התחדשות עירונית היא לא מושג חדש. רבים מכירים את המשמעויות השונות של מרכז עירוני ישן ומוזנח - הפשיעה גואה, המבנים מתפוררים ואט־אט נוצר חוסר התאמה משווע בין המרחב העירוני הקיים ובין צורכי התושבים. הרצון שלנו לחדש את הישן, להפיח בו חיים חדשים, הוא רצון טבעי שיכול להניב רעיונות טובים וגם כאלה שקצת פחות. בסופו של דבר מגיע זמנו של כל מרכז עירוני צפוף, שהפך ארכאי בחלוף השנים.
ההתחדשות העירונית הרווחת בישראל כיום היא הריסה ובנייה מחדש, תוך שינוי ייעודי קרקע וזכויות בנייה, ומאופיינת לרוב בבניית גורדי שחקים. הבנייה הנמוכה שקדמה לה נעלמת כלא הייתה, והמרחב העירוני הופך צפוף עוד יותר, כי הוא משרת יותר אנשים ומכוניות. התוצאה יכולה להוות נקודה לדיון, יש כאלה שאוהבים ויש כאלו שלא. כך או כך, אני מאמינה שקיימים פתרונות נוספים שכדאי לבחון.
כאדריכלית, אני תמיד בוחנת את המרחבים שאני נמצאת בהם, מדמיינת מה יכול להיות שונה. לפעמים אני מתרגשת מבניין, או מהלך עירוני אחר, ומדי פעם אני גם מביעה ביקורת.
כשהייתי צריכה לבחור נושא לפרויקט הגמר שלי בלימודים בטכניון, לפני שמונה שנים, ידעתי שהמיקום יהיה שכונת הדר בחיפה. זו השכונה שבה גרתי, שבה הרגשתי בבית, מוקפת בקהילה חמה ותומכת. אך זו גם שכונה שהיא רובע, ענקית וגדושה, מלאה בארכיטקטורה משובחת שהוזנחה שנים רבות. ריבוי המבנים הנטושים וההזנחה של המרחב העירוני, בשילוב עם הקהילה החזקה והאנרגטית בהדר - הובילו אותי לנושא הפרויקט, שלימים הפך להיות גם הנושא של ספר הביכורים שלי "בועה במים גועשים" (הוצאת קינמון).
עולים לגג במרכז העיר
דמיינתי קהילה יצרנית שמשקמת בעצמה פלח עירוני, לוקחת עליו בעלות ומפיחה בו חיים. כאב לי לראות את ההזנחה הפושעת במרחב עירוני כל כך יפה, וחשבתי שאם נרתום את כוחה של הקהילה לפיתוח העיר - התוצאה תהיה מעניינת. לאו דווקא משתלמת כלכלית, לאו דווקא מתוכננת, אך בהחלט מעניינת. המחקר שלי כלל המון עבודה רגלית, מיפוי מבנים נטושים ושקלול של יותר ממאה שאלונים אישיים של דיירי השכונה. תוצאות המחקר הביאו אותי לנקודת ההתערבות ולהבנת החוסרים והצרכים בשכונת הדר - פארקים, שטחי פנאי ושטחי תעסוקה שמותאמים לאוכלוסייה הקיימת.
במקביל נחשפתי לחומר בנייה ייחודי ומרתק - כולו טבעי, נושם, חזק ויציב ומהווה תחליף טוב לבנייה בבלוקים או בטון. צמח ההמפ הוא ממשפחת הקנאביים ואפשר לייצר מגוון מוצרים מכל חלקיו, החל מתוספי תזונה וקוסמטיקה, דרך דלק ובד וכלה בחומר בנייה שנקרא המפקריט. יתרונותיו של חומר זה רבות בהיבטי עמידות לאש, אקוסטיקה ואופן היישום, אך לא בזה נעסוק.
זיהיתי את הפוטנציאל בתעשייה מקומית שמתבססת על חומר אחד, קל לגידול ונוח לתחזוקה, שיכול לייצר הכנסה למאות אנשים בו זמנית, בתחומים שונים. זו הקהילה היצרנית שחלמתי עליה - זו יכולה להיות הדר של העתיד. בפרויקט שלי וגם בספר שכתבתי בעקבותיו ורואה אור בימים אלה תיארתי כיצד המרחב העירוני מתפרס ועלה כלפי מעלה, על גגות המבנים. איך החזית החמישית של הבניין, או בשמה הנפוץ – גג - הופכת לפעילה ומהווה רובד עירוני נוסף לרווחת התושבים.
בשכונת הדר של העתיד, הלוא היא הבועה החקלאית, רוב ההתרחשות היא למעלה, במפלס הגגות. שם שזורים זה בזה שבילים עיליים שמחברים בין אזור ציבורי אחד לאחר, מאפשרים רגע של נחת מתחת לעץ לימון, וגם מהווים מקום מפגש חברתי. זה מקום עבור הקהילה שנוצר על ידי הקהילה. במהלך היום עובדים בתעשייה המקומית בתור אנשי מחשוב, פועלי מפעל או חקלאים בחממות, ובערב נפגשים ונהנים יחד. אט־אט מתגבשת תרבות ייחודית למקום, אירועים סביב מחזור החיים של הצמחים עצמם, שהם למעשה הלב הפועם של המפעל הקהילתי.
אגב, דוגמה לשימוש אורבני בגג אפשר לראות כל השנה ובייחוד במהלך פסטיבל "גג־עדן 2024", שמתקיים במשך שלושה ימים, 25-23 בספטמבר, על גג בניין כלל בירושלים. הפסטיבל השנה יציין 15 שנים לפעילות של עמותת מוסללה - תנועה בת קיימא של אמנים, יזמים, פעילים חברתיים שמאמינים שחייבים לפעול כדי ליצור את העתיד בעיר ודרך הפעילויות הם מנגישים את האג'נדה שלהם לציבור הרחב.
7 צפייה בגלריה
פסטיבל "גג עדן" על גג בניין כלל במרכז ירושלים הוא דוגמה לשימוש בגג שהיה נטוש
(צילום: גיתי סילבר)
רעבים למרחב רענן וצעיר
בחזון שלי מרכז העיר ממשיך להתפתח, אבל באופן קצת שונה. במקום מגדלים גבוהים - יש לנו שבילים בשמיים, ובמקום פנטהאוזים - יש לנו חממות תעשייתיות; אבל הקהילה מקבלת בדיוק את מה שהיא צריכה ורוצה - חוויה עירונית חדשה שלא מוחקת את הקיים. המרחבים הנטושים הופכים ליעילים ומועילים, כמו קולנוע ישן ונטוש שהופך למפעל העירוני, או גג ריק שהופך לגינה קהילתית.
זה נכון שהכול משתנה, אבל גם קצת נשאר אותו דבר – כי לא מוחקים את העבר. העיר נבנית בשכבות, מלמטה למעלה.
בספרי נחשפים לחייהן של הדמויות שחיות במרחב העירוני העתידי הזה בדיוק; הן שונות זו מזו מאוד, אך המשותף לכולן הוא המחויבות והשייכות למקום. לכל אחת מהדמויות יש מניע אחר, אך כולן מייחלות לאותו הדבר: שלום הבועה החקלאית.
כולנו קצת חשים כך; מרכזי הערים שלנו מזדקנים, ואנחנו רוצים לחדש אותם, אך חוששים משינויים חדים. אנחנו רעבים למרחב רענן וצעיר, אבל מתקשים לשחרר את הישן. ומי אמר שאנחנו חייבים? לא חייבים להרוס את מה שכבר קיים, אפשר פשוט להוסיף ולעבות. וכשקהילת התושבים תהיה מעורבת בתהליך התכנון - התוצאה יכולה להיות טובה יותר.
קרין קיקנזוןצילום: לייה רוז-מגןהימים שלנו קשים. אנחנו קרועים מבפנים, אבל האם העתיד הלא רחוק שלנו כאן במדינה יהיה כזה שבו גם ניאלץ לחיות את חיינו בתוך בועות של ממש, באוטונומיות נפרדות? ספרי מוגדר דיסטופיה, אך הפתרון האדריכלי־חברתי המוצע הוא ישים, וכזה שמעניק פתרון ממשי לבעיה קיימת. הקהילה יכולה להיות הכוח המניע להתחדשות עירונית ולאיחוי קרעים חברתיים. אם הקהילה – אם אנחנו – ניכלל בתהליך קבלת ההחלטות, התוצאות יהיו הרבה יותר מעניינות וייתכן שגם נכונות, במישורים רבים, מעבר לאדריכלות ואורבניות.
קרין קיקנזון היא אדריכלית וסופרת. "בועה במים גועשים" (קינמון), הוא ספר הביכורים שלה. זמין באתר "עברית" או באתר הסופרת
