"כבר כשהייתי ילדה ביליתי שעות רבות במפעל המשפחתי. בחופשים מבית הספר באנו אחי ואני לעבוד במפעל. זה היה ההווי של התקופה", מספרת המעצבת ורד שתיל, בתו של יוסקה הוניג ז"ל, מהבעלים של מפעל המתכת המיתולוגי "מ.א.י 1952" וכיום בעלת סטודיו may studio – בוטיק לעיצוב רהיטים.
אם השם לא נשמע לכם מוכר, אז דעו כי בשנות ה־50 וה־60 היה מדובר במוצרי העיצוב הפופולריים ביותר בכל בית ישראלי. מאז הקמתו הפך במהרה למפעל מוביל לכלי הבית הכי מזוהים בישראל. אביה של שתיל אף פיתח בארץ את הקומקום השורק, שגם כיכב במערכון המפורסם של הגשש "הצ'ופצ'יק של הקומקום", זאת לצד גביעי הגלידה הצבעוניים מאלומיניום, המאפרות הקופצות, כלי אוכל והגשה ועוד. הכלים שימשו להגשה בארוחות רבות בבתים, בבתי הקפה ואפילו כיכבו במטוסים, שכן המאפרות הקטנות הוטמעו בידיות המושב בימים שעוד היה אפשר לעשן בשחקים.
המעצבת ורד שתיל מספרת על מפעל "מ.א.י 1952" ועל הסטודיו המודרני שלה
(צילום: איתי שתיל)
כמי שגדלה לתוך עסק שורשי, קיבלה שתיל השראה מהעשייה ומעבודת הכפיים של המפעל שפעל בשנותיה הראשונות של המדינה המתפתחת. אולם בתחילה בחרה בדרך אחרת: אחרי השירות הצבאי למדה עבודה סוציאלית ועסקה בתחום. בשלב מסוים נקלע המפעל לקשיים כלכליים שהלכו והחמירו עקב היבוא. אביה חלה, והיא ואחיה נרתמו לעזור.
עם מות האב והשינויים בתחום היצרני החליטו בני המשפחה להפוך את המקום לאולם תצוגה של כלים בתחום ההסעדה. לשם כך נטשה שתיל את העבודה הסוציאלית והשקיעה את כל מרצה בייצור כלי מתכת כדי להמשיך את הקו שהיה מזוהה עם העשייה. אך היבוא הכניע גם את הגלגול הזה, וכעבור כמה שנים גם העסק החדש חווה קשיים כלכליים ולבסוף נסגר סופית ב־2010. שתיל נותרה במבנה שבו פעל המפעל ההיסטורי בדרום תל אביב, והבינה שעליה להמציא את עצמה מחדש.
הקשיים שהפכו ליתרונות
שתיל נשארה במקום הריק וחשבה על העתיד. מצד אחד, הלב לא הניח לה לעזוב, ומצד שני אפילו כיסא לשבת עליו לא היה לה. היא נסעה לשוק הפשפשים ורכשה כיסא ישן שאותו שיפצה לעצמה במו ידיה. מלאכת השיפוץ עשתה לה משהו והיא החליטה לנסות את מזלה בתחום שדרוג ושיפוץ של רהיטים.
8 צפייה בגלריה
הרעיון היה לשלב אמנות עם עיצוב פונקציונלי וליצור פריטים בקו עיצובי נקי
(צילום: איתי שתיל)
ללא לימודים פורמליים או ידע קודם היא התחילה לשפץ ריהוט וינטג'. "ההתעסקות עם החומר לקחה אותי למסע ולחקירה של טכניקות שונות ושל סגנונות שונים. בארבע השנים הראשונות התמקדתי רק בשיפוץ ריהוט וינטג' קיים ולאחר מכן התחלתי לעצב רהיטים מקוריים בסגנון משלי. הרעיון היה לשלב אמנות עם עיצוב פונקציונלי וליצור פריטים בקו עיצובי נקי ומודרני בהשראת שנות ה־50 וה־60", מספרת שתיל.
מרגע ההחלטה היא מייצרת רהיטים במהדורות קטנות ומשלבת ביחד חומרים שונים וצורות גיאומטריות. "מרבית הפריטים עשויים מעץ, אך אני נוהגת לשלב בתוכם אלמנטים ממתכת, פורמייקה, אבן (למשל טרצו) וציפוי בטון", היא אומרת, "העבודות לאורך השנים משקפות את ההתפתחות שלי, שנעשתה באופן אוטודידקטי, תוך כדי תנועה והתנסות".
מה המשמעות של סטודיו קטן בעולם של רשתות ענק?
"העשייה בקטן מאפשרת לי גמישות גבוהה בהתאמת המוצרים ללקוחות ובמתן יחס אישי ואכפתי לכל לקוח, כך שאני רואה בזה יתרון. הצורך להתנהל מול חברות ענק מאתגר. באופן פרדוקסלי התחרות מובילה ליצירתיות רבה, שכן האפשרות היחידה לשרוד היא פשוט להיות מקורית מאוד ולייצר מוצרים ייחודיים, בעבודת יד ובשימת לב לפרטים הקטנים".
אתגר נוסף של שתיל הוא עבודה בתחום שהוא ברובו גברי, משהו שבין נגרות ובין ייצור ועיצוב בטכניקות מתקדמות כמו חיתוך בלייזר וכרסום. "פעמים רבות ביצירת הקשר הראשוני שלי עם אנשי מקצוע בתחום אני נתקלת בהרמת גבה, ספק או חיוך משועשע, אך מיד כשמבחינים ברצינות, באחריות ובמקצועיות שפיתחתי, הספק מתחלף בפרגון גדול, בעזרה ובהתייחסות אליי כשינוי מרענן והפתעה, כך שמבחינתי זה רק יתרון לעסוק בתחום שנתפס גברי יותר", אומרת שתיל.
"תמיד הסתדרתי בזירה הגברית, ואף עבודה פיזית אינה זרה לי כיוון שבצעירותי הייתי כדורסלנית מקצועית והרבה תכונות שסיגלתי לעצמי כיום - כמו התמדה, חריצות ונחישות - רכשתי כבר אז בעולם הספורט".
כ־50 דגמי שעונים
בין הפריטים שהפכו מזוהים עם הסטודיו לאורך השנים בולטים שעוני הקיר המקוריים שהיא מעצבת ומייצרת. יש פורטפוליו עם כ־50 דגמים שונים של שעוני קיר, ובהם שעונים עגולים, שעוני מטוטלת ושעוני ענק, שכולם נעשים בעבודת יד לפי הזמנה.
למה דווקא השעונים מבוקשים?
"הצלחת השעונים הייתה הפתעה נעימה. אני חושבת שמעצבים ולקוחות אוהבים את העיצובים המיוחדים שלי שהופכים את השעון לאלמנט של קישוט בחלל. הם אוהבים את האפשרות להזמין שעון בהתאמה אישית של גודל, צורה וחומר, וגם את המחיר הנגיש".
פרט לשעונים אפשר להתרשם בסטודיו רחב הידיים של שתיל, שבו היא מארחת קבוצות מודרכות וחובבי עיצוב, ממגוון רהיטים, ובהם מזנונים, קונסולות, מראות, שידות, מתלים, מנורות ושולחנות סלוניים.
מה מהווה עבורך השראה?
"אני מתחברת לסגנונות נוסטלגיים כמו אר־דקו ואר־נובו, אך תמיד מצעידה את ההשראות קדימה לכיוון המודרני והמינימליסטי".
את כל הפריטים היא יוצרת בעבודת יד ובעזרת בעלי מלאכה מהסביבה הקרובה של הסטודיו, הממוקם בשכונת שפירא. זו דרכה של שתיל להמשיך את המעגל המקומי ולהילחם, עד כמה שאפשר, בייצור ההמוני וביבוא המסיבי שמאיימים על היוצרים בארץ. לדבריה, זה גם היתרון הגדול - בזכות אופי העבודה אפשר להזמין פריטים בהתאמה אישית, מה שבלתי אפשרי בקניית מוצר מדף מרשת גדולה או ברכישה אונליין מאתרים בסין. "ואכן הלקוחות המגוונים של הסטודיו, ממעצבי פנים ואדריכלים ועד בעלי משרדים ואנשים פרטיים, הם בעלי מכנה משותף - הם מחפשים מוצרים ייחודיים עם אופי ועם טביעת יד אישית", אומרת שתיל באופטימיות.
חלק מהסטודיו שלה מוקדש למורשת, לשורשים. כדי לשמר את ההיסטוריה המשפחתית מציגה שתיל בחלל תערוכת קבע ססגונית המספרת את סיפורו של מפעל המתכת המיתולוגי "מ.א.י 1952" שפעל במבנה לפני יותר מ־70 שנה. הביקור כולל התרשמות מהכלים הצבעוניים, הרצאה נוסטלגית וצפייה בתמונות של אחרוני הלחצנים שנותרו בישראל (לחצנות מתכת היא טכניקה עתיקה המשמשת ליצירת חלקים חלולים תוך כדי סיבוב. היא נועדה לעבודה עם מתכות כמו פליז, אלומיניום, ברזל, כסף ונחושת ובעזרתה יוצרים גופי תאורה, סירים, כלי יודיאקה ועוד. מ"כ). התערוכה וההרצאה פתוחות לקהל דרך סיורי המיזם "מקצועות שנעלמים מן העולם", ובנוסף מארחת שתיל סדנאות של אמנים ושל יצרנים מקומיים וגם אירועים קטנים.
