וילה הבנויה על שלושה מפלסים, המשלבת אבן מרחפת מעל תיבת זכוכית ובריכה על הגג, צופה לנוף הייחודי של הרי ירושלים. יש בבית הזה כמה וכמה אלמנטים מיוחדים, בהם גרם מדרגות באורך שבעה מטרים וחצי שהוצנח כיחידה אחת מהגג היישר למרכז החלל. בווילה הזו נוסחו מחדש הכללים לשימוש באבן ירושלמית בחזית, ועל הדרך התמודדו המתכננים עם טופוגרפיה מאתגרת ואפילו הגשימו חלום קטן לבעל הדירה בכניסה.
בשכונה ירושלמית ותיקה ושקטה רכשו בני המשפחה את הקרקע כחלק ממגרש שנועד לבית משותף בגודל של 260 מ"ר. האדריכלים ממשרד אולך תול קבעו גבולות חדשים למגרש ויצרו מבנה צר, מוארך ועשיר בפרטים. לצד הרצון ליצור מבנה מודרניסטי עבור הזוג, האדריכלים היו צריכים גם להתחשב בתקנות חיפוי המבנים באבן ירושלמית ברחבי העיר. כך נוצר מפגש מעניין בין קלאסיקה ירושלמית למודרניסטיות צנועה ומרומזת שמתבטאת בעיקר בפרטים הקטנים.
וילה ירושלמית באבן וזכוכית. תכנון: משרד אדריכלים אולך+תול
(צילום: יניר שניידרמן, שי אפשטיין, עריכה: תמר אולך גולדשטיין )
להתנתק מהשכן וליצור גבולות רכים
נקודת המוצא של האדריכלים הייתה הטופוגרפיה הנקודתית שיצרה הפרש משמעותי בין החזית המזרחית לזו המערבית וסייעה לייצר שני מבטים ייחודיים על אותו המבנה. "החזית האחורית מציגה מבנה אבן חד-קומתי, צר וצנוע שיושב על הקרקע לצד חצר פרטית. החזית הקדמית (המערבית) חושפת וילה, שבמבט ראשון מאתגרת את חוקי הכבידה עם מנסרת אבן שלמה ובריכה על הגג, וכל אלה מרחפים מעל קומת זכוכית", מסבירה תמי אולך-לרר, שותפה-מייסדת במשרד האדריכלים הירושלמי.
אביאל ארגמן, האדריכל המוביל בפרויקט, מתאר את החלוקה הפרוגרמתית: "הווילה מתוכננת בשלושה מפלסים – קומת הקרקע היא הקומה המשותפת והפתוחה, הקומה הראשונה היא הפרטית ושם ממוקמים חדרי השינה של המשפחה, וקומת הגג מוקדשת ליציאה לבריכה, וחוץ מביתן הזכוכית במרכז היא לא כוללת בינוי נוסף".
"הפנים מודרני, אבל העבודה עם הגבולות של המגרש, כלומר קירות האבן שתחמו אותו, יצרה מצב מאוזן שבו האבן מהדהדת פנימה, דרך הזכוכית"
הוא מוסיף כי "המגרש שעליו תוכננה הווילה הוא דו-משפחתי, והבית הקודם היה צמוד לזה של השכן. הצעד הראשון בתכנון היה להתנתק מהשכן ולייצר בית שעומד בפני עצמו ולא חולק קיר עם השכן. זה השפיע על תצורת הבית, המגרש נהיה צר וארוך, וגם הבית קיבל את הפרופורציות האלה".
ההתנתקות יצרה את הגבול הראשון, שנהפך לנקודת ההתייחסות לתכנון הווילה. כך הרוויחו חזית נוספת לבית ועצמאות עיצובית שמאפשרת שליטה גבוהה בפרטים ואפשרות ליצור פרופורציות מוארכות והשלמות של הבית. ואכן, התארכות היא מוטיב חוזר בתכנון – מבחירת הריצוף בקומת הקרקע או אופן הנחת הפרקט, ועד מיקום חלונות הסרט בצידי מנסרת האבן ופסי הניתוק שמלווים את הפתחים לכל אורכם.
18 צפייה בגלריה
הזכוכית המקיפה את הקומה לא שקופה לחלוטין. היא גם תרמית ומסננת קרינה
(צילום: שי אפשטיין)
מגלשת בטון – הגשמת חלום
הכניסה הראשית לבית מתבצעת דרך קומת הקרקע, שאליה צריך להגיע ממפלס הרחוב הנמצא בתחתית המדרון, שם נמצאת גם החנייה. כדי להגיע לכניסה צריך לעלות בשני מקטעים נפרדים עד אליה. מרגע שמצליחים לראות את קומת הקרקע, מגלים שהיא עומדת חשופה מאחורי קירות מסך שקופים ונושאת מעליה את מנסרת האבן.
כלפי חוץ הווילה אינה חריגה בנוף ומשתלבת בחזית הרחוב, שהוא גם הקו האחרון לבנייה ומשם והלאה נפרס הנוף הייחודי של הרי ירושלים. "כניסה נוספת לבית היא דרך הקומה האמצעית המחופה אבן ירושלמית והיא הקומה הפרטית בווילה. כדי להגיע משם לקומת הקרקע (החלל הציבורי בווילה) יורדים במדרגות שמלוות את קיר האבן של השכן, לצד מגלשת בטון שהייתה הגשמת חלום קטן עבור בעל הבית", מסבירה אולך-לרר.
השימוש הנרחב בזכוכית בקומת הקרקע מעלה כמובן את שאלת הפרטיות על הפרק, ואיך מגשרים בין הבחירה בחומר לפונקציונליות שהוא דורש בשגרה, מסביב לשעון. הזכוכית המשתקפת והממסכת ביום נהיית שקופה לחלוטין בשעות הערב והלילה, וההתמודדות עם כניסת השמש מהפתחים הרחבים משמעותית גם כן. "יש כאן פירוק של מושגים כמו גבול, פנים וחוץ", אומר ארגמן. "רצינו לייצר גבולות רכים יותר ולעבור מגבול חד-ערכי של קיר לטווח שיש בתוכו החלטות ואלמנטים שהופכים אותו לגבול רך במקום קיר אטום. כל קומת הקרקע שקופה, והאבן היא בעצם תמונת מראה. הקומה מרגישה פתוחה לחלוטין, והשאלה היא איפה זה נגמר? אין ספק שבבית פרטי רוצים פרטיות וגם מידה של סגירות, וזה באמת היה אתגר להתמודד איתו. לכן, תכנון הצמחייה היה בהתאם והוא מלווה את הקומה במידה של מיסוך. גם הזכוכית לא שקופה לחלוטין והיא תרמית ומסננת קרינה. טקסטיל כמו וילונות היה חלק בלתי נפרד מזה גם". את הפריטים להלבשת הבית בחרו המעצבים ב"זארה הום".
גינת תבלין במטבח ויציאה לדק מהסלון
התחום שמתקבל בין קיר האבנים החיצוני שתוחם את הווילה ובין קירות הזכוכית בקומת הקרקע התמלא בפרטים שמלווים גם את הבחירות שנעשו במטבח, בפינת האוכל ובסלון שמוקפים בזכוכית שקופה. "בעלי הבית אוהבים לטייל ומחוברים לטבע, אז רצינו להביא את זה לתוך הבית ולהגדיר לכל פונקציה פנים וחוץ", אומרת אולך-לרר. "בפינת האוכל ניצב עץ הזית העתיק, הסלון צמוד לדק הגדול ולגינה, ולמטבח הקדשנו את גינת התבלינים". הסלון מוביל לחצר הצמודה, כשריצוף תואם מסמן גבול רחב יותר שמהווה שלוחה של חלל המגורים עצמו. מעבר לכך הונח דק עץ שמלווה את המבט לנוף.
כהמשך ישיר לאי-התלות בקירות חיצוניים ולשימוש בזכוכית כמסמנת גבול רך, כל פונקציה בחלל הציבורי עומדת בפני עצמה. קיר הספרייה והטלוויזיה צמוד לזכוכית, וקיר האבן החיצוני של השכנים משתקף ויוצר תחושת עומק לחלל שנמשך מעבר לגבולותיו. המטבח הלבן ממוקם בחלקה הפנימי של קומת הקרקע ומספק גישה של 360 מעלות עם אור טבעי וגישה ישירה לחוץ. כדי לשמור על עקרון הרציפות, האחסון הנוסף במטבח תלוי מהתקרה ולא צמוד כארון עליון סטנדרטי לקיר. מסביב לשיש מתאפשרת ישיבה בגובה האי. מהעבר השני נמצאת פינת האוכל העשויה מעץ מלא, לצד ספסל עץ וכיסאות עץ קלועים ביוטה. קיר הנגרות הבהיר שמלווה הן את המטבח והן את פינת האוכל הוא יחידת אחסון שמאפשרת לחלל כולו להישאר נקי ממכשירים ופרטים רועשים.
עבור הבית נבחרה פאלטת חומרים וצבעים טבעית, שתשתלב עם החומריות המקומית. "הירושלמיות המסורתית באבן לעומת המודרניות שבזכוכית וברזל – שמבחינה מסוימת הוא חומר משלים לזכוכית הקלה והנקייה – השתלבו עם עץ חם וביתי", אומרת אולך-לרר. בשלב זה בחייהם, שבו הזוג מארח את הילדים הבוגרים ואת הנכדים, עיצוב הפנים שהתגבש הוא מודרני, נקי ובוגר. האבן שמשתקפת מבחוץ היא חלק בלתי נפרד מאותה סכמה, שאליה מצטרפים הברזל, הזכוכית והעץ ויוצרים תשתית חמה וביתית שנשארת מודרנית וחפה מקישוטים.
תקרת הבטון המקורית היא זו שבמישור האבן, והתקרה הפנימית היא הנמכת גבס. בשולי התקרה המונמכת השאירו האדריכלים טווח שבו מוקמו הווילונות, כך שהגבס נהפך לפרט שמחפה על המחברים. גם גופי התאורה ברחבי הבית שקועים בגבס ולא חורגים מקו התקרה כלפי מטה. גופי התאורה השקועים לצד החיפוי למחברי הווילונות יצרו תשתית חלקה לחלוטין שתורמת לפרופורציות ולמסגור הסביבה החיצונית של הבית.
גרם המדרגות שתופר את המפלסים
האלמנט היחיד שקוטע את המרחב הוא גרם המדרגות המונוליטי מפלדה, שתוכנן כיחידה אחת ומתנשא בחלל כפול של כשבעה מטרים. גרם המדרגות "תופר" את שלושת המפלסים של הווילה ומסתיים ביציאה לקומת הבריכה. רק לקראת סיום הבנייה הובא גרם המדרגות והוצנח מהגג. המדרכים חופו בעץ תואם ליחידות הנגרות ומספקים גם צורך אקוסטי. "המדרגות ממוקמות בחלל כפול ופתוח, ובמעבר לקומה הראשונה יש גשר בין חדר המאסטר לחדרים האחרים. אפשר לראות שני גושים לבנים מהצדדים שלו, והחלק הקדמי פתוח ומשתקפת ממנו חזית האבן של השכנים", אומרת אולך-לרר.
גבולות הקומה הפרטית מאבן חורגים מקומת הזכוכית תחתיה ומייצרים זיז שמצל על החצר. חיפוי האבן בחלקו התחתון מעניק למנסרה מראה שלם שמרחף מעל קומת הזכוכית. הקומה מחולקת לשני אגפים וביניהם מסדרון, כשבצד אחד חדרי השינה ובצד השני חדרי רחצה ושירות. בקצה המסדרון מגיעים לחדר השינה של בני הזוג. דרך חדר ארונות עם כניסה לחדר הרחצה המרווח עוברים לחלל שמשמש גם כחדר עבודה. החזית שפונה לנוף פתוחה לחלוטין. חדר השינה, בדומה לחללים האחרים בבית, בהיר והוא מחופה בפרקט שהונח לאורך החדר. בנוסף יש בחדר יחידות אחסון בהירות בקו אפס וטקסטיל רך. גם כאן, ניתוק הנמכת הגבס מתקרת הבטון בשולי החדר מחפה על מחברי הווילונות וממסגר את הנוף המרשים.
סאבטקסט מודרניסטי ובריכה על הגג
השימוש באבן ירושלמית כחיפוי מבנים ברחבי ירושלים נאכף משנות ה-60, אך שורשי התקנה מגיעים גם עד ימי המנדט. הרצון (והצורך) לשלב בין הקלאסיקה הירושלמית באבן ובין השאיפה להעניק לווילה מראה מודרניסטי, קל ואוורירי יותר יצר מראה של וילה ירושלמית שהיא מודרנית בסאבטקסט שלה. במבט מהרחוב היא אינה חריגה בנוף – לא בממדיה ולא בחומריות שלה. כדי להתמודד עם הנוכחות הכבדה של האבן בחרו האדריכלים לא לעשות שימוש בכוחלה (מלט המשמש למילוי בין אבנים בחיפוי קירות או בריצוף, ק"ד) בין האבנים בחזית. הכוחלה משמשת, בין היתר, לגישור הסטייה הטבעית שנגרמת מהנחת האבנים בסמיכות, והיעדרה חייב עבודת דיוק מיומנת בשטח. גם הצמחייה המטפסת קיבלה תפקיד משני של עידון החזיתות וקירות האבן מסביב. התאורה החיצונית שקועה באבן ומאירה את הווילה באור רך בשעות הערב והלילה.
"אחד מהדברים הראשונים שהתבקשנו לעשות הוא למקם את הבריכה על הגג", אומר ארגמן. "משם נגזרו המון פרטים טכניים ומורכבות גדולה של פרטים ואתגרים של נשיאת משקל ואיטום. הבריכה היא בריכת גלישה, והמים גולשים מהדק אל אגנית שממוקמת מתחתיו".
קומת הגג ובה הבריכה תוכננה כשני מלבנים צרים – אחד עבור הדק וביתן הזכוכית עם הגג הסולארי ואחד עבור בריכת הפסיפס עצמה. מתאר הבריכה חורג מגבול מנסרת האבן ממזרח (החזית האחורית) ומחפה על החצר הפרטית של קומת המגורים ובה חדרי השינה. מעקה הגג מזכוכית גם הוא ומאפשר למשתמשים חוויה ייחודית של שחייה מול הנוף הפתוח.
האתגרים הקונסטרוקטיביים שהבריכה יצרה לצד המגרש הצר, התנגשו גם עם הצורך לייצר מבנה מגורים מודרניסטי עם אבן ירושלמית, שעדיין ייתפס במרחב כמבנה קל יותר. כדי להתמודד עם האתגר העיצובי בחרו האדריכלים לעבות את התקרות ולמקם את העמודים התומכים בקומת הקרקע בנסיגה קלה מקירות המסך השקופים. העמודים נצבעו בלבן, כמעט נטמעים בחלל לחלוטין. הפרופורציות הצרות והסימטריות של המבנה כולו, בין היתר, מאפשרות את מיקומם במרווחים שווים בצידי החלל, בלי לייצר הפרעה ברצף הפתוח של הפנים.
"זה בית שמורכב מפרטים", מסכם ארגמן. "היה אתגר להביא את הפרופורציות שהיינו רוצים, לייצר קומפוזיציה של מערכות ותשתית נקייה. הפנים מודרני, אבל העבודה עם הגבולות של המגרש, כלומר קירות האבן שתחמו אותו, יצרה מצב מאוזן שבו האבן מהדהדת פנימה, דרך הזכוכית".
