בסוף השבוע האחרון נערכה הפתיחה החגיגית של ביתן הקיץ המסורתי של גלריית סרפנטיין בלונדון. הפוויליון בתכנונו של האמן טיסטר גייטס (Theaster Gates) ובשיתוף האדריכל דיוויד אדג'יה נקרא "הקפלה השחורה" (Black Chapel), ויהיה פתוח לציבור עד לאמצע חודש ספטמבר.
במסיבת העיתונאים שנערכה לרגל חשיפתו, הוגדר הביתן בידי גייטס כחלל לרפלקציה ולמדיטציה: "מקום שאפשר לעצור בו, להירגע מלחצי היומיום ולהעביר זמן בבדידות". הביתן הוא מבנה עגול ושחור בקוטר של 20 מטרים ובגובה של כעשרה מטרים, בגג המבנה ממוקם אוקולוס (פתח עגול) שדרכו חודר אור למבנה. לאורך חודשי הקיץ יתקיימו בו הופעות ומיצגים.
יצירתם של השניים היא חלק ממסורת לונדונית בת למעלה מ-20 שנה. בסמוך למבנה הקבע של גלריית הסרפנטיין שבגני קנזינגטון בלונדון, נבנה בכל קיץ בשני העשורים האחרונים ביתן ארעי לחודשי הקיץ בלבד. האדריכלים שהוזמנו לאורך השנים לבנות את ביתן הקיץ הם מבין האדריכלים המובילים בעולם, כאלה שלאורך הקריירה שלהם הצליחו ליצור גוף עבודות מובחן בעל אופי ייחודי ו-"קו" מובהק. למעשה, מהווה בניית הביתן הזדמנות יחידה במינה עבור אדריכלים בעל שם לתמצת את הסגנון האופייני להם וליישמו בביתן אחד קטן וחד פעמי, ולהניח בצד את הדרישות הטכניות והבטיחותיות האינסופיות של בניית בניין.
הדגש כאן הוא על איכויות החלל, והתוצאה היא מעין מניפסט אדריכלי בנוי שמתמצת את כל הטיעונים הארכיטקטוניים והיצירתיים שלהם לאורך השנים לכדי ביתן קטן ודחוס. השנה, בשונה משנים קודמות, הוזמן לתכנן את הביתן אמן שמשתף פעולה עם אדריכל: גייטס הוא אמן מיצב אפרו-אמריקני שמתגורר ופועל בשיקגו, וידוע בעיקר בזכות המיצבים רחבי הידיים שלו, המורכבים מכלי חימר רבים וממסכות אפריקניות.
למסגר את השמיים
שביל שחור מוביל את המבקר במעלה קל אל פתח גבוהה וצר, קירות שחורים עגולים ועמודי מסבך מעץ עוטפים את הנכנס ומובילים את המבט אל הפתח העגול שבמרכז הגג. החלל השחור מעצים את אלומת האור שחודרת מהגג, נזרקת אל שולי החלל ויוצרת רגע פואטי, מה שגייטס מכנה "רגע רפלקסיבי של התבוננות".
גייטס, שאינו רגיל לעבוד בקנה מידה גדול, אמר בפתיחה החגיגית שבניית הביתן היתה דומה לעבודה בחימר "שהגבולות שלו הם הגבולות של הידיים שלי ושל הדימיון". לאורך הקיר ממוקם ספסל ארוך שמאפשר לשהות בביתן. בין הכניסה והיציאה מהמקום, נמתח קיר שיוצר חדר קטן המשמש כקפיטריה, ובסמוך מוצבת עבודה של גייטס שנוצרה במיוחד עבור החלל. גייטס, שכחלק מעבודתו פועל בקרב קהילות שחורות, תיאר את הקפלה השחורה שנוצרה כניגוד לקופסה הלבנה המוזיאלית המודרנית, שמאפסנת בתוכה יצירות קפואות. כתשובה לכך, הקפלה תהיה בית לאירועים ומופעים חיים. הוא הוסיף ואמר שהביתן הוא זיכרון לאביו, שממנו למד את מלאכת הבנייה. לא למידה תיאורטית, אלא למידה תוך כדי עשייה שהיתה משמעותית עבורו לתחומים רבים. בנוסף, המבנה לוקח השראה מבנייה אפריקנית מסורתית של בקתות עשויות מחומרים פשוטים וטבעיים, בהם עץ, בוץ וקש.
למרות שהביתן מצליח לייצר רגע קטן של פליאה והשתאות נוכח צבעו הבולט, המהווה תשובה ללובן האופייני למבני ציבור ומורשת, לא מדובר בהצלחה גדולה. עוצמתו של הביתן נשענת על אלמנט בסיסי יחיד ולא מקורי – הפתח העגול שבראשו – ולא מחדש או מייצר חוויה ייחודית, במיוחד לאור האוקולוס המוכר ביותר הנמצא בקצה הכיפה של הפנתאון ברומא. במקרה של המבנה מהמאה השנייה לספירה, הוא תוכנן כך שביום שמשי אלומת האור חודרת אל המבנה ומאירה אותו בצורה דרמטית - השיש שתחת האלומה נוצץ בבוהק ואילו איזורים אחרים נותרים בצללים.
דוגמה אחת למי שלקח את הנושא ופיתח אותו לכדי אומנות היא של האמן האמריקני ג'יימס טורל, שתכנן עשרות מיצבים שיוצרים "מיסגורים" שונים ומרגשים שם השמיים, המוכר שבהם הוא "החלל הרואה", שנמצא בגן הפסלים שבמוזיאון ישראל. בקפלה השחורה של גייסט ואדג'יה לעומת זאת, הפתח בגג מוצב במסגרת עבה ובצורה בנאלית למדי, ואלומת האור הלונדוני לא מצליחה לייצר בחלל דרמה גדולה.
אדריכלות נעדרת
החשיבות לה זוכה ביתן הקיץ בגלריית סרפנטיין נובעת מהשיח האדריכלי הער שהוא מצליח לעורר. האופי המניפסטי – ולעתים אף הפרובוקטיבי – של הביתנים הצליח לאורך השנים לעורר דיונים, והיה תצוגת תכלית של יכולות ארכיטקטוניות, טכניות ואסתטיות פורצות דרך. דוגמה לכך נראתה בקיץ של שנת 2016, בביתן הקיץ שתכנן האדריכל הדני ביארקה אינגלס שעומד בראש משרד האדריכלים BIG. שם, בעזרת קופסאות פשוטות יצר ביתן פרמטרי בעל צורניות מורכבת. דוגמה נוספת נרשמה בשנת 2011, כאשר תכנן האדריכל השוויצרי פיטר זומטר ביתן עץ פשוט בצבע שחור, שבעזרת שילוב מבריק של צמחייה ומשחקי אור וצל יצר חוויה חד פעמית.
השנה, הביתן כלל לא משחק במגרש האדריכלי, המתכנן הוא אמן שבראש מעיניו שלל תכנים והשראות, אך האיכות והשיח האדריכליים אינם חלק מהם. למעשה, לא לגמרי ברור מיהו המתכנן האמיתי של הביתן – שהרי עבודתו של גייטס מתווכת דרך אדריכל הביתן, אדג'יה.
אדריכלות היא גם אומנות התיווך, האדריכל מייצר עשרות מסמכים שבהם הוא מתווך לבנאים "בפועל" את כוונותיו, והם אמורים לבצע זאת. באומנות, המצב לרוב הוא הפוך, האמן ניגש אל החומר באופן בלתי אמצעי ויוצר במו ידיו את יצירתו. במידת מה, היחסים ההפוכים שנוצרו בין גייטס לבין אדג'יה יוצרים בעיה פרשנית – קשה להבין איזה חלק הוא אדריכלי ואיזה אמנותי, ואיפה נגמרת עבודתו של גייטס ומתחילה זו של אדג'יה. החלל השקט והרפלקסיבי שביקשו השניים לייצר אולי מצליח במידת מה לספק את הסחורה, אבל נראה שמעבר לכך לא ניכרת שום אמירה אדריכלית חדשנית או משמעותית בביתן הקיץ.