חשבתם שלכם קשה להחליט איך לעצב את הבית ולבחור מבין מגוון האפשרויות האינסופי של טרנדים, חומרים וטקסטורות? תארו לכם איך מרגישים מי שעיסוקם דורש שליטה אבסולוטית בחומר – אלה שמבקרים תדיר בתערוכות עיצוב ואמורים להבחין בין גימיק חולף למגמה, ולזהות אסתטיקה על-זמנית ברגע שהם רואים אותה – כשהם נדרשים לעצב ולתכנן את ביתם.
החלק השלישי בסדרת הספרים "ביתו של אדריכל" שמושק בימים אלה עוסק בדיוק בסוגיה הזו, ועונה על השאלה שככל הנראה שאלו את עצמם מי שאי פעם עיצבו את ביתם: איך נראים עיצובי הפנים בבתים של המעצבים, וכיצד מתוכננים המבנים שבהם גרים האדריכלים?
27 צפייה בגלריה
חיפוי אבן נוסטלגי: ביתה של המעצבת הדס פרידלר
(אדריכלות: אדריכלית שרון ויזר. צילום: איתי בנית)
מחברת הספר, שרון היבש, אספה במשך ארבע שנים את 29 הבתים שמופיעים בו, ומספרת שמה שמשך אותה בפרויקטים השונים הם הסיפורים שמאחורי הבנייה והעיצוב. "הסיפור שמאחורי תכנון בית חשוב לא פחות מהאסתטיקה שלו", היא מספרת ל-ynet לרגל השקת הספר. "החל בסיפורים שקשורים לאתגרים שבבנייה, החל במגרשים משונים ומאתגרים, דרך מרצפות ישנות שנחשפו במהלך השיפוץ ועד לאתגרים משפחתיים שהעסיקו את המתכננים כמו איך לגרום למתבגרים לבלות קצת יותר זמן עם בני המשפחה שלהם".
27 צפייה בגלריה
שימוש בעץ ובאבן טבעית בביתה של אדריכלית שירה בן עזרא, מתוך "ביתו של אדריכל 3"
(צילום: שי אפשטיין)
27 צפייה בגלריה
עושים לביתם: החלל הציבורי בבית של האדריכלים נטלי זכרוני ויניב פדרו
(צילום: עמית גרון)
תוך התבוננות ב-29 הפרויקטים שבספר, ניכר מיד כי רובם ככולם עוצבו בהתאמה מרבית לדיירים ולאורח חייהם. תנאי החלל מוקסמו לטובת יצירת תרחישי אירוח וחיים מגוונים, וכל זאת תוך התעלמות מובהקת מאופנות חולפות ושימת דגש על אמירה אישית שמאפיינת את הסגנון המקצועי של כל אחד מבעלי הבית.
אמנם אופנות הן "אאוט" בבתי המעצבים, אך מגמות רבות בהחלט ניכרות בהם. אולי תופתעו לגלות כי צבעוניות היא לא אחת מהן, שכן מרביתם של הבתים מאופיינים בפלטה מונוכרומטית, בגוונים טבעיים של שחור, לבן ואפור, וחיפויי בטון (והרבה ממנו) לצד חומרים מחממים, כמו עץ, עץ ועוד קצת עץ. בחרנו להדגיש שש מגמות עיקריות, שוודאי יככבו או יהוו השראה לעיצוב בתים ישראליים נוספים.
1. עיצוב נוסטלגי
במיוחד על רקע העידן המודרני, התרפקות על העבר מכניסה עומק ורבדים חמימים לעיצוב הבית, ונוכחותה בפרויקטים האישיים של אדריכלים ומעצבים בולטת במיוחד. החל ממסורות בנייה ישנות ועד עיצוב פנים נאיבי, עם אלמנטים ספוגים בניחוחות מן העבר. חלק ניכר מהאדריכלים בחר "להישען" על עקרונות בנייה מסורתיים שמגלמים הרבה כבוד למקצוע, לעבר ולהווה.
כך גם ביתה הפרטי של האדריכלית נורית בן יוסף, שתוכנן באופן שמתחשב בתנאי השטח והאקלים ומשתלב בצורה הרמונית עם הנוף שבחוץ. בן יוסף שאבה השראה מהאדריכלות הארצישראלית של שנות ה-50 של המאה הקודמת, ומהחומריות שרווחה אז. היא השתמשה בחומרים כמו בטון חשוף וטיח "וושפוץ" (טיח אקולוגי מינרלי ועבה בעל עמידות גבוהה לתנאי אקלים, ומשובץ באגרגטים צבעוניים) גם כדי לפאר את פנים ביתה.
בנוסף, יצרה בן יוסף חיבורים מעניינים בין ישן וחדש, בין מודרני לחמים, בעזרת "שידוך" בין בטון לעץ. "הבטון הוא חומר גולמי שמשמש כרקע אדריכלי, כשעיצוב פנים 'מתלבש' עליו באמצעות חומרים טבעיים, הם מרככים את הגולמיות שלו. אני אוהבת לחבר בין בטון ועץ משום שהעץ עמוק, יש לו טקסטורה ותנועה והוא נותן לבטון קונטרסט נעים", היא מסבירה.
הנוסטלגיה נוכחת גם בפריטים שמקשטים את בתי המעצבים, כמו אריחי טרצו "של פעם" או אלמנטים מפירוק שמצאו בטיולים בארץ ובעולם. דוגמה לכך הן זוג דלתות שרכשו אדריכל יהונתן דר ורעייתו, מעצבת הפנים נופר דר, בשוק הפשפשים של יפו. הדלתות שויפו, שופצו ומידותיהן הותאמו לדלת הכניסה לביתם שבחוף הכרמל. השניים מספרים שביקשו להכניס באמצעותן עומק ורבדים לפנים ביתם. "לא רצינו לעצב בצורה שבלונית ולהרגיש כאילו שיש אבקת עיצוב שרק צריך להוסיף לה מים", הם אומרים.
27 צפייה בגלריה
דלתות ישנות משוק הפשפשים בכניסה לביתם של האדריכל יהונתן דר והמעצבת נופר דר
(צילום: שי אפשטיין)
27 צפייה בגלריה
ניחוח נוסטלגי ורחוק משולב בפריטים עכשוויים. חדר השינה של יהונתן ונופר דר
(צילום: שי אפשטיין)
פריטים אייקונים של מעצבי על גם הם מככבים בבתי המעצבים ומתפקדים כיצירות אמנות על-זמניות. דוגמה לכך הוא כיסא "עצם המשאלות" של המעצב הדני הנס וגנר, או בשמו הגנרי CH24, שמככב בפינת האוכל בביתה של האדריכלית טל קסטן מגורי. מעל אותה פינת אוכל גוף התאורה המרשים מ-2010 "ורטיגו", שצורתו צורת כובע, שיצרה המעצבת הצרפתיה קונסטנס גיסה, שוודאי יהפוך בעצמו לאייקון עיצובי ברבות הימים.
27 צפייה בגלריה
כיסאות של הנס וגנר וגוף תאורה של קונסטנס גיסה בפינת האוכל של האדריגלית טל קסטן מגורי
(צילום: בנימין אדם)
27 צפייה בגלריה
"הצדפה" של הנס וגנר וכיסאות של לה קורובוזיה בסלון של האדריכלים נטלי זכרוני ויניב פדרו
(צילום: עמית גרון)
כורסה אייקונית נוספת של וגנר, הצדפה, מככבת בחלל המגורים של זוג האדריכלים נטלי זכרוני ויניב פרדו, לצד פנינים נוספות כמו שרפרף הפרפר הקלאסי של המעצב היפני סורי יאנאגי וכיסאות המופת LC1 של לה קורבוזיה.
2. חומרים טבעיים
על רקע משבר האקלים העולמי, המעורבות של המעצבים בבחירת חומרים אקולוגית ומושכלת הפכה לחלק בלתי נפרד מעבודתם ומאחריותם האישית. מעבר לחומרים ידידותיים לסביבה, שגם מגינים עליה ושומרים על משאביה, היתרון המובהק בחומרים מן הטבע הוא גם ביצירת מרחב הרמוני, בעל תחושה אורגנית ונעימה.
משבר הקורונה האיץ גם הוא את ההבנה בדבר החשיבות של שילוב חומרים מהטבע, שמטרתם להעניק "חיבוק" לחללי הבית השונים מאמא אדמה, והכנסת "אי של שפיות" הביתה בתקופת הסגרים הזכורה לשמצה. וכך שימוש בחומרים טבעיים, בעיבוד מינימלי, כמו אבנים לא מסותתות, לצד גווני אדמה וטבע, הפכו לדיירי משנה חשובים בבית.
בביתה הפרטי ביקשה האדריכלית שירה בן עזרא ליצור מרחב פתוח ומזמין שגולת הכותרת שלו היא החלל הציבורי הממוקם ברווח שנוצר בחיבורים ובחפיפות שבין חלל המדרגות ויחידת העבודה והאירוח. "כדי להעצים את המצב הניגודי בין המרווח לבין המסה הבנויה, חיפיתי את המסות באבן, והמרווח הוא חלל שמוגדר באמצעות זכוכית, ובעצם נמשך מעבר לגבולותיו", היא מדגישה.
27 צפייה בגלריה
המעצבת הדס פרידלר בחרה בעצמה את האבנים המחפות את ביתה
(אדריכלות: שרון ויזר. צילום: איתי בנית)
27 צפייה בגלריה
קיר האבן החיצוני "נכנס" אל הסלון בביתה של המעצבת הדס פרידלר
(אדריכלות: שרון ויזר. צילום: איתי בנית)
גם ביתה של המעצבת הדס פרידלר בתכנונה של האדריכלית שרון ויזר, נראה כמו שיר הלל לטבע ומשרה תחושה נוסטלגית חזקה ומחממת. קיר אבן שסותת בידי אמן מאבנים שמיינה בעצמה במחצבה, ניצב בחלקו החיצוני של המבנה, וכמו נכנס פנימה אל החלל המרכזי. "התכנון של הבית התחיל בגעגוע שיש בי לבתים של פעם. בבית שגדלתי בו בשנות ה-70 היה שביל כניסה מאבן פראית וחומה מאבני לקט. רציתי לשחזר את תחושת החום שממלאת אותי כשאני נזכרת בו ולהשתמש בחומרים טבעיים", היא אומרת.
3. פריטי עיצוב גדולים במיוחד
תאמינו או לא, דווקא פריטים מוגדלים יכולים לתרום לחלל שנראה נינוח, אך גם מרווח. הסוד הוא במינונים: המעטת השימוש בחפצים קטנים, ושמירה על מינימליזם תוך התרכזות בפריטי מפתח גדולים ופרופורציונאליים לחלל. כך למשל, ספה אחת ארוכה תהיה עדיפה על שתי ספות וכורסה, ותעניק אשליה של חלל גדול יותר אך אינטימי בתחושתו.
27 צפייה בגלריה
נקודה אחת בלבד של גופי תאורה תלויים בביתם של המעצבים כרמית ודורי רדליך
(צילום: גדעון לוין)
את הטקטיקה הזו המעצבים מכירים, כמובן, ולכן היא מומחשת בבתים רבים שמופיעים בספר. אחד מהם הוא ביתם של המעצבים כרמית ודורי רדליך, שמסכימים: "אמרו הרבה לפנינו וזה נכון תמיד ובכל תחום: מינונים זה הכל בחיים". בדירתם שברמת גן הם מציגים חזות נעימה, מינימליסטית אך עשירה ורבת רבדים. "בחלל הציבורי שלנו תלויים, בנקודה אחת בלבד, גופים גדולים ומשמעותיים בגודל XL", אומרת רדליך. "הם עשויים מטקסטיל, רשת חצי-שקופה, מכניסים לחלל הרבה רוך ומהווים איזון מושלם לתקרת הבטון החשופה, ובו בעת עוזרים לאזן את המינונים בחלל".
27 צפייה בגלריה
גופי תאורה גדולים מעל פינת האוכל (מימין) בביתה של האדריכלית שרון ויזר
(צילום: עודד סמדר)
במקרה של ביתה של האדריכלית שרון ויזר, שבנתה את ביתה בשכונה תל אביבית בהשראת קן ציפורים, נבחרו לפאר את החלל הציבורי שלושה גופי תאורה תלויים בעלי נוכחות חזקה. "אני מתחברת לקלאסיקות עיצוביות, ולכן בחרתי מנורות שעוצבו על ידי ג'ורג' נלסון בשנות החמישים. שלושת הגופים עשויים מבד מתוח על גבי מסגרת מתכת, ושונים אחד מהשני בגודל ובצורה. ביחד הם מייצרים קומפוזיציה שלמה בתוך החלל", היא אומרת.
גם בביתם של האדריכלים שירי ועידו שלום ניתן להבחין בגוף תאורה משמעותי שתלוי מעל שולחן פינת האוכל. "גוף תאורה גדול ומרשים, בעל אמירה ועם נוכחות, הוא תכשיט לבית. אני מאמינה בעיצוב דרמטי, בינוניות אף פעם לא מספיק מרגשת", מסבירה שלום.
4. פינות עבודה בחלל הציבורי
עוד בגזרת השפעות משבר הקורונה על הסביבה הביתית ניתן לראות בכניסתם של חדרי העבודה לבתים, ולו בעבור הצורך ברקע מרשים ומעוצב לשיחות זום. היו אלה הסגרים השונים שהאיצו את צאתו של חלל העבודה הביתי מהכוך הסגור, ממש כפי שקרה בשעתו לחללי המטבחים שגבולותיהם נפרצו. ההבנה שגם פוסט-קוביד נזדקק לפינת עבודה שימושית, בד בבד עם חוסר רצון מובהק לעבוד בחלל סגור ומחניק, הביאה את חדר העבודה להיות חלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי.
ואכן, בתים רבים בספר ממחישים את המגמה הזו, שבה פינת העבודה משולבת בחוכמה ועם הרבה סטייל, בחלל הציבורי. הדבר בולט במיוחד בבתים שבהם יש ילדים ומתבגרים, שבו קיים גם הרצון לשלוט בחלל, ובנוסף לחזק את הקשר המשפחתי. "אחת המעצבות בספר ביקשה לייצר חלל עבודה במטבח דווקא, שפניו לכיוון החלל הציבורי, דבר שהעניק לה נקודות מבט לכל הבית, וקשר עין עם ילדיה הצעירים", אומרת היבש כדוגמה לכך.
27 צפייה בגלריה
פינת עבודה משותפת וציבורית בביתה של המעצבת מיכל דיין דובב
(צילום: איתי בנית. סטיילינג לצילומים: מאיה לבנת הרוש)
27 צפייה בגלריה
"למנוע מהילדים להסתגר בחדרים". ביתה של המעצבת מיכל דיין דובב
(צילום: איתי בנית. סטיילינג לצילומים: מאיה לבנת הרוש)
המעצבת מיכל דיין דובב מספרת כי הרצון ליצור פינות ייעודיות לכל אחד מבני המשפחה, גרם לה לתכנן בביתה אזורים פונקציונליים רבים ככל האפשר, שנעים לשהות בהם ביחד או לחוד. "בקומת הכניסה יש פינה אינטימית לקריאה, בקומת המגורים יש אזור פתוח למשחק ובסמוך לו מתוכננת פינת עבודה ומחשב מרווחת שמתאימה לשניים. המחשבה שהובילה אותי לכך היא משולשת: למנוע מהילדים להסתגר בחדרים, לאפשר לבני הבית להתפזר באזורים שונים כדי שתתקבל תחושה מרווחת, וגם לעודד כמה שיותר אינטראקציה בין בני הבית", היא מסבירה.
5. לצאת מקבעונות העיצוב
כמו בתחומים רבים בחיים, גם בעיצוב הבית אנחנו לא תמיד מודעים לכבלים שמחזיקים אותנו קצר. אחד מהם הוא שמירה על אלמנטים מקובלים שהשתרשו בבית, ואפילו מיקומים מסורתיים שמהם לא זזים מילימטר. "במרוץ החיים אנחנו לא תמיד עוצרים לבדוק אם יש היגיון בדברים מסוימים", מסבירה היבש. "אחת מהתכונות המרכזיות שראיתי בביקורי הבית ובפגישות שלי עם אדריכלים ומעצבים, זה ביטחון בקבלת ההחלטות שנכונות להם ולמשפחתם, וכתוצאה מכך תכנון שמתמקד בצרכים אמיתיים, ולא, לדוגמה, פריטי ריהוט ש'נוגסים' במטראז' של הדירה, בשביל שימוש חד-שנתי, כמו שולחן אירוח מסיבי וגדול מידות, בלי פרופורציה לחלל או שמירה על אמבטיות בחדרי הרחצה למרות שהילדים כבר עזבו את הבית", היא מסבירה.
הנדסאי האדריכלות אורון מילשטיין מציין כי ישנם אלמנטים שהוא מציע ללקוחותיו לוותר עליהם בלי לחשוב פעמיים: "פעמים רבות, בעיקר בדירות במגדלים, אני נוכח שמבואת כניסה הורסת את חווית הנוף הנשקף. בעיניי זה חלל שניתן ואף רצוי לוותר עליו, וכך אפשר להרוויח עוד שטח רצפה לחלל הציבורי", הוא מסביר.
27 צפייה בגלריה
מוותר על מבואה: דלת הכניסה נפתחת אל החלל הציבורי. ביתו של אורון מילשטיין
(צילום: אלעד גונן)
בדירתו הפרטית החליט מילשטיין לוותר על עוד אלמנט שגור ומקובל – הוא נמנע מהבלגן ש"סופח" אליו שולחן האוכל, והעדיף לוותר עליו כליל. במקום להכביר בפריטי ריהוט שאולי יעודדו את הבלגן להתפרש עוד ועוד במקומות נבחרים בבית, הוא בחר להסתפק באי הרחב שתכנן במטבח, שעליו עורכים ארוחות, חגיגיות ויומיומיות כאחד.
גם המעצבת גילי רשף-גול החליטה להסתפק בשולחן אוכל מרכזי אחד, שמשמש את משפחתה לארוחות יומיומיות וגם לאירוח. בשונה מהנוהג המסורתי, היא בחרה שלא למקם מעליו גופי תאורה דקורטיביים. "בחרתי לא 'לתחום' את שולחן האוכל באמצעות גופי תאורה תלויים ו'משכתי' גוף תאורה טכני וארוך מהמטבח לחלל הציבורי, דבר שמעניק זרימה, ניקיון ואחידות. ההחלטה הזאת מתכתבת עם העובדה שאין שני שולחנות אוכל אלא אחד מרכזי, דבר שמתחיל להתקבל לאט לאט גם בקרב הלקוחות שלי", היא אומרת.
רשף-גול ביצעה החלטה אמיצה נוספת – לצבוע את רצפת ביתה בלבן, וזאת למרות שיש בו מלבדה ומלבד בן זוגה, גם דיירים צעירים. "לבן הוא צבע לכל דבר ועניין. יש בו הרבה עומק שמשדר ניקיון ואפילו חום. הוא מתחבר עם כל דבר והוא על זמני בעיקר. למי שחושש מלבן אני עונה: נכון שרואים עליו כל דבר, אבל הכי קל לנקות אותו, כמו חולצה לבנה".
6. תעוזה וביטוי אישי
מעצבת הפנים אלה מורגן סבורה שההיכרות הטובה עם אנשי מקצוע בתחומים שונים עוזרת למעצבים להעז קצת יותר, וליצור פריטים ייחודיים שמשקפים את טעמם האישי. דירתה הפרטית, בת שני מפלסים, חולקה לשני אזורי מחיה עיקריים: הקומה העליונה יועדה לשני בניה הבוגרים, ואילו החלק התחתון תוכנן עבורה ועבור בן זוגה, נגר במקצועו. "הזוגיות - בחיים ובעבודה - מאפשרת לי חופש פעולה, יצירה ומעוף בשימוש עם חומרי גלם, טקסטורות, חריטות והדפסים. מכיוון שבמקרה זה אני הייתי הלקוחה, יכולתי לעצב ולתכנן כל מה שחלמתי עליו", היא מחייכת.
ואכן, מורגן התייחסה לעיצוב ביתה כאל הזדמנות להפגין את היצירתיות שלה ואת היכולות המקצועיות שלה, מבלי לחשוש מ"מה יגידו". חללי הבית משופעים, בהתאם, בדוגמאות ובתבניות שונות, בחריטות על משטחים, ובעיקר בבחירות חכמות "שמשדכות" בין החומרים, המרקמים וההדפסים. הירידה לחלל המגורים, לדוגמה, מגלמת מפגש בין חומרים, טקסטורות וצבעים בצורה מרהיבה במיוחד. עם גרם מדרגות עשוי עץ, לצד קיר לבנים בגוונים טבעיים, מעקה זכוכית שכמעט שאינו נראה, וקיר גרם המדרגות, המחופה בטפט צבעוני בדוגמה גיאומטרית.
גם הנדסאי האדריכלות אורון מילשטיין שילב אלמנטים מורכבים ליצירת קיר כניסה מרכזי מפואר בדירתו, שמורכב משילוב של אלומיניום וצבע, לצד תאורה מחמיאה ומעוררת התפעלות. "כשחילקתי את שטח הדירה היה לי ברור שאצור בה הגדרה מדויקת לחלל הציבורי והפרטי. תוך כדי תהליך התכנון החלטתי ליצור 'גריד' גרפי לקיר המפריד, שבתוכו משולבות פונקציות. הקיר מכיל בתוכו מקררים, אפשרויות אחסון, דלת כניסה לחלל הפרטי וכניסה לשרותי האורחים", הוא מסביר.
27 צפייה בגלריה
"גריד" גרפי מפריד בין החלל הציבורי לפרטי, ומסתיר אותו, בביתו של אורון מילשטיין
(צילום: אלעד גונן)
"אף פעם לא נעניתי לתכתיבים או מגמות בצורה אבסולוטית, זה משעמם בעיניי", מסכם המעצב דורי רדליך, שהפרדות החללים בדירתו נעשו בצורה אלגנטית ויצירתית. דוגמת מחיצת זכוכית עם אלמנטים מקושתים מעץ, המפרידה בין הסלון לחדר העבודה, ודלתות אלומיניום מחורצות שמשמשות רקע לפינת האוכל, ומסתירות מאחוריהן את חדר השירות וארון אחסון גדול.
