שתי שכונות משני צידי ירושלים, מוסררה (או בשמה הרשמי "מורשה") וקריית משה, הצטרפו בתחילת השנה לרשימת השימור העירונית - כמכלול. שכונת מוסררה ממזרח, שהקימו תושבים ערבים אמידים בסוף המאה ה-19, וקריית משה המערבית, שתוכננה בתחילת שנות ה-20 כעיר גנים לציבור הדתי, משקפות, לפי ההחלטה, את הגישה של עיריית ירושלים לשימור ההיסטוריה וההתיישבות בעיר לצד ההתפתחות.
התחדשות עירונית, תוספות בנייה ועבודות שיפוץ הן כורח המציאות. השינוי נדרש להתפתחות העיר והמבנים בה כך שיתאימו לתקופה ולצרכים שעולים ומשתנים. עם זאת, אפשר לומר כי ניתוח והערכה של המבנה או הסביבה הקיימת חשובים לא פחות. ההחלטה לשמר מבנה או שכונה כוללת שיקולים פוליטיים וכלכליים אם כדי להדגיש ערכים ומדיניות מסוימת ואם מתוקף צעדים שיווקיים.
תוכניות השימור הנפוצות יותר נוגעות למבנים ספציפיים שכוללים ערכים אסתטיים יוצאי דופן. בשנים האחרונות מאושרות גם תוכניות לשימור מרקמי של סביבה בנויה או אפילו שטחים פתוחים שמוכרזים לשימור בגלל הערך שנוצר מאופן העמדת המבנים, המרווח ביניהם והצמחייה סביבם. לדוגמה, ה"עיר הלבנה" של תל-אביב לא הייתה זוכה לכינוי לולא השמירה על גודל המבנים, הקומה המפולשת על עמודים והמרחקים הקיימים ביניהם.
6 צפייה בגלריה
פרטי בניין מתוך תיק התיעוד של בית הספר מוסררה
(צילום באדיבות עיריית ירושלים ומשרד ארד סימון אדריכלים)
6 צפייה בגלריה
שכונת קריית משה הוקמה בתחילת שנות ה-20 כעיר גנים לציבור הדתי
(צילום: שרון דינור, באדיבות עיריית ירושלים)
ההכרזה על שימור מאפשרת השפעה
בתחילת השנה הכריזה ירושלים על שתי שכונות לשימור בדיוק בזכות הרחובות, הצמחייה, המרווחים שביניהם ולאו דווקא בגלל מבנה ספציפי כזה או אחר. "עכשיו, כשהעיר נמצאת בתהליכי התחדשות עירונית יחד עם הקמת נתיבי הרכבת הקלה, נוצרה חשיבות גדולה לאשר את השכונות והמרקמים כחלק מרשימת השימור", אומרת האדריכלית שרון דינור, הממונה על השימור בעירייה.
ועדות השימור ברשויות המקומיות מגדירות את המרקם העירוני או המבנים לשימור מתוקף הערכים שהם טומנים בחובם – עקרונות אסתטיים, חברתיים, כלכליים או רקע היסטורי חשוב – שיאבדו אם נהרוס אותם. עם זאת, העיריות לא מבקשות לעצור את ההתחדשות ואת הפיתוח אלא מכריזות על הערכים לשימור שישולבו ויכובדו בתכנון החדש.
בפועל, ההכרזה לשימור דורשת מהיזם או מבעלי הקרקע שמבקשים לחדש את המקום לעבור, בין היתר, דרך ועדת השימור שתבחן את התוכנית ותאשר את בניית הפרויקט. לעתים הוועדה תאשר הריסה חלקית של המבנה, או תאפשר לשנות את כל הארגון הפנימי כל עוד החזית החיצונית נשמרת, ולעתים היא תאשר בנייה באחוזים גבוהים יותר במקום סמוך כדי לפצות את בעלי הקרקע. אך לולא ההכרזה על המבנה לשימור, ועדת השימור ושיקוליה עלולים להימצא בחוץ.
"לרשימת שימור יש מעמד בפני החוק", מסבירה דינור, "בייחוד בזמן חירום, שבו החוקים משתנים בתכיפות גבוהה ועוברים תקנות והוראות שעה שלא מביאות בחשבון את כל השיקולים. לדוגמה - הוראת השעה שמאפשרת הקמת מרחב מוגן ללא הגשת היתר. מה שנשמע כמו צו שיתרום למבנים בסמוך לגבול הוחל על כל הארץ. לכל תקנה מהסוג הזה יכולה להיות השפעה הרסנית על המרקם השכונתי והעירוני, כשכל אחד רשאי להקים תוספות בנייה ללא בקרה".
"העיקרון שמוביל בתכנון תוספות הבנייה הוא להבדיל ביניהן ובין המבנה המקורי ולהדגיש אותו, אם באמצעות שינוי אופן סיתות האבן ואם על ידי שילוב קירות זכוכית. האתגר הגדול הוא להכניס תשתיות של בניין מודרני למבנה ההיסטורי"
לולים ומשקים חקלאיים בלב העיר
"שתי השכונות משקפות צורות מגורים של ראשית ההתיישבות בארץ, ולכן גם היה לנו חשוב לשמור עליהן", מוסיפה דינור. "שתיהן נהיו חלק בלתי נפרד מהעיר אך כאלה שגם עומדות בזכות עצמן הן בהיבטים תכנוניים והן בהיבטים תפעוליים שכוללים משקים חקלאיים ולולים לצד בתי המגורים – בעיקר מכיוון שבראשיתן הן תוכננו מחוץ לעיר עד שזו התפשטה".
קריית משה היא אחת מתוך שש שכונות ירושלמיות שתכנן האדריכל ריכרד קאופמן, רחביה היא המפורסמת ביניהן אך אפשר למנות לצידה גם את שכונות בית וגן, מקור חיים ובית הכרם. קריית משה הוקמה בשנת 1925 במערב העיר, בין בית הכרם לקריית הממשלה, ומצידה המזרחי עובר נתיב הקו האדום של הרכבת הקלה. הקרבה למוסדות הממשלה, לאוניברסיטה העברית ולתחבורה הציבורית הובילה לעליית מחירי הדיור בשכונה ולביקוש גבוה לפרויקטים של התחדשות עירונית.
6 צפייה בגלריה
בית זקס בקריית משה. אחת משש השכונות שתכנן האדריכל ריכרד קאופמן
(צילום: שרון דינור, באדיבות עיריית ירושלים)
זו השכונה הרביעית בירושלים שתכנן קאופמן, שהיה גם המתכנן המוביל של ההתיישבות הציונית בראשית המאה ה-20. התכנון שלו מאופיין בעקרונות הגישה המכונה "עיר הגנים" שמקורה באנגליה. הגישה התפתחה כביקורת נגד התיעוש וזיהום האוויר שהביאה עמה המהפכה התעשייתית ושאפה לשלב את החיים הכפריים במרחב העירוני.
בהתאם לגישה, גם התכנון של קאופמן מאופיין בהצמדת משקים חקלאיים לבתים הפרטיים, בשדרות ירוקות שמובילות למבנה ציבור מרכזי ובשילוב גינות פתוחות, בדיוק כפי ששדרות המאירי מובילות לגינה ולבית הכנסת אוהל יצחק. "לאורך השנים עברה קריית משה שינויים רבים מתוך צרכים דמוגרפיים וסוציאליים", מספרת דינור. "חלק מהבתים ממש נהרסו לטובת מבנים חדשים שנבנו במקום, אך עדיין יש פיסות היסטוריות שנותרו כפי שהיו, על פי חזונו של קאופמן".
במקרה של קריית משה נכנסו לרשימת השימור גם שבילים להולכי רגל – שבילים שאינם מיוחדים מבחינה טכנולוגית או אסתטית, אלא בגלל המערכת שהם חלק ממנה. קאופמן תכנן את מערכת השבילים במטרה לעודד ולאפשר את תנועת התושבים ברגל ממקום למקום. כך, שדרות המאירי עם עצי הברוש שניטעו לאורכן והקיוסק מהתקופה המנדטורית נקבעו גם הם לשימור.
בין מגרש הרוסים למתחם נוטרדאם הצרפתי
בניגוד לסיפור של קריית משה – שהוקמה כשכונה בעלת אופי דתי-לאומי בסיוע קרן מונטיפיורי ולכן בעבר כונתה גם "שכונת מונטפיורי" – סיפורה של מוסררה שונה לחלוטין. היום היא שכונה יהודית ברובה, אך היא אחת השכונות הראשונות שהוקמו מחוץ לחומות העיר העתיקה של ירושלים במאה ה-19 על ידי אוכלוסייה ערבית אמידה שרכשה קרקעות והקימה את בתיה לאורך צירים קיימים, אך לא בהכרח לפי תוכניות עירוניות להתיישבות.
השכונה הוקמה בין שתי מתחמים סגורים: מגרש הרוסים שניתן להם על ידי העות'מאנים להקמת בית חולים ומגרש סמוך המכונה ה"נוטרדאם" שניתן לצרפתים לשיכון צליינים קתולים. ייחודה של השכונה טמון בכך שהיא נשמרה באופן טבעי. "מיקומה הסמוך לקו התפר ושיכון אוכלוסיות עולים חדשים ממדינות צפון אפריקה במקום הובילו להזנחה מסוימת של המבנים בה", מפרטת דינור, "אך אותן סיבות גם שמרו עליה והובילו לקונצנזוס סביב הכרזתה לשימור".
בהתאם לבנייה הערבית של המאה ה-19, שניצלה את הטופוגרפיה הטבעית, מוסררה בנויה על מדרון מול העיר העתיקה ולכן אפשר לראות אותה מכיוון הר זיתים ומכיוון העיר העתיקה. כל מי שעומד שם או אפילו במגרש הרוסים יכול לצפות על כל גגות הרעפים האדומים נפרסים לפניו, ולכן ככל הנראה תהיה דרישה לשמור על גובה השכונה הנמוך יחסית.
רוב הבתים ההיסטוריים של מוסררה תוכננו כווילות ערביות בנות קומה אחת או שתיים, עם קירות אבן עבים וקירוי באמצעות קשתות וקמרונות. בחלק מהבתים נעשה עיבוד האבן בשיטה ידנית המכונה "טובזה" ומאופיינת בסיתות גס. "זו שיטה שהיום כבר לא נמצאת בשימוש ולכן השמירה עליה חשובה. גם האבן הירושלמית שהשתמשו בה היא משאב יקר שיש לשמור עליו", מדגישה דינור כשהיא מסבירה על שיקולי השימור. "היום נוצר מצב מגוחך שבו נרכשת אבן מסין כדי לענות על החוק שדורש חיפוי אבן בחזיתות של המבנים בעיר. השימור מעניק לנו את היכולת לשמור על חזיתות ה'טובזה' המקוריות ועל המרווחים בין המבנים, אבל בו-זמנית מאפשר את שינוי הסידור הפנימי של המבנה ותוספת קומות בהתאם למדיניות שנקבעה בשכונה".
מווילה ערבית מפוארת לבית ספר לאמנות
אחד המבנים בשכונה שנמצא ברשימת השימור ועובר תהליך התחדשות בימים אלה הוא "מוסררה" – בית הספר לאמנות וחברה ע"ש נגר. על השימור ותכנון תוספות הבנייה הופקד משרד ארד סימון אדריכלים ומתכנני ערים. כחלק מעבודות השימור מתוכננים גם תוספת של קומה וחצי מעל המבנה ההיסטורי ואגף חדש שייבנה מעל החצר האחורית. ארד סימון אחראים גם למיפוי ולעריכת סקר השבילים בשכונת קריית משה ולתכנון מבנים רבים נוספים לשימור ברחבי העיר.
"המבנה ששימש כווילה ערבית מפוארת נהפך לנכס עירוני בעקבות מלחמת 1948 לעצמאות המדינה והימלטות דייריו", מספרת האדריכלית סלמה מילסון-ארד. המבנה מתוכנן כבית מגורים ערבי טיפוסי המכונה בית הליואן, שפירושו המילולי הוא "חלל פתוח" – מבנה המבוסס על חלל מרכזי גדול ומשני צדדיו חדרי המגורים שהיום משמשים כחדרי סדנאות.
"העיקרון שמוביל אותנו בתכנון תוספות הבנייה הוא להבדיל ביניהן ובין המבנה המקורי ולהדגיש אותו, אם באמצעות שינוי אופן סיתות האבן ואם על ידי שילוב קירות זכוכית. האתגר הגדול ביותר בשימור מבנים מסוג זה הוא להכניס תשתיות של בניין מודרני, כמו חשמל, מיזוג אוויר, תקשורת ועוד למבנה ההיסטורי, בלי לאבד את איכויותיו: בלי ליצור תקרה מונמכת נוספת שתסתיר את המערכות ואת הקמרונות והקשתות שנוצרו באבן או בלי לחפות את קירות האבן בגבס", אומרת מילסון-ארד.
