משכן הספרייה הלאומית החדש בירושלים נפתח לציבור בצל המלחמה וללא הטקסים והאירועים החגיגיים שלהם ייחלו כשהזמנים אפשרו זאת. התוכנית המקורית כללה השקה חגיגית במהלך אוקטובר, בהשתתפות צמד האדריכלים הבינלאומי הרצוג ודה-מרון (Herzog & de Meuron) ואישים בולטים רבים שליוו מקרוב את הפרויקט במשך יותר מעשור. אך ביטול החגיגות לא מנעו את פתיחת הספרייה הלאומית במבנה החדש והמרשים, וכמה שבועות לתוך המלחמה הוחלט – על אף שעבודות הבנייה והעיצוב עדיין היו בעיצומן – לפתוח חלק מהחללים לציבור הרחב.
המבנה המרשים שנחשף מבקש לתת פרשנות חדשה לאבן הירושלמית, שכבר החלה להיעלם ממבני הציבור החדשים שנבנים בעיר. "אדריכלות נגלית בפנינו באמצעות נפח מסוים והחומר שמרכיב אותו. כשאחד המאפיינים הבולטים של ירושלים הוא האבן, השימוש בה לחיפוי המבנה היה מובן מאליו עבורנו במקרה של הספרייה הלאומית", מספר ל-ynet בראיון האדריכל פייר דה-מרון, שהקים יחד עם ז'אק הרצוג את משרד האדריכלים הבינלאומי שלהם הנמצא בשווייץ, אך פועל בכל רחבי העולם. את המבנה הם תכננו יחד עם השותפים הישראלים האמונים על הביצוע, משרד האדריכלים מן-שנער.
מבנה הספרייה שחולש על פני כ-46,000 מ"ר, הוקם בקרן הרחובות אליעזר קפלן ודרך רופין, באזור המכונה גם "קריית הלאום" או "קריית המוזיאונים". מיקום מרכזי בין משכן הכנסת ומשרדי הממשלה השונים מכיוון צפון-מזרח לבין האוניברסיטה העברית ומוזיאון ישראל מדרום-מערב. "המיקום הספציפי שבו הפרויקט מתוכנן, המבטים כלפיו והנגישות שלו לסביבה מהווים את נקודת הפתיחה לתהליך התכנון", אומר דה-מרון, "היה לנו חשוב להבין כיצד המבנה נצפה מהכנסת, מהמוזיאון ובירידה מהאוניברסיטה העברית בגבעת רם".
צילום בעזרת רחפן בספרייה האלומית
(צילום: סטודיו Yoko)
המבנה מורכב משלושה חלקים, חמש קומות שמהוות כ-60% משטחי המבנה נמצאים מתחת לפני הקרקע ובהם מחסן הספרים הרובוטי, אולמות קריאה קטנים, חדרי הרצאות וחניון. בקומת הקרקע שתי קומות שקופות עטופות קירות זכוכית ומעליהן מסת האבן שכוללת בחלקה הגבוה שלוש קומות בהן, אולמות הקריאה הראשיים, אולם האודיטוריום ומשרדי העובדים. המסה המרחפת מעל הקרקע בולטת בסביבתה כ"מונולית", כפי שהאדריכלים מכנים אותה, מציגה מופע מונומנטלי ועדיין נגיש לציבור המבקרים.
נוסף על הבחירה באבן כחומר חיפוי, ההתייחסות לסביבה מגולמת בצורה של מסת האבן. כשצידה הדרומי מקביל למבנה מוזיאון ישראל שמעבר לכביש וצידה הצפוני מיושר על פי משרדי הממשלה הסמוכים. שאר החזיתות ובעיקר הגג נבנו כקשתות קמורות. הגג קיבל חשיבות מכיוון שנצפה בבירור מרחבת הכנסת וכמחווה, הנקודה הנמוכה ביותר בקשת הגג מוקמה מול מרכז הרחבה. זאת כדי לסמל את הקשר בין מוסדות המדינה אל מוסדות התרבות והאקדמיה, שנדרש היום יותר מתמיד, למרות המחלוקות.
18 צפייה בגלריה
אולם הקריאה המרכזי, הספרייה הלאומית ירושלים
(צילום: Hufton+Crow, באדיבות מן-שנער אדריכלים)
נגיש לציבור ולא מוקף בגדרות
פתיחותו של המבנה וביטול הגדרות בינו ובין הרחוב מודגשת עוד יותר אל מול הגדרות המקיפות את מבני הציבור סביבו. לעומתן, בהיקפו תוכנן גן הכולל צמחייה עשירה בתכנונם על ידי המשרד מילר בלום תכנון סביבתי. בקצה הדרומי של המגרש שולב בנוף פסל סביבתי שיצר האמן וחתן פרס ישראל, מיכה אולמן. הפסל שנקרא "אותיות אור" מורכב מ-22 אותיות השפה העברית חצובות באבן בגובה של כשני מטרים. בדומה לאנדרטה שיצר בברלין, "הספרייה הריקה", גם כאן נגלה חלל תת-קרקעי מתחת לפסל האותיות. אך ביצירה זו, אפשר להיכנס אליו ולחוות את אור השמש החודר מבעד לצורת האותיות א', A ואליף.
מבואת הכניסה הראשית מוקמה מול הכנסת ברחוב קפלן, שם הקשת של הגג מגיעה לנקודה הנמוכה ביותר. גישת האדריכלים והשאיפה ליצירת נגישות, הובילה לתכנון המבואה על פני שתי קומות ביניהן מחבר גרם מדרגות פיסולי עשוי בטון חשוף. כך, דרך המבנה, התגברו האדריכלים על הבדלי הגובה הטופוגרפיים בין הרחובות המקבילים ונתנו את האפשרות לחצות דרך המבנה ולרדת לכניסה נוספת מול מוזיאון ישראל, בדרך רופין.
18 צפייה בגלריה
חדר קריאה תת-קרקעי לספרים עתיקים וחשובים
(צילום: Hufton+Crow, באדיבות מן-שנער אדריכלים)
שתי גישות ירושלמיות השפיעו על מבנה הספרייה
"פרויקט הספרייה הלאומית הוביל למפגש הראשון שלנו עם העיר ירושלים", מספר דה-מרון על פיתוח הרעיונות לעיצוב הספרייה. "חשיבותו של הפרויקט ותחושת האחריות שנבעה מתכנון של פרויקט לאומי בעיר העתיקה הובילה לעריכת סיורים ושיטוטים רבים בעיר. ההתרשמות שלנו מהתכנון בעיר התחלקה לשניים, את הבנייה הצפופה של העיר העתיקה תפסנו כאילו נחצבה בסלע, בתוך ההר. לעומתה, הבנייה החדשה במערב העיר נראתה כאובייקטים הפזורים בנוף ההררי".
שתי הגישות כלפי הבנייה הירושלמית ניכרות בתכנון הספרייה הלאומית. הקומות הראשונות אמנם עטופות בקירות זכוכית אך קירות הבטון בפנים וגרמי המדרגות מדמים את אותה חציבה בניגוד לאבן המונחת מעל. "האבן כרעיון כללה עבורנו מושגים כמו חוסן, יציבות, ואריכות ימים", מפרט דה-מרון. "השילוב של האבן עם הבטון שגם הוא ברובו עשוי מרכיבים טבעיים של חול, חצץ ומים יצר פרשנות חדשה לחומר העתיק שאפיין, במידה מסוימת, את זהותה של העיר.
"קירות האבן העתיקים היוו מקור ההשראה לחיתוך הייחודי של האבנים המחפות את קירות הספרייה ומעניקות לה מראה חדשני", מוסיף האדריכל, "השאיפה הייתה לייצר את אותן תבניות שמזוהות עם העיר באמצעות טכנולוגיה עכשווית". כך, חיתוכי קירות האבן המוכרים נעשו הפעם בצורה מלאכותית באמצעות זרם מים. את המרווחים בין האבנים סגרו ביציקת בטון שעבר ניסיונות רבים כדי שיידמה לאבן ככל האפשר.
18 צפייה בגלריה
מחסן הספרי האוטומטי ללא מגע יד אדם בקומות התת-קרקעיות
(צילום: Hufton+Crow, באדיבות מן-שנער אדריכלים)
The National Library, ירושלים
(צילום: עמית דקל)
"שאר החומרים במבנה נבחרו כתוצאה מהאבן הטבעית שעוטפת אותם מבחוץ", ממשיך דה-מרון. החל מחזיתות הזכוכית שעליהן נשענת האבן ומדגישים את הריחוף של מסת האבן הכבדה מעל, דרך מדפי הספרים וריהוט העץ שמעניק חום, בניגוד למגע הקר של האבן או של הבטון. החום ניכר גם ברכות הבדים שנבחרו לחפות חלק מהקירות הפנימיים מטעמים אקוסטיים כשגם הם מהדהדים את צורות האבנים המקומרות".
האור כסמל לידע
"הספרייה הלאומית כמקום מושבם של ספרים וכתבים היסטוריים בעלי חשיבות תרבותית גדולה למזרח התיכון עמד מול עיננו כשניגשנו לתכנון המבנה", אומר דה-מרון, "הרעיון המרכזי שהוביל אותנו הוא יחסי הגומלין שמתקיימים בין הספרים והידע הטמון בהם לבין האנשים שקוראים אותם. המקום היווה עבורנו מפגש בין שימור והגנה על התרבות הכתובה לבין שימוש יומיומי בה על ידי המבקרים שמגיעים לעיין בספרים, חוקרים באמצעותם וממשיכים לכתוב אודותם".
האור כסמל לידע, לפי דה-מרון, משחק תפקיד מרכזי בתכנון. מיד עם הכניסה, נחשפים לפתח העגול בגג, סקיילייט, גדול שממנו נכנס אור טבעי אל שלוש הקומות של אולמות הקריאה. "רעיון כניסת האור במעין ספירלה למבנה מהגג למעלה ועד לתוך האדמה ליווה אותנו מאז ראשית התכנון", הוא מתאר. "דרך הסקיילייט לא נכנס אור ישיר ואי אפשר לראות דרכו את השמיים. רק להרגיש את האור הטבעי שנכנס אל האולמות המלאים בספרים ומתווכים בין הקרקע והשמיים. בין האולמות הפתוחים ואל מחסני הספרים בקומות התת-קרקעיות".
מחסן הספרים האוטומטי הוא ליבה של הספרייה הלאומית. מאז חקיקת "חוק הספרייה הלאומית" בשנת 2007, היא מוגדרת כגוף האמון על שמירת אוצרות ידע, מורשת ותרבות, שנועד לאפשר נגישות לציבור לאוספים המצויים בה, לשמש כספריית מחקר ולקיים פעילות תרבותית וחינוכית באופן עצמאי. נוסף על האוספים והכתבים ההיסטוריים שעליהם מופקדת, בספרייה נשמר עותק של כל ספר שהודפס באופן מסחרי בישראל. יותר מארבעה מיליון הספרים שהיא מכילה, בין היתר אפשר למצוא בה פירוש למשנה בכתב ידו של הרמב"ם, 12 ספרי התורה המכונים "כתרי דמשק" שאחד מהם גם יוצג לקהל בתערוכת הקבע, קוראן בן יותר מאלף שנה, כתבי יד של גדולי הסופרים, היוצרים וההוגים היהודים והישראלים, בהם ש"י עגנון, רחל המשוררת ולאה גולדברג.
"הגישה שלנו לתכנון מחסן הספרים נבעה מצורת לקרחון שכלפי מעלה נראה רק חלק קטן ממנו וכשיורדים במורד המדרגות נחשפים למחסן האוטומטי העצום דרך חלון", מסביר דה-מרון. אחסון הספרים, שממוקם על פני כחמש קומות תת-קרקעיות, מוגן מפני שתי הסכנות הגדולות לספרים: מים ואש. כדי למנוע מהשריפה להידלק במקום, כמות החמצן בחלל האחסון מוגבלת מאוד ובכך מייתרת את מערכת הספרינקלרים שמתיזים מים באופן אוטומטי כשהם קולטים עשן. למרות חוסר נגישותו של המחסן לציבור, הוא נחשף דרך חלון בחלל מצופה טיח בגוון חום כהה בשילוב קש שנמצא במורד גרם המדרגות הראשי.
18 צפייה בגלריה
גרם המדרגות הפיסולי, סימן ההיכר של האדריכלים הבינלאומיים הרצוג ודה-מרון
(צילום באדיבות Herzog & de Meuron אדריכלים)
18 צפייה בגלריה
לדמות את האבן בחומרים אחרים, במקרה הזה אקוסטיים באזור המיועד לפעילות לילדים
(צילום: עמרי אמסלם)
מטרת העל: משכן הספר של עם הספר
"הספרייה במשכנה החדש נפתחת 131 שנים לאחר ייסודה של הספרייה הלאומית, שהוקמה על ידי פעילים ציונים מהגולה ומהארץ. האישים האלו היוו את ההשראה להקים בירושלים את המשכן המרכזי של שימור הזיכרון ההיסטורי והמורשת היהודית והישראלית. כעת נפתח המבנה האייקוני והייחודי של הספרייה הלאומית בקריית הלאום בירושלים - כראוי למשכן הספר של 'עם הספר'", כך נכתב בהודעה על פתיחת הספרייה.
מאז ייסודה בשנת 1892 הספרייה עברה תחת ידיהן של אגודות ובתי מדרש עד שנמסרה לאחריותה של האוניברסיטה העברית. בימים אלו הספרייה משלימה את העתקת מיקומה ועוברת מבניין ליידי דייוויס באוניברסיטה העברית בגבעת רם. הבניין הקודם, שהוקם בשנת 1960, הוא תוצאה של תכנון משותף בין משרדי האדריכלים זיוה ארמוני, חנן הברון ושולמית ומיכאל נדלר. הקווים האופקיים והאסתטיקה המינימליסטית שמאפיינים אותו תואמים את עקרונות המודרניזם שבלט באותה תקופה. עקרונות שגם הובילו את עיריית ירושלים להגדיר אותו כמבנה המיועד לשימור, אך טרם הוחלט מה יכיל לאחר המעבר.
מיקום המבנה בתוך האוניברסיטה, חוסר נגישותו לציבור הרחב ומצבו בחלוף השנים היו חלק מהטענות לצורך בהקמת מבנה חדש. תהליך התכנון ואופן בחירת המתכננים ספגו לא מעט ביקורת. לאחר גניזתה של ההצעה הזוכה בתחרות השנויה במחלוקת, האחריות הועברה למשרד האדריכלות הרצוג ודה-מרון. בין הפרויקטים של המשרד אפשר למנות את שיפוץ ותכנון מוזיאון לאמנות מודרנית (Tate Modern) בלונדון, בניין התזמורת הפילהרמונית בהמבורג והאצטדיון הלאומי של בייג'ין, המכונה Bird’s Nest.
12 שנים מאז תחילת התכנון של מבנה הספרייה ובעלות של כ-860 מיליון שקל, הושלמה בנייתו של המבנה החדש. כ-85% מעלויות הפרויקט מבוססות על תרומת יד הנדיב – קרן רוטשילד, משפחת גוטסמן ותורמים נוספים מהארץ ומחו"ל והיתר בשיתוף ממשלת ישראל. הספרייה הלאומית מצטרפת לעוד שני מבנים בולטים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהעיר והוקמו בתמיכת יד הנדיב – הכנסת ובית המשפט העליון.
העיצוב משלב בין רעיונות האדריכלים לשאיפות הלקוחות
"אנחנו משתדלים להתחיל כל פרויקט בפתיחות גדולה ללמוד כמעט בצורה נאיבית עד לפיתוח הנושא על פיו יתוכנן המבנה", מספר דה-מרון. ומוסיף כי "הפתרון או העיצוב של המבנה כלל לא היה ברור לנו בתחילתו ונבע ממחקר ומהאינטראקציה בינינו לבין משתמשי הספרייה והלקוחות. העיצוב נוצר משילוב בין רעיונות שעלו מהצד שלנו לבין שאיפותיהם של הלקוחות עד לגיבוש הסמליות והתוצאה שאני מצפה לחוות בקרוב".
"גם בעולם הגלובלי שבו אנו חיים כיום, אנחנו סבורים שאדריכלות, המתוכננת בצורה מלאכותית, מוכרחה לבטא ולקחת בחשבון את מאפייני התרבות, ההיסטוריה והסביבה שבה היא מתוכננת", מדגיש דה-מרון. "הזהות המקומית היא זו שמביאה לשינויים בין המבנים שאנחנו מתכננים בכל מקום בעולם. כך, שאם נתכנן מבנה ספרייה בדרום אמריקה, אוסטרליה או יפן הוא ישתנה לחלוטין ממקום למקום".
יחד עם השאיפה לתכנן אדריכלות המבוססת על התרבות המקומית, אפשר לזהות בכל רחבי המבנה את החותמות המיוחסות למבנים בתכנונו של המשרד הבינלאומי. בין היתר, גרם המדרגות הפיסולי שיימצא ברוב הפרויקטים שלהם בצורה כזו או אחרת. כמו כן, ספסלי העץ המשולבים בחזיתות המבנה ומזמינות את המבקר במקום ומפעילות אותו תוכננו גם במרכז המבקרים של ויטרה (Vitra) בבזל או במוזיאון פאריש (Parrish) לאמנות במונטוק, ארצות הברית, שניהם פרי ידם.
הרגיש שמדובר בהזדמנות חד-פעמית
על שלב הביצוע אמר דה-מרון כי, "תמיד יש אתגרים ותהליך הבנייה לעולם אינו פשוט. התקנות והחוקים, התקציב, לוחות הזמנים ושיטות הבנייה משתנות בכל מקום. לכן, בכל אתר ופרויקט אנחנו נדרשים לעמוד באתגרים ולבצע התאמות". שיטת העבודה הובילה למיקום צוות קבוע באתר הבנייה שכלל לפחות ארבעה אדריכלים באתר מטעם משרדי האדריכלים, הרצוג ודה-מרון הבינלאומי ומן-שנער המקומי.
"הספרייה הלאומית היא אחד ממבני התרבות החשובים והמרתקים שנבנו בישראל וכל מי שלקח חלק בפרויקט הרגיש שמדובר בהזדמנות חד-פעמית. זה יצר מחויבות ודרש מאמץ", מדגיש אמיר מן, שותף מייסד של משרד האדריכלים מן-שנער שגם תכננו את שדה התעופה רמון ואת בניין משרד המשפטים החדש בקרית הממשלה. "תהליך העבודה היה מבוסס על שיתוף פעולה ותמיכה מצד הלקוח, 'החברה להקמת הספרייה הלאומי', בניהולו של אודי קפלן. יחד עם עבודת צוות בין היועצים ביניהם, חברת ARUP, 'אלקטרה' שהיו אמונים על הביצוע, ומשרד הניהול והפיקוח 'פורן שרים'".
"שלב הביצוע כלל אינספור חלופות ודוגמאות שנבנו באתר וכל ההחלטות התקבלו לפי יכולות מקומיות והתאמתן לכוונת המתכננים. והיום אני מבין את חשיבות הפיקוח על איכות הביצוע בידי האדריכלים. למשל, אחד המקומות המאתגרים לביצוע היו הפתחים שנוצרו בין האבנים עם הצורניות הייחודית לפרויקט. מדובר בסדרה של שכבות שדרשו תיאום ורמת דיוק גבוהה מאוד בין החלון, למסגרת האבן, לבטון מבחוץ ולחיפוי הפנימי".
"נוסף על כך, זהו אחד המבנים הבודדים בארץ שקיבלו את הדירוג הגבוה ביותר של התקן האמריקאי לבנייה ירוקה (LEED Platinum)", מתאר מן. "זו הייתה שאיפה שלנו כמתכננים ושל הלקוחות כדי לשמש כסמל גם במובן זה. כחלק מכך, תוכננו ונבחרו אלמנטים וחומרי בנייה שיובילו לחסכון באנרגיה. במרתף, למשל, נמצא חלל גדול המכונה 'Rockstore' ומכיל שורות של סלעים שנחצבו בזמן עבודות החפירה באתר. הטמפרטורה של הסלעים מקררות את האוויר החם שנכנס ומשם ממשיך דרך מערכת המיזוג שמקררת את המבנה כולו. כמו כן, מסביב לסקיילייט בגג מותקנים תאים פוטו-וולטאיים שעוצבו במיוחד על פי צורת הגג לאגירת אנרגיית השמש".
בניין הספרייה הלאומית בירושלים
(צילום: אלבטרוס)
"תהליך תכנון ובנייה של פרויקט הוא מאוד רגשי וארוך וחלק לא פחות חשוב ממנו מתרחש לאחר הפתיחה כשהציבור מתחיל להגיע ולהשתמש במקום ולכך אנחנו מצפים יותר מכל", מסכם דה-מרון. "המטרה העיקרית שאליה אנחנו שואפים בעשייה האדריכלית היא להטיב ולשפר תנאי המחייה ואני מאחל ומצפה שכך יהיה גם במקרה של הספרייה הלאומית בירושלים". או כפי שאמר לסיכום אסף מן, אדריכל שותף במן-שנער והאחראי על צוות התכנון המקומי, "זהו בניין אייקוני, בניין ירושלמי, אבל קודם כל זהו בניין ציבורי".
במסגרת התמחותה כאדריכלית עבדה כותבת הכתבה, טליה לוי רוזנבוים, עד 2017 במשרד מן-שנער אדריכלים ונמנתה עם הצוות שעבד על פרויקט הספרייה הלאומית
