במרכז הארץ, בפתח תקווה, אבל אני עדיין נחשב 'המעצב מהצפון' ורבים מהלקוחות שלי גרים ביישובי אצבע הגליל. הירי בצפון והמצב בדרום הובילו אותי לתרום ולהתנדב".
איפה תפסה אותך המלחמה?
"הפרויקטים ברובם נעצרו, בטח אלו שבצפון, וחשבתי איך אני יכול לתרום ולעזור. החלתי לגייס את הכוח שיש לי ברשתות החברתיות ולעשות טוב לאחרים. הכוח הגדול שיש לרשתות החברתיות מפתע אותי בכל פעם מחדש. התחלתי בקטן עם האינסטגרם שלי, שבו אני משתף בשגרה את 58 אלף העוקבים ובעיקר העוקבות שלי בחיי היומיום שלי. בכל פרויקט שלי הן חלק ממנו. הן 'באות' איתי לבחור חומרים, גמרים, בדים, טקסטורות, מטבחים וכך הלאה. והן גם מלוות את חיי המשפחה שלי עם בעלי והבת שלנו עופרי בת החמש. ביום שפרצה המלחמה היה לי ברור שאני חייב לקחת חלק ולמנף את העוקבות שלי לטובת עשייה".
מה עשית עם פרוץ המלחמה?
"לא דמיינתי שהחמ"ל הפרטי שפתחתי בבית שלי בפתח תקווה יחד עם העוקבות שלי, החמודות המתוקות, ככה אני קורא להן, יגיע לממדים ולהישגים כל כך מטורפים. בשלושה השבועות הראשונים שבהם המשרד היה כמעט סגור הכל נעשה בשביל הלחימה. ביחד עם העוקבות פתחתי בבית חמ"ל פיזי של ציוד ודרך האינסטגרם גייסתי אינספור תרומות, מזון, תרופות, מיטות, בגדים ועוד לטובת חיילים, אזרחים, מפונים ומי שזקוק. מדי יום נכנסות עוד ועוד בקשות, אפילו את הזמר אמיר דדון הצלחתי להביא להופעה בפני מאות חיילים בדרום ואתמול הכנו ארוחת על האש לכיתת הכוננות בקיבוץ בארי ששומרת על היישוב מאז 7 באוקטובר".
יוסף מוסיף כי מגיעות פניות רבות ומגוונות מכל רחבי הארץ, אבל יש כאלו שנכנסות לו מיד ללב. "כשיש פניות מהצפון, מבחינתי הפנייה היא אישית יותר. מהר מאוד מסתבר שאני מכיר את האמא, הבת או בן הדוד בזכות משפחתי הענפה שמתגוררת בצפון, ברובה בקריית שמונה", הוא אומר.
מה הלאה?
"לאט לאט מנסים לייצר סוג של שגרה, אבל בעוד שבאתרי הבנייה במרכז הארץ הפעילות שלנו חזרה במלואה כי הפועלים התחלפו והכל ממשיך, בצפון הכל עצר מלכת. הבתים בצפון ריקים ומחכים שהמשפחות ישובו לגור בהם, באתרי הבנייה בצפון נשארו שלדים עומדים עצובים. ומיותר לציין שכל התושבים פונו, וכך גם משפחתי שפונתה למלון בכנרת, למעט אבי ואחי. אתמול דיברתי עם לקוחות שאני בונה להם בית באחד הקיבוצים בגליל, יש להם שני ילדים קטנים, הם עברו לצפון מהמרכז כי רצו חיים שקטים, נוחים, רגועים ובטוחים. אני רוצה להאמין שהחלום שלהם יהפוך במהרה למציאות ושהם יוכלו לסיים את בית חלומותיהם ולגור בו".
מי מהמשפחה שלך גר בצפון?
"כולם אבל בשל האירועים הביטחוניים המשפחה הענפה פונתה, למעט אבא שלי ששומר על המשק החקלאי ואח שלי שחבר בכיתת הכוננות במרגליות".
"החלון בחדר שלי במושב פנה לבתים הלבנוניים מעבר לגבול. בכל בוקר הייתי מתעורר, מביט מהחלון ושואל את עצמי מה אני עושה פה? הייתי חושב מה יקרה אם הם יעברו את הגדר? איפה נתחבא?"
"היינו ילדי מקלטים; ב'ענבי זעם' פינו אותנו לנתניה"
"נולדתי במרגליות, בן בכור למשפחה עם שלושה אחים. אנחנו משפחה גדולה, שכולה גרה באזור הצפון", מספר יוסף, "לאימא שלי יש 12 אחים, מה שאומר שיש לי מלא בני דודים. אנחנו משפחה מאוד מלוכדת. כילד, וגם היום, אני מכור לאימא שלי, כל היום אנחנו מבלים יחד. מהילדות אני הולך איתה לכל הסידורים שלה, ציפורניים, מספרה, קפה עם החברות שלה. כל יום חמישי כל האחים של אבא שלי והדודים מגיעים לאכול סמבוסק אצל סבתא שלי (מצד אבא) במושב, וביום שישי בצהריים מדליקים מנגל במושב, קבוע, עם השישליק המיוחד של סבתא והפיתות העיראקיות שלה.
מה זה אומר לחיות בצל קטיושות?
"לגדול במושב מרגליות, 60 מטר (!) מגבול לבנון, היה טירוף, כיפת ברזל לא הייתה, היינו מקבלים תזכורת מלבנון לעיתים תכופות. אפשר להגיד שהיינו ילדי מקלטים, העברנו שם שבועות שלמים לפעמים בלי יכולת לצאת ימים ארוכים. שם אכלנו ושיחקנו. היו פעמים שגם פינו אותנו לגמרי. אני זוכר את מבצע 'ענבי זעם' שבעקבותיו עברנו לנתניה, לסוג של בית החייל (בית פלדמן), היינו שם עד סוף המבצע, למדתי שם בבית ספר יסודי וכשהכל הסתיים - חזרנו למושב".
"מה יקרה אם הם יעברו את הגדר? איפה נתחבא?"
יוסף מספר כי משפחתו מחוברת למושב ולאזור ומעולם לא חשבו לעזוב, על אף הקרבה לגבול, שבימים אלו רועש מהרגיל. "להורים שלי יש לול תרנגולות ומטעי תפוחים, אפרסקים, דובדבן ואבוקדו. את המטע הם השכירו לחקלאים אחרים והלול נשאר בטיפול המשפחה. כשהיינו חוזרים מבית הספר בתור ילדים, אחי נועם ואני נהגנו להחליף את נעלי הנייקי לנעלים מסריחות ולהגיע ישר ללול לאסוף ביצים. רק אחר כך היינו מתפנים לאכול לארוחת צהריים, להכין שיעורי בית ולפגוש חברים", הוא מספר.
"החלון בחדר שלי במושב פנה לבתים הלבנוניים מעבר לגבול. בכל בוקר הייתי מתעורר, מביט מהחלון ושואל את עצמי מה אני עושה פה? הייתי חושב מה יקרה אם הם יעברו את הגדר? איפה נתחבא?", מוסיף יוסף את החשש שהפך למציאותי עבור תושבי הדרום.
גם את בן זוגו, אביעד יוסף שרון, כיום מנהל הפרויקטים המעוצבים שלו, פגש יוסף בקרבת ביתו, אחרי לא מעט התחבטות בזהות המינית שלו. "לאורך השנים גם משהו בי הרגיש שונה", הוא אומר, "הבנים במושב הוציאו רישיון לטרקטור, עבדו בחקלאות, שיחקו בכדורגל, ואני לא. להיות 'שונה' במושב כל כך קטן, עם 100 בתי אב, זה דרמטי. מיד הפוקוס עליך, אין דרך להיעלם. שאלתי את עצמי איך במקום כל כך מרוחק ושמרני אני יוצא מהארון?! לעולם לא חשבתי שאצליח".
איך בכל זאת הכרתם?
"גם בצפון, ליד הבית ממש. הכרתי את אביעד, בעלי, כשהתגייסתי לצבא. באחד הסופ"שים פגשתי אותו בקריית שמונה, הוא למד תואר ראשון במכללת תל חי, בצמוד למושב שלי. הוא בכלל היה דתי עם ציציות, ומהרגע הראשון הבנו שזה meant to be.
הוא פחד שאני אטוס לטיול אחרי צבא, הפתעתי אותו ונרשמתי ללימודי אדריכלות ועיצוב כדי שנעביר יחד את הזמן בקמפוס. חשבתי שזה קורס קצר וקליל, לא דמיינתי שזה יחתים את העתיד שלי ויהיה המקצוע שלי. לא חלמתי על זה בכלל. מהר מאוד הבנתי שקורס קליל זה בטח לא. ולקח לי זמן להתאהב במקצוע, שמתאים לי כמו כפפה ליד", מספר יוסף שמאז מתכנן בתים רבים ברחבי הארץ, רבים מהם ביישובי הצפון.
נראה שאתה מחובר לצפון, למה עברת למרכז?
"המעבר למרכז התבקש, ועשיתי את המהלך לפני 15 שנים, אבל הלב נשאר בצפון. האנשים שם מיוחדים, טובים, תמימים ובעיקר אמיצים. כשפתחתי את הסטודיו שלי במרכז, השמועה על 'ליעד המעצב מהצפון' התפשטה במהירות כיאה למקום קטן. הם שמרו לי חסד נעורים והזמינו אותי לתכנן ולעצב להם בתים, זה התחיל מקטן - שיפוץ פה, שיפוץ שם - וכיום אני עובד על מספר עצום של פרויקטים בגליל ובצפון עם בתים מיוחדים ומרגשים, בין היתר בקריית שמונה, במושבים ובקיבוצים. תושבי הצפון מתמסרים לתהליך ומוסרים לי את המושכות. אלו בתים רחבי ידיים, עם שטחים ומגרשים עצומים לעומת כל מקום אחר בארץ. ויש מקום 'להשתגע' קצת יותר מהרגיל. תמיד יש לי תחושה שבגלל שהתושבים מרוחקים מהמרכז, כן חשוב להם לבנות ולעצב את הבתים הכי יפים, הכי טכנולוגיים, עם חומרי הגמר החדשניים ביותר".
מה שונה באדריכלות בצפון לעומת במרכז?
"בצפון רוב הפרויקטים הם צמודי קרקע, ולרוב פונים אליי אלו שרוצים בתים מודרניים. המטרה שלי תמיד להכניס את הנוף לתוך הבית. הבנייה ברובה היא בנייה בטכנולוגיה ירוקה בגלל הפרשי הטמפרטורה - בחורף קפוא ובקיץ חם. אני עושה שימוש בבלוקים ובסוגי בטון מיוחדים. הוויטרינות והחלונות מתפרסים מרצפה עד תקרה והם אנטי-סאן כדי ליצור איזון בטמפרטורות. לעומת המרכז, הממ"ד אינו מתפקד כחדר שינה, אלא חדר שהוא ממ"ד המשמש מדי פעם כחדר אורחים, חדר משחקים, חדר עבודה, אחסון וכדומה, ולא חדר שינה קבוע של מישהו. בכל פעם שאני מקבל פנייה חדשה מהצפון אני מרוגש, ותמיד אבל תמיד בצד השני נשאלת אותה שאלה: 'אתה מוכן להגיע עד אלינו?' והתשובה שלי אותה תשובה כבר שנים והיום עם המלחמה היא ברורה לי יותר. לתכנן ולעצב בתים בצפון מבחינתי זו שליחות. כבר שנים רבות אני מגיע אחת לשבוע לצפון, מסתובב בין הפרויקטים, ועל הדרך מבקר את סבתא, ההורים ובני הדודים".
לסיום אומר יוסף: "ומעניין לדעת מי הילד שיעמוד בחלון החדר שלו במרגליות והאם גם הוא יראה את לבנון? ומה הוא יחלום שיקרה?"
