חבורה של ילדים בלבוש קצר וקיצי יושבת על מדרגותיו הרחבות של חדר האוכל בקיבוץ ניר עם. חלקם מנדנדים רגליים מעל מעקה הכניסה, אחרים יושבים על הסלעים ומשחקים עם חבריהם, מאחוריהם מבנה חדר האוכל רחב הידיים, עשוי בטון חשוף ומחופה בטיח שפריץ. יצירתה של האדריכלית ארנונה אקסלרוד (2019-1935) שתכננה את חדר האוכל, מאופיינת בפינות מעוגלות ומעודנות, טביעת ידה של אקסלרוד, לצד הצללות בטון מסיביות, שפרט להגנה מקרני השמש נועדו לשמור על המבנה מפני פגיעת פגזים. קיץ פסטורלי בקיבוץ בעוטף עזה בשנת 1979.
היום, כמעט 45 שנה לאחר צילום תמונת הפילם הצבעונית, מתמודדים אנשי קיבוץ ניר עם יחד עם שאר החברים בקיבוצי העוטף עם החרבת הקהילות והטראומה הקשה שפקדה אותם ב-7 באוקטובר. הצילום נחשף מנגטיב נשכח במהלך העבודה על הספר "סעודה אחרונה בקיבוץ" מאת האדריכלים ד"ר צבי אלחייני ומיכאל יעקובסון, שראה אור לפני שנה.
תושבי הקיבוצים המפונים ששרדו את האסון עדיין שוהים הרחק מביתם, מרביתם בבתי מלון ברחבי הארץ. כשמסתובבים בקיבוצים הנטושים – ההמאוכלסים כעת בעיקר בכיתות הכוננות או בבעלי התפקידים החיוניים – חדרי האוכל עומדים כסמל במרחב הבנוי. למרות שהחזרה לשגרה עוד רחוקה, פתיחתו המחודשת של חדר האוכל של קיבוץ בארי לפני כשבועיים, אם כי במתכונת מצומצמת, מצליחה לעורר תקווה לשיקום הקהילה עצמה.
המונומנט היחיד בקיבוץ: חדר האוכל - נייר הלקמוס של הקהילה
"חדר האוכל הוא המונומנט היחיד בקיבוץ", אומר מיכאל יעקובסון, אדריכל ומחבר בלוג האדריכלות "חלון אחורי", שחקר רבות את חדרי האוכל בקיבוצים. "הקיבוצניקים היו אנשי אדמה, תעשייה. בתחילת דרכם, לא היה הרבה כסף להשקיע בתכנון חדרי האוכל. למעט כמה מבנים יוצאי דופן, הם לא היו אייקונים אדריכליים, אפשר כמעט להגיד שלהפך. הם קודם כל ייצגו את הציבוריות הקיבוצית. את הקולקטיב, על כל המשתמע מכך".
מנקודת מבט אדריכלית - חדר האוכל הוא מרכז הקיבוץ. בעוטף עזה ובכל רחבי הארץ ממוקם חדר האוכל במרכז התוכנית של הקיבוץ, בדרך כלל בין המגורים ובין מבנה המשק. המרכזיות שלו – בגודלו ובמיקומו - מודגשת במרחב ומפעילה את כל הסביבה. גם היום, יותר מ-30 שנה אחרי גל ההפרטות הגדול של התנועה הקיבוצית, עדיין אפשר למצוא בחדרי האוכל מאפיינים שהפכו אותם למיתוס בתרבות הישראלית: היכל האכילה הקולקטיבי שבו יושבות קבוצות-קבוצות לפחות פעם ביום. סביבו התפתח הווי שהוא הרבה מעבר לאכילה, מהתורנות של החברים ועד האינטראקציה החברתית והקהילתית. חדר האוכל הוא מעין נייר לקמוס למצב הקהילה, ולהתפתחות שלה.
התחילו כצריפים, הפכו למופת של אדריכלות
בגלגוליהם הראשונים של הקיבוצים, בתקופת ההקמה, חדרי האוכל נבנו כצריפים. חדר האוכל הראשון בארץ נבנה בקיבוץ גניגר ב-1927, בתכנון ריכרד קאופמן. הוא כלל בסך הכל מטבח ואולם אכילה קטן. בשנות ה-60 וה-70 הגיעו הקיבוצים לשיא פריחתם, ועם שלטון מפא"י גדלו גם חדרי האוכל והפכו מצריפים למבני בטון מרכזיים, ממוקמים במקום הגבוה ביותר בקיבוץ ומשקיפים על סביבתם.
כשמסתובבים בשבילי קיבוצים ברחבי הארץ מרגישים את האחידות, הפשטות ששוכפלה מקיבוץ לקיבוץ, מהמשקים ועד מבני המגורים, אולם חדרי האוכל בולטים בשונות האדריכלית שלהם. הם דווקא נראים אחרת לגמרי מקיבוץ לקיבוץ. גם בקיבוצי העוטף נמצאים כמה חדרי אוכל הנחשבים למופת של אדריכלות, בהם חדר האוכל של ניר עם בתכנונה של אקסלרוד, כמו גם חדר האוכל בכרם שלום שתכנן ישראל גודוביץ'.
9 צפייה בגלריה
חדר האוכל בכרם שלום, בתכנון גודוביץ', 1971
(קולאז׳ ושרטוט של חדר האוכל בכרם שלום. שרטוט: אור נעים, ביה״ס לאדריכלות בצלאל. תמונת מקור: ארכיון כרם שלום)
בגלגוליהם הראשונים של הקיבוצים, בתקופת ההקמה, חדרי האוכל נבנו כצריפים. בשנות ה-60 וה-70 הגיעו הקיבוצים לשיא פריחתם, וחדרי האוכל הפכו למבני בטון מרכזיים, ממוקמים במקום הגבוה ביותר בקיבוץ ומשקיפים על סביבתם
לאחר שנות ה-60 וה-70, שיאם של הקיבוצים, שבהן תוכננו כמה מהיצירות האדריכליות בהם, הגיע המשבר הכלכלי של שנות ה-80 ואיתו עזיבה מסיבית של חברים מהקיבוצים ברחבי הארץ. קיבוצים רבים הופרטו והדינמיקה הפנימית השתנתה בהם. "הדבר הכי בולט שנפגע זה חדר האוכל, הוא נסגר", אומר יעקובסון. רבים מחדרי האוכל ננטשו, הופרטו, הושכרו לגורמים חיצוניים או נותרו ריקים במשך שנים. חדר האוכל בניר עם למשל הפך לפני כמה שנים לחלל עבודה לחברות הייטק.
"החובה שלנו היא להחזיר את היכולת לדמיין"
"היכולת לעבור גלגולים נותנת בעצם תקווה לעתיד", אומרת האדריכלית דליה נחמן פרחי, מרצה בבית הספר לארכיטקטורה בבצלאל. נחמן פרחי מובילה את אחד ממיזמי השיקום הרבים שהחלו בבית הספר לאדריכלות בבצלאל מאז האסון ב-7 באוקטובר, המתמקד בחדרי האוכל (כלל מיזמי השיקום בבצלאל נעשים בהובלת ראש בית הספר לארכיטקטורה בבצלאל, האדריכלית פרופ' אלס ורבקל). "חדרי האוכל עברו שלושה ולפעמים ארבעה גלגולים מאז שהוקמו, כשברקע מלחמות או מצוקות כלכליות. אני חושבת שיש בזה המון אופטימיות, כי זה מאפשר לנו לדמיין גם את הגלגול הבא", היא מוסיפה.
אדריכלית דליה נחמן פרחי, מרצה בבית הספר לארכיטקטורה בבצלאלצילום באדיבות בצלאל
הפרויקט שמובילה נחמן פרחי, לצד האדריכלים אור נעים ובר פישר, מנסה לבחון את הפוטנציאל של חידוש ושימור חדרי האוכל בקיבוץ ככוח מניע בתהליך של שיקום הקהילה עצמה. "מבחינה פיזית חדרי האוכל לא נפגעו באסון. המטרה שלנו היא לא להגיע עם תוכניות עבודה ולבנות בניינים מחדש. דרך חדרי האוכל אנחנו רוצים לנסות לדמיין מחדש את הציבוריות המשותפת", היא מסבירה. המיזם המונה כ-10 סטודנטים מתנדבים עדיין נמצא בשלב מחקר ראשוני. "אנחנו מתמודדים עם אתגר טכני שאנחנו לא רגילים אליו. בגלל שארכיונים לא נגישים וגם לא הקיבוצים עצמם, אנחנו צריכים למצוא דרכים אחרות לעבוד", היא אומרת.
בשלב הראשון, מנסה הצוות לבנות מעין קטלוג של חדרי האוכל. בשלב השני רוצים חברי הצוות לפגוש את הקהילות עצמן ולנהל שיח משותף. "הערך הראשון שהגדרנו הוא יצירת ארכיון. אני חושבת שזה יהיה מאוד חשוב עבור הקיבוצים כשהם יגיעו לשלב שבאמת רוצים לדבר על שיקום הקהילה", אומרת נחמן פרחי, "הערך השני הוא בעצם להחזיר את היכולת לדמיין. החובה שלנו אפילו בתור יוצרים שמגיעים בעצמנו להתאמץ ולהחזיר את היכולת לדמיין, כי כולנו קצת איבדנו אותה מאז הטבח".
מוטיב הגלגולים הרבים בחייהם המבניים של חדרי האוכל הוא קו מנחה משמעותי עבור הפרויקט. חדר האוכל בקיבוץ רוחמה למשל, שמשוער שמי שתכנן אותו היה האדריכל זאב רכטר, התגלגל ממבנה מלבני ופשוט למבנה חדש ומורכב שתכנן בשנות ה-60 שמואל מסטצ'קין, אדריכל רב-פעלים בתנועה הקיבוצית. גולת הכותרת הייתה אולם האכילה, שתוכנן ל-170 סועדים ומעליו גג קמרונות חביתיים ייחודי, טביעת ידו של מסטצ'קין באותה התקופה. בסוף שנות ה-70 החל לתכנן את הרחבת חדר האוכל הנוספת.
על אף ההשקעה החוזרת בשירותי תכנון של אדריכל מנוסה ומשפיע, קיבוץ רוחמה הוא דוגמה לפערים שבין תכנון ובין ביצוע. על אף מיקומו המרכזי וחיבוריו בכניסות מרובות למרחבי הפיתוח של הקיבוץ, חדר האוכל עומד נטוש בשנים האחרונות.
להחזיר עטרה ליושנה: חדר האוכל כמרכז הקהילה
גבי בונויט, פסיכואנליטיקאי המלווה מטפלים שמסייעים למשפחות החטופים, מסכים גם הוא כי בחידוש חדר האוכל טמון פוטנציאל שיקומי משמעותי. "יש קשר הדוק בין לכידות הקהילה ובין הסיכוי של אנשים שעברו טראומה להתגבר עליה. זה אולי הגורם הכי משפיע", אומר בונויט, "עכשיו הקהילה התרסקה לגמרי. יש עדיין חטופים. קרה אסון איום. ברור יותר מתמיד שהדרך הנכונה לטפל בטראומות האלו זה קודם כל לטפל בקהילה. אם אנחנו מדברים על לכידות, אז אולי אחד הדברים הראשונים שצריך לעשות זה לשקם את חדר האוכל, להחזיר עטרה ליושנה, ולהשיב אותו להיות המרכז הקהילתי".
לפני כמה שנים חיבר בונבויט לצד האדריכל אמנון בר אור מאמר שעוסק בקשר שבין תכנון חדרי האוכל בקיבוצים ובין הטראומות הטמונות בהיסטוריה שלהם. אחת הדוגמאות המובאות במאמר הוא קיבוץ יד מרדכי, שנפגע גם הוא ב-7 באוקטובר. "קיבוץ יד מרדכי עבר טראומה במלחמת העצמאות. הטראומה הזאת הותירה חותם על הקיבוצים לאורך שנים. אבל יד מרדכי עצמו, לאחר שננטש, חזר לשגשג. עוד מוקדם לתכנן דברים לטווח ארוך, אנחנו עוד בתוך הקטסטרופה", מוסיף בונויט, "בכל זאת, יכול להיות שיש מה ללמוד מההצלחה של יד מרדכי, שספג כבר טראומות בעבר".
עבור נחמן פרחי, תהליך השיקום האדריכלי הזה צריך לכלול שני אלמנטים - שימור לצד חידוש. או כפי שהיא מכנה זאת במחקרה "חידושימור". "הרבה פעמים שימור שמרני מקדש, אולי קצת יותר מדי, את האדריכלות, את הפיזיות המרחבית, על חשבון הנושא החברתי והתרבותי", היא מסבירה, "אם רוצים שמקום יחיה וישתמר אז צריך לעשות הכול בשביל שהוא יחיה בהווה וגם בעתיד. זאת אומרת שכל שימור כולל בתוכו גם איזשהו הרס, או איזשהו מיון של ערכים, לטובת ההתחדשות שלו למי שנמצא עכשיו. זאת גם הגישה פה בפרויקט השיקום בעוטף".
9 צפייה בגלריה
חידושימור. שני חצאי חדר האוכל באור הנר, בתכנון אקסלרוד, 1985
(צילום: מרכז לחקר המורשת הבנויה בטכניון)
חדר האוכל באור הנר הוא דוגמה מצוינת למתח שבין השאיפה לסדר אדריכלי ובין המציאות של חיי היומיום. חדר האוכל המקורי שתוכנן על ידי אריך ראש ונבנה בשנות ה-50 הפך להיות צר מלהכיל את כל סועדי הקיבוץ, כך שעם הזמן נבנו תוספות ואלתורים בצמוד אליו. יותר משני עשורים אחר כך הגיעה האדריכלית ארנונה אקסלרוד גם לאור הנר, ויצרה מבנה עשוי קוביות-קוביות, בסגנון דומה למודרניזם העירוני דווקא, ובשונה ממרבית חדרי האוכל הקיבוציים. עד היום, חדר האוכל באור הנר הוא מהפעילים באזור, בעיקר בזכות הקהילה התוססת, אבל אולי גם בזכות התכנון האקלקטי שנשאר רלוונטי גם עשורים אחר כך.
9 צפייה בגלריה
חידושימור. חתך קיים ותוספת בחדר האוכל באור הנר, בתכנון אקסלרוד, 1985
(שרטוט: אלעד כץ, קבוצת ללימוד מחדרי אוכל, ביה"ס לארכיטקטורה, בצלאל)
9 צפייה בגלריה
התפתחות חדר האוכל ברוחמה, בתכנון מסטצ'קין, 1982 - הוספת חזית עם קשתות והרחבה משמאל
((שרטוט: אלעד כץ)
"חברי הקיבוץ חזרו מכורח הנסיבות לאכול יחד בחדרי אוכל"
חדרי האוכל נתפסים כמבנים מלכדים, שתורמים לחוסן הקהילה, וכך גם להתמודדות שלה עם הטראומה. אולם כאמור, בעשורים האחרונים ובהדרגה, רבים מחדרי האוכל הופרטו, הושמשו מחדש, או אפילו ננטשו. "כרגע עוד מוקדם להבין מה יהיה תפקידם של חדרי האוכל בקהילות האלו. קשה לחשוב קדימה", אומרת נחמן פרחי, "אבל עובדה מעניינת היא שלא מעט מהניצולים מהקיבוצים עברו יחד בעצם כקיבוץ שלם לקיבוץ אחר או לבית מלון. שם גם הקיבוצים שכבר הופרטו, עברו בעצם מכורח הנסיבות שוב למצב שהם גרים בחדרים ואוכלים יחד בחדר אוכל.
"ברור שהסיטואציה הזו מאוד טעונה וקשה. הנסיבות הן טרגיות בצורה בלתי רגילה. אבל משהו בגילוי הזה של כמה הביחד של הקהילה נותן חוסן יכול לתת נקודה למחשבה. אולי החשיבות של חדרי האוכל בתוך הקהילה תתבהר. זה לא אומר שהם בהכרח יחזרו להיות חדרי אוכל, אבל אולי הפוקוס הקהילתי יחזור.
בונויט מוסיף: "גם מבחינת משאבים, המדינה לא יכולה לספק פסיכולוגים למאות אלפי אנשים. זה לא יקרה. לכן אני חושב שאחד הדברים הראשונים שאפשר לעשות הוא להפעיל מחדש את חדרי האוכל. בהשקעה קטנה יחסית, אפשר להתחיל להחיות את המקום שבו מתרחש חלק משמעותי של הפעילויות שבאות לחזק את הלכידות של הקהילה שהתפרקה לגמרי. חדר האוכל כולל את כל האספקטים השיתופיים של הקיבוץ, הוא מממש את האידאולוגיה. לכן השינויים בחדרי האוכל בקיבוץ מקבילים לשינויים בקיבוצים עצמם".
9 צפייה בגלריה
ברוטליזם-ביטחוניזם חדר האוכל בכפר עזה בתכנון קורינלדי, 1979 , חזית דרומית
(צילום באדיבות הספרייה הלאומית)
9 צפייה בגלריה
נוף ונוי, מבנה בתנועה. חדר האוכל כפר עזה בתכנון קורינלדי, 1979
(צילום באדיבות הספרייה הלאומית)
הרקע שעוזר לדמיין מציאות כזאת, על אף הקושי, הוא החזרה לקיבוצים של משפחות צעירות שקורה בשנים האחרונות. שיטת החיים השיתופית נהנית מקאמבק בשנים האחרונות, מקיבוצים עירוניים ועד חזרה לחיים קומונליים בקיבוצים עצמם. "הקיבוצים נמצאים בתנופה אדירה", אומר יעקובסון, "הם הבינו מה היתרונות שלהם ואיך אפשר להתרומם מתוך ההיבט הקהילתי. אחרי הרבה משברים, הם הצליחו למנף את עצמם, ונמצאים היום במצב מצוין".
כשמדברים על שיקום חדרי האוכל בקיבוצים, עבור נחמן פרחי, חוזרת שוב התמונה המפורסמת של חדר האוכל בניר עם. "אני חוזרת כל פעם למדרגות המלאות בילדים. נכון, אנחנו אדריכליות, אבל אנחנו קודם כל רוצות לדמיין את היכולת להפעיל את המרחב הזה עבור הילדים בקיבוץ", היא אומרת, "זאת אומרת, להבין שמה שקורה מחוץ לחדר האוכל לא פחות חשוב ממה שקורה בתוכו. הקשר שלו עם החוץ, החזרה שלו למבנה שנוסך ביטחון, מבחינתי זה הדבר החשוב. לדמיין שם שוב ילדים מתרוצצים".
