איך מבנה בטון לבן עם קירות זכוכית גדולים משתלב בירושלים עתירת האבן? המבנה החדש של בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים נפתח לא מכבר בקמפוס חדש ובשנת הלימודים גודשים את המבנה סטודנטים וסטודנטיות. הקמפוס השונה בנוף נחנך לפני כמה חודשים במגרש הרוסים שבמרכז העיר, ולאחר שני עשורים בהם הסטודנטים נסעו עד להר הצופים, האקדמיה הראשונה לאמנות ועיצוב של ישראל חוזרת למרכז העיר, במרחק של פחות מקילומטר ממשכנה ההיסטורי, על רחוב שמואל הנגיד.
17 צפייה בגלריה
משרד האדריכלים המעוטר והבינלאומי SANAA, בראשו עומדים שני אדריכלים יפניים, נבחר לפרויקט
(צילום: אביעד בר-נס)
מיקומו המרכזי של המבנה, בסמוך לרחוב יפו הראשי, מצפון לבית העירייה ולכיכר ספרא ובין מוזיאון אסירי המחתרת וקתדרלת "השילוש הקדוש" נועד "לייצר מפגש אינטנסיבי עם ירושלים ולאפשר לסטודנטים להגיב לעיר דרך היצירה, בטח בהקשר החברתי והפוליטי של מה שקורה היום בעיר ובמדינה", מתארת האדריכלית וסגנית הנשיא של בצלאל, ליאת בריקס-אתגר בריאיון ל-ynet, "החזרה של האקדמיה למרכז ירושלים תאפשר לה לממש את תפקידה האזרחי. המעבר למרכז העיר דורש תהליך התאזרחות. עם ההתאזרחות בעיר, מחויבת קהילת האקדמיה לסולידריות ולפעולה משותפת, המשמעות היא להיות מעורבת ומעורבבת באחרים סביבנו. כאמניות, מעצבות ואדריכליות יש לנו אחריות לעסוק באתגרים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים של ירושלים היום ולהשפיע לטובה. בצלאל מושתתת על יסודות כבוד האדם, השוויון, הפלורליזם וחופש המחשבה, הביטוי והיצירה. בימים אלו, בהם קיים איום ממשי על צביונה של המדינה ועל השותפות והסולידריות בחברה בישראל, יש לנו תפקיד חשוב בהגנה על ערכי היסוד עליהם מושתתת האקדמיה, בפעולה ברחובות ירושלים וביצירת מרחבים של לימוד ויצירה המאפשרים לעסוק בסוגיות החברתיות הבוערות ולעיצוב עתיד משותף אחר".
עוד בנושא:
מיקום משכנו החדש של בצלאל, תהליך תכנונו ועיצובו זכו לביקורת רבה לאורך כעשר השנים שחלפו מאז שאושר מעברו חזרה למרכז העיר. לאחר קבלת האישור הוכרז, בשנת 2006, על תחרות אדריכלים לתכנון המבנה. ולאחר שההצעה הזוכה נגנזה, נבחר משרד האדריכלים המעוטר והבינלאומי SANAA, בראשו עומדים שני אדריכלים יפניים – קזויו סג'ימה (Kazuyo Sejima) וריו נישיזאווה (Ryue Nishizawa). הם אחראים לתכנון מבנים רבים שהפכו לסמל ולמוקד עלייה לרגל, דוגמת מרכז הלמידה "רולקס" בעיר לוזאן בשוויץ והמוזיאון החדש לאמנות עכשווית (The New Museum of Contemporary Art) במנהטן, ניו יורק.
קמפוס בצלאל החדש על שם ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, בדומה למבנים רבים שעיצבו SANAA, מאופיין בבטון לבן ובקירות זכוכית. נראה כי הערך שהוביל אותם בתכנון היה גמישות. למרות הצורה הפשוטה למראה של המבנה, המורכבות הגדולה שלו נוצרת כתוצאה מהמפגש בין מגוון הפעילויות שמתרחשות בו. פשטות היא מוטיב שמופיע גם בשימוש בחומרים נגישים ובחשיפת השלד ההנדסי שתומך את המבנה, יחד עם המערכות שאחראיות לתפעול השוטף שלו כמו צנרות המים, החשמל ומיזוג האוויר, מערכות שלרוב מכוסות בתקרות גבס.
"הבניין פחות מובן על גבי תוכנית או על גבי מפה ולכן הוא דורש היכרות מסוימת של האדם המבקר בו, אבל אחרי שמבינים את ההיגיון ההתמצאות הופכת לפשוטה. יחד עם זאת, אנחנו נמצאים בתקופת מעבר ועוד מתאימים ומכוונים את המחלקות והפעילויות השונות למבנה"
פרשנות של האדריכלים למרחב הירושלמי
חלק מהביקורות על עיצוב המבנה עסקו בדיוק בכך – היעדר הקשר המקומי שנובע מהחומרים שנבחרו והאופי המתועש של המערכות החשופות. מנגד, בריקס-אתגר מסבירה כיצד מבנה הזכוכית כולל מאפיינים של בנייה ירושלמית ביחס למבנים אחרים שרק חיפו אותם באבן. "המבנה של בצלאל אכן נראה חריג ביחס למבני ציבור אחרים שנבנו בעיר בשנים האחרונות. אבל, כשמסיירים ומעמיקים במבנה אפשר לזהות גם אותו כבניין ירושלמי. הדרך שבה האדריכלים היפניים פירשו את המרחב הירושלמי, יחד עם כל האתוסים, ההיסטוריה והחוקים העירוניים שמאפיינים אותו בא לידי ביטוי במספר היבטים עיקריים".
לדבריה, ההיבט הראשון, נובע מההחלטה, יוצאת הדופן, שהמבנה יתפרש על כל שטח המגרש, זאת, למרות צורת המגרש הייחודית שכוללת קשת או חצי ירח מצד אחד, כתוצאה מצורת מבנה הקתדרלה, וצורת מלבן משוננת מהצד השני, במפגש עם מוזיאון אסירי המחתרות. "ההחלטה של האדריכלים לתכנן בניין אחד יצרה מרחבים אורבניים חדשים שפתוחים לכל הציבור. גם השטחים הפתוחים של הבניין נמצאים בפנים, ללא הפרדה טיפוסית בין מבנה לבין חצר. לבצלאל אין גדר וכעת, רחבת הקמפוס היא גם רחבה עירונית והמדרחוב העירוני שמחבר בין בצלאל לבין מוזיאון אסירי המחתרת פתוח לכולם", מסבירה בריקס-אתגר.
היבט נוסף שבריקס-אתגר מציינת הוא התכנון האנכי, הוורטיקלי. תכנון שמבוצע כלפי גובה המבנה ומתייחס למפלסי הקומות וליחס ביניהן, בניגוד לתכנון המבוסס על מבט מלמעלה למטה. הטופוגרפיה ההררית והמפלסים הרבים של העיר חייבו את המתכננים בה לחשוב על תכנון ורטיקלי שמנצל את הבדלי הגובה. גם את מבנה הקמפוס חילקו האדריכלים לקומות מפוצלות במפלסים שאינם זהים, כדי לאפשר התבוננות וחשיפה של קומה אחת לשנייה.
ייתכן וזו גם הסיבה לביקורת על הקושי להתמצא בו. "הבניין פחות מובן על גבי תוכנית או על גבי מפה ולכן הוא דורש היכרות מסוימת של האדם המבקר בו, אבל אחרי שמבינים את ההיגיון ההתמצאות הופכת לפשוטה. יחד עם זאת, אנחנו נמצאים בתקופת מעבר ועוד מתאימים ומכוונים את המחלקות והפעילויות השונות למבנה. אבל היתרון הגדול הוא הפיזור של המחלקות בכל המבנה והגדלת החשיפה של המרצים ושל הסטודנטים לכל מה שמתרחש באקדמיה", מוסיפה בריקס-אתגר.
17 צפייה בגלריה
התמצאות מאתגרת בתחילה. בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים קמפוס ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל
(עיצוב למפה: סטודיו רה לבנט, באדיבות בצלאל)
17 צפייה בגלריה
מפת התמצאות , בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים קמפוס ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל
(עיצוב למפה: סטודיו רה לבנט, באדיבות בצלאל)
סיפורה של האבן הירושלמית
גם עם הדמיון בין מאפייני המבנה לבין מרחבים הירושלמיים, נראה שהאבן, הסממן הבולט ביותר של המבנים הירושלמיים, כמעט ונעדרת ממנו. כל מבנה בירושלים בנוי או מחופה באבן הירושלמית כבר יותר מאלפי שנים. בתקופת המנדט הבריטי, מושל ירושלים רונלד סטורס, אף הפך זאת להכרח מתוקף חוק עירוני שנחקק במטרה לשמר את הבנייה המסורתית בעיר.
כמאה שנים לאחר מכן החלה עיריית ירושלים לבחון מחדש את נושא הבנייה באבן, בעיקר בשל רצונה להתחיל לבנות לגובה. לצורך כך הוקמה ועדת היגוי שמסקנותיה פורסמו בפברואר 2020. לגבי מבני ציבור המליצה הוועדה לשקול את חומרי המעטפת ביחס למבנים סמוכים ולשלב בבנייה פיתוחים חדשים לאופן השימוש באבן שיובילו ויקדמו את התחום כולו.
מבנה הקמפוס החדש של בצלאל יהיה המבנה השלישי שמתוכנן עבור האקדמיה. שלושה גלגולים שמתארים במידה רבה גם את סיפורה של האבן הירושלמית. על כן, הם שימשו לדוגמה המצוינת במסמך שכתבה הוועדה: "המבנה ההיסטורי עושה שימוש בחציבה מקומית ובפרטים מסורתיים, המבנה הנוכחי עושה שימוש באקלקטיות של סוגי אבנים ושל אופני סיתות, והמבנה העתידי מוותר על האבן ומבקש להדגיש את אבני הסביבה הייחודיות באמצעות שקיפות מקסימלית. מגוון זה מתאפשר רק כאשר הקשר הבנייה האזורי מהווה שחקן מרכזי בחשיבה העיצובית. לכל הפחות במבני ציבור מרכזיים יש לשאוף לחשיבה מסוג זה".
שקיפות דו-כיוונית
הקמתו של "בצלאל, בית-מדרש לאמנות ולמלאכות אמנות" בשנת 1906 נהגה על ידי בוריס שץ כחלק מהמפעל הציוני ונקרא על שמו של מתכנן המשכן, "אוהל מועד", בצלאל בן-אורי המוזכר במקרא. שץ, שהיה צייר ופסל, ביקש להקים בית ספר לאמנות עברית שייצג וישווק את התרבות הציונית ברחבי העולם. בשנת 1908 מסרה הקרן הקיימת שני בנייני מגורים שנרכשו מבכיר עות'מאני. בצלאל שהיה בית הספר הראשון לאמנות בישראל, כלל אז שלושה אגפים – בית ספר לציור, סדנאות שתוצריה נמכרו ליהודי העולם ומוזיאון להצגת תוצרים ואוספים קיימים. גדילת האגפים ותחומי האמנות של בצלאל הובילו להתפרסות בית הספר בכל רחבי העיר.
בשנות ה-80 ביקש מנהל בצלאל דאז, רן שחורי, לאחד את כל המחלקות תחת מבנה אחד בטענה כי המפגש בין התחומים הוא תנאי הכרחי ליצירה. וכך, למרות הביקורת על היציאה ממרכז העיר, הוקם בהר הצופים המשכן החדש לבית הספר בתכנונו של האדריכל גרשון צפור. בשנת 1990, המחלקות השונות עברו לקמפוס בפאתי העיר, למעט בית הספר לאדריכלות שנותר עד היום במבנה הראשון, המקורי. המבנה חולק בהתאם למחלקות הלימוד והקפיטריה נועדה לשמש כמקום המפגש שהיה חשוב כל כך למנהל האקדמיה דאז.
נראה שהקמפוס החדש במרכז העיר משלב בין שתי האידיאולוגיות, חזונו של שץ להקמת מרכז ליצירה כבסיס לפיתוח ולהצגת התרבות המקומית יחד עם השאיפה של שחורי לאחד בין כל המחלקות הפועלות באקדמיה. "כל המעברים, גם המעבר של תחילת שנות ה-90 להר הצופים וגם המעבר הנוכחי קשורים בתפיסות של המוסד האקדמי בנוגע לדרך שבה מלמדים אמנות ועיצוב ומה המשמעות של להיות אקדמיה בירושלים", אומרת בריקס-אתגר, "בצלאל, דווקא היום, מבקשת להתבונן בצורה ביקורתית על המיקום בעיר ועל אופן הבנייה של רוב הקמפוסים בארץ בתוך גדר, בתוך מתחם. לזכוכית ולשקיפות במקרה זה יש כמה תפקידים – גם לאפשר לתושבים ולאנשים שמסתובבים בעיר לראות את היצירה ולצפות בה ובמקביל לאפשר לסטודנטים להיות מחוברים למרחב שהם נמצאים בתוכו ולהצמיח יצירה מקומית ועירונית".
אפשר לייחס את הביקורת על מיקומה הנוכחי של האקדמיה למטען ההיסטורי הרב שקיים בשטח מגרש הרוסים הצמוד לעיר העתיקה, שבו היא נמצאת. מגרש הרוסים הוקם בסוף המאה ה-19 ביוזמתה של משפחת הצאר הרוסי, אלכסנדר השני, שרכשה אותו מידי האימפריה העות'מאנית. המקום ששימש כמחנה צבאי של העות'מאנים עבר לשרת את הצליינים הרוסים שהגיעו לירושלים. עם הקמת המנדט הבריטי, הולאם השטח והמבנים הפכו למרכז השליטה שלהם. המבנים ששימשו כאכסניות ובתי חולים הפכו למבני שיטור ולבתי סוהר. לאחר קום המדינה המשיכה מדינת ישראל להשתמש באותם מבנים שכעת הפכו לבית משפט השלום ולמוזיאון אסירי המחתרת והשטח ביניהם, שהיה ריק, משמש כעת למבנה האקדמיה של בצלאל.
"מרכז העיר, המהווה נקודת מפגש בין מרכזי העסקים הראשיים של החברה הערבית, החרדית והכללית, הוא המקום היחיד שבו יכולות להיפגש הקהילות השונות החיות בירושלים במרחבים נפרדים. מקום מפגש כזה חיוני לקידום הסובלנות בין הקהילות השונות והחיים המשותפים. במצבו הנוכחי לא מצליח מרכז העיר לממש את הפוטנציאל הזה הטמון בו", מוסיפה בריקס-אתגר.
שטחי ביניים נטולי הגדרה
קומת הקרקע מתחלקת לשתיים בשל הבדלי הגובה שבין רחוב זמורה המזרחי לבין רחוב המפריד בין המבנה למוזיאון אסירי המחתרת. בקומת הקרקע התחתונה שפונה למוזיאון אסירי המחתרת מוקמו כל סדנאות היצירה. "השינוי הגדול ביותר מבחינה אקדמית היה למקם את כל הסדנאות בקומה אחת. כך הסדנאות לעיצוב קרמי, לעבודה בעץ, מתכת, הדפס ועוד נמצאים ברצף בקומה אחת. בחרנו לפתוח את הגישה לסדנאות לכל המרצים והסטודנטים שרוצים ללמוד ולהתנסות בתחומים חדשים ולא לשייך את הסדנאות למחלקות שאליהן הן שייכות באופן בלעדי", מספרת בריקס-אתגר.
בקומת הקרקע העליונה, מול לכנסיית "השילוש הקדוש", מרוכזות הפעילויות הציבוריות שפתוחות לכולם, בהן קפיטריה, גלריה וספרייה. שאר הכיתות והסדנאות שובצו בקומות על פי הדרישות של הלומדים בהן. למשל, אודיטוריום, גלריות וכיתות צילום שבהם נדרשת שליטה גדולה על האור מוקמו בקומות התחתונות. ובשלושת הקומות העליונות פועלות מחלקות הלימוד ומרכז נתן דרהי למחקר ולחדשנות. הקומה השלישית מפוצלת לשניים על מנת שלא תסתיר את כנסיית השילוש הקדוש – המבנה היחיד במגרש ששמר על זהותו מאז המאה ה-19.
"אנחנו מאמינים ששילוב מוצלח של הסטודנטים, הסגל והיוצרים בחיי מרכז העיר, כמו גם שילוב הקהילה בפעילות היצירתית, המחקרית והתרבותית בבצלאל ובבתי הספר הנוספים יכול להוות זרז לפיתוח כלכלי ותרבותי של מרכז העיר ולתהליכי צמיחה והתחדשות"
17 צפייה בגלריה
כ-2,500 סטודנטים ועוד 500 אנשי סגל בקמפוס. פעילות צבעונית בחלל הלבן והמינימליסטי
(צילום: נעם דבל)
לצד החללים המוגדרים יש ברחבי המבנה הרבה אזורים ללא הגדרה או אפיון ברור. "שטחי הביניים שהם ייחודיים למבנה אלו שטחים שאנחנו לא יודעים לתת להם שם מוגדר כמו כיתה או אודיטוריום. אלו שטחים שלא קיבלו הגדרה בכוונה כדי שיאפשרו יצירה ולמידה מסוגים שונים לפי הרצונות של הסטודנטים והמרצים", מסבירה אתגר-בריקס, "בכל מקום ובסמוך לכל מחלקה, מתקיימת במרחבים האלו פעילות שונה כמו הנחיות בין מרצה לבין סטודנט, קבוצות למידה של סטודנטים ובהתאם לפעילות שמתפתחת בהם אנחנו מספקים ריהוט ומתאימים אותו. באותה פעולה אנחנו גם מזהים את המקומות שהם קצת פחות גמישים ואנחנו לומדים כיצד לתכנן ולשנות אותם, אם זה בהתאמת תשתית החשמל, שינוי הריהוט הקיים ועוד".
הקמפוס החדש ישרת כ-2,500 סטודנטים בבצלאל ועוד כ-500 אנשי סגל, ובנוסף, במרחב מרכז העיר ממוקמים בתי ספר לאמנויות ומוסדות תרבות נוספים, בהם בית ספר סם שפיגל לקולנוע, בית הספר לתיאטרון חזותי, בית ספר ניסן נתיב לאמנויות הבמה, סדנת ההדפס, מוזיאון על התפר, בית האמנים, מוסללה והמפעל.
"אנחנו מאמינים ששילוב מוצלח של הסטודנטים, הסגל והיוצרים בחיי מרכז העיר, כמו גם שילוב הקהילה בפעילות היצירתית, המחקרית והתרבותית בבצלאל ובבתי הספר הנוספים יכול להוות זרז לפיתוח כלכלי ותרבותי של מרכז העיר ולתהליכי צמיחה והתחדשות במעגלים נוספים, תוך צמצום הפגיעה בקהילות והמוסדות המקומיים כתוצאה מתהליכי ג'נטריפיקציה", מסכמת בריקס-אתגר.
