מעצבת הפנים הילה כץ אבידן אמנם התחילה את דרכה המקצועית כמהנדסת תעשייה וניהול, אך הצד האסתטי של החיים מעולם לא היה זר לה. "אני באה מבית של אומנות", היא מספרת. "אבא שלי הוא צייר, והכיר את אמא שלי כשהיה המורה שלה לציור". לכן, ההסבה המקצועית שהחליטה עליה לפני יותר מעשור, כשהלכה ללמוד בבית הספר לעיצוב פנים של ברברה ברזין, הייתה כמעט מתבקשת.
כץ אבידן הייתה אז אמא לשלוש בנות קטנות (היום בנות 12, 14 ו-16, ובמשפחה יש גם ילד נוסף, בן ארבע). זמן קצר קודם לכן חזרה המשפחה ממגורים של ארבע שנים בדלהי, בעקבות עבודתו של בן הזוג. כשחזרו לארץ החלה כץ אבידן ללמוד עיצוב פנים, ובמקביל קנו והחלו לתכנן את ביתם, בקיבוץ גבעת ברנר.
"זו שכונה שיש בה דגמים קבועים לבנייה, והיינו מחויבים לחזית מסוימת לבית, אבל בחלקו האחורי והפנימי היה לנו חופש לתכנן לעצמנו", נזכרת כץ אבידן. "כשאני מתכננת אני חושבת קודם כל פונקציונלית, מה יהיה נוח ונכון להתנהלות ולאורח החיים של בני הבית – במקרה הזה שלנו – ורק אחר כך מתלבש על זה הקטע האסתטי. כאן, הדבר הראשון שעשיתי היה להקטין מעט את הבית ולהגדיל את הגינה, שחשובה לנו מאוד.
"בקומת הכניסה תכננתי חלל גדול, שכדי להגדיל אותו עוד ולאפשר את התנועה המאוד רצינית של ילדים, חברים ואורחים שיש אצלנו בבית, ויתרתי פעמיים: אחד, על אי במטבח, ושתיים, על חלון במטבח. כדי לפצות על היעדר החלון מיקמתי מעל לכיריים מפוח חזק מאוד – לא סתם קולט אדים אלא מפוח מקצועי של מסעדות – אבל בפועל אנחנו כמעט שלא משתמשים בו, כי בכל מקרה הקיר שממול, בסלון, הוא ויטרינה גדולה שיוצאת אל המרפסת".
חלל ציבורי ממוקד תנועה
דלת הכניסה של הבית נפתחת אל המבואה, שכץ אבידר ייחדה משאר החלל באמצעות שטיח אריחים מצוירים. מסביב לאריחים המצוירים היא יצרה מסגרת שמורכבת מאבן חלילה בצבע חול, זהים לאלה של יתר החלל הציבורי, אך שונים בגודלם. הם נחתכו כאן לגודל קטן מהרגיל של 10 על 10 ס"מ, ודי בהבדל הזה כדי ליצור הפרדה ברורה בין הכניסה לבין החלל כולו.
29 צפייה בגלריה
מבט אל מבואת הכניסה. מעברה השני ספרייה שמובילה אל האגף הפרטי של הבית
(צילום: בועז לביא ויונתן בלו)
משמאל לכניסה נמצא החלל הציבורי, הכולל את המטבח, פינת אוכל גדולה ("כאן קורה הכול", אומרת כץ אבידן, "מארוחות יום-יומיות ועד לארוחות חג של המשפחה המורחבת"), וסלון פתוח אל הגינה הירוקה שבחוץ.
ארונות המטבח נצבעו בגוון ירוק אפרפר מעושן, ומשטח העבודה העשוי שיש אבן קיסר, נצבע בצבע דומה אך בגוון כהה יותר. השיש מטפס לגובה של 15 ס"מ על הקיר שמאחוריו, למעט מאחורי הגז, שם הוא "עולה" גבוה יותר כדי להקל על הניקיון. מעל לכיריים בולט מפוח מנחושת – מתכת שחוזרת על עצמה גם בידיות של ארונות המטבח ובסט כפות עתיקות שתלויות בסמוך. "המפוח מוביל לפיר שמכיל צינור שעולה עד הגג, שם יושב המנוע", מסבירה המעצבת.
מתכות נוספות בגוון טבעי משחקות תפקיד בחלל: לקיר סמוך צמוד קמין עצים ("הוא יוצר חום מאוד נעים, אבל אם הייתי מעצבת את הבית היום הייתי מוותרת עליו בגלל זיהום האוויר שהוא יוצר", אומרת כץ אבידן), לחלונות פרופיל כליל דמוי בלגי בגוון חום בזלת, וגוף תאורה מפליז תלוי מעל לשולחן האוכל.
פינת האוכל מורכבת מכיסא ושולחנות שהגיעו עם המשפחה מהודו אחרי השהות שם, וספסל שבנה אביה של המעצבת לפני יותר מ-50 שנה. ליצירות של האב נוכחות גדולה בבית כולו, וציור שלו תלוי גם על הקיר שמאחורי פינת האוכל.
מול פינת האוכל נמצא הסלון, שגם בו תלוי על הקיר ציור גדול של האב. עוד ניצבות שם זוג כורסאות וינטג' שרופדו מחדש בבד ירוק מעושן עם טקסטורה מעניינת, ולצידן כיסא נדנדה ישן שהיה שייך למשפחתה של המעצבת.
29 צפייה בגלריה
כורסאות וינטג' רופדו מחדש. בתמונה קופסת תפירה בת 100 שנה
(צילום: בועז לביא ויונתן בלו)
בין הכורסאות ניצבת קופסת תפירה שעומדת על רגליים מעוצבות. "זה רהיט בן כמאה שנה", מסבירה כץ אבידן. "מצאתי אותו במקרה, כשהלכתי לקנות משהו עבור לקוחה. הוא עמד בקצה החנות והמוכרת סיפרה שהגיעה לשם בדיוק שעתיים לפניי". במרכז, שולחנות סלון מחופים באבן שנלקחה מהריצוף של חדר הרחצה בקומה השנייה, ומתחת פרוש שטיח זיגלר גדול. רוב השטיחים בבית הגיעו עם המשפחה מהודו, אבל זה נקנה דווקא בארץ, אצל נויה כרמל שטיחים.
מכל החלונות של הסלון נשקפת הגינה, העשירה בירוק פרוע. יש בה פינת מנגל קטנה ושולחן אוכל ישן שנקנה בחנות רהיטי וינטג' ויד שנייה בכפר ורבורג. מסביבו, כיסאות איקאה ששייכים למעצבת שנים רבות ("מתקופת הרווקות שלי"), שנצבעו בגוון מרענן של תכלת-ירוק. מבט מהסלון אל עבר החלק הפרטי של קומת הקרקע, שבו חדר ההורים וגם ממ"ד המשמש כחדרו של הבן הקטן, נתקל קודם בספרייה עשירה מעץ. הדלתות לחדרים נמצאות משני צדדיה, והיא מרככת את המעבר בין הפרטי לציבורי.
לקט וינטג' בחדר השינה
בחדר ההורים שנמצא , כמו בחדרי השינה כולם, הונח פרקט למינציה בגוון אלון טבעי. לצד המיטה הפשוטה, המכוסה בכיסוי מיטה כפרי ונעים, זוג שידות משוק הפשפשים שעל כל אחת מהן גוף תאורה אחר. המנורה הכחולה נקנתה בחנות מחסן בהודו ("ולדעתי היא בכלל מאוסטריה", אומרת כץ אבידן), ואת השנייה הרכיבה המעצבת בעצמה. היא עשויה מבקבוק גדול של יין שנקנה באיטליה ("מוכרים אותו הכי בזול, בגלונים, אני חושבת שאפילו לא שתינו אותו אלא פשוט שפכנו", נזכרת המעצבת). על בקבוק היין מולבש אהיל בד מאיקאה שהמעצבת רקמה עליו ציפור.
למרגלות המיטה ספסל שנקנה במכירת בגדים ("הייתי אצל מישהי שעשתה מכירה, היא בכלל שמה עליו את הבגדים ואני ביקשתי ממנה לקנות את הספסל", נזכרת כץ אבידן). כיסא קש מאיקאה ניצב ליד המיטה, ומעליו תלויה ליתוגרפיה של האומן אבינועם קוסובסקי. בקיר האנכי שני ציורים נוספים, אחד – בשחור ולבן – של אביה של המעצבת, והשני נקנה באיקאה. מול המיטה הוצבה כוורת שנקנתה בהודו ונצבעה באפור-חום.
חדר הרחצה הצמוד עוצב בסגנון כפרי ותוך שימוש בולט בצבע תכלת, גם לארון הכיור וגם לפסיפס שמכסה את האמבטיה הפינתית הגדולה. "בעיניי מה שמעניין בחדר זה דווקא ההיבט הפונקציונלי", קובעת כץ אבידן. "יצרתי כאן נישות לנייר טואלט וגם לבקבוקי שמפו וסבון, שזה אלמנט שאני מקפידה עליו בכל בית שאני מעצבת, גם אלה שבהם התקציב נמוך. זה פשוט יוצר הבדל עצום בנוחות של ההתנהלות היומיומית".
בין החלל הפרטי לציבורי נמצאים גם שירותי האורחים, שבהם רהיט וינטג' מעץ כהה שמשמש כארון לכיור. "מצאנו אותו רק אחרי הבנייה, והוספנו לו קנט מעוגל מעץ משני הצדדים כדי שיתאים לגודל של הנישה", מספרת כץ אבידן. מעליו תלויה מראה שהמעצבת הכינה ממסגרת ברזל שהכילה פלטת זכוכית שהוחלפה במראה. החלון בחדר אינו סימטרי, וכדי לרכך את המראה תלתה המעצבת תמונה של חמור, שנמצאה אצל אומן מקומי בחבל דורדון בצרפת ומוסיפה הומור לחלל הקטן.
אסתטיקה מול פרקטיקה
מול שירותי האורחים ממוקמות המדרגות, מחופות באבן זהה לזו של החלל הציבורי ותחומות במעקה ברזל שעיצבה כץ אבידן. הקיר בגב המדרגות חופה בשליכט נטורה של נירלט, שמיועד לקירות חוץ, בצבע חול. הבחירה, מסבירה המעצבת, נבעה ממחשבה אסתטית, אבל גם מהסתכלות פרקטית. "בגלל שעולים כאן ונוגעים בקיר, הוא מתלכלך יותר מקירות אחרים, ובגלל הגובה שלו הוא קשה יחסית לצביעה", היא מסבירה. "השליכט עמיד יותר ומתלכלך פחות, והוא פתר את הבעיה".
29 צפייה בגלריה
את מעקה הברזל עיצבה אבידן. הקירות מחופים בשליכט בצבע חול
(צילום: בועז לביא ויונתן בלו)
המדרגות מובילות אל הקומה הראשונה, שבה פינת משפחה קטנה המכילה ספה וטלוויזיה. "הילדים נמצאים לרוב למטה", מספרת כץ אבידן, "והפינה הזאת משמשת אותם רק אם הם רוצים לראות תוכניות שונות". מעל לספה שלושה ציורי מים שהמעצבת הזמינה מהציירת הילה רוניס. מצוירים בהם עופר, יעל וגבעול עם ניצנים, והם משקפים את שמותיהן של הבנות: עופרי, יעל וניצן.
בקומה זו שלושה חדרי שינה, שעברו גלגולים שונים. בשנים הראשונות שימש אחד מהם כחדר הורים, השני כחדר משותף לשלוש הבנות, והשלישי עמד ריק. "כשהגדולה הייתה בת עשר או אחת-עשרה נשברנו מהלחץ ונתנו לה חדר משלה", נזכרת כץ אבידן. בזמן שעבר מאז שצולם הבית נפרדו גם שתי הבנות הקטנות יותר, והיום לכל אחת מהן חדר משלה, וחדר ההורים נמצא, כאמור, בקומה התחתונה – שינוי שלדברי המעצבת נצפה כבר בזמן הכנת התוכניות לבית.
בחדרי הילדים תלויות כמה עבודות של האומנית תמר נהיר ינאי, שחוץ מעבודות מוכנות שלה מוכרת גם חישוקי רקמה עם ערכות יצירה לרקמה עצמית. אחד כזה מככב על הקיר, לצד חישוק נוסף שבעלת הבית הכינה עבור בנותיה כהפעלה ליום הולדת. גם ציורים על עץ של נהיר ינאי תלויים על הקירות, לצד עבודות משפחתיות: ציור שצייר אביה של המעצבת של ילדה שמציירת בחול, שטיח קרושה שסרגה אמה, ומנורת תלייה ממקרמה שהבת הבכורה בבית הכינה בעצמה.
29 צפייה בגלריה
מבט אל חדרן של הבנות הקטנות, שמאז גדלו וקיבלו חדרים משלהן
(צילום: בועז לביא ויונתן בלו)
בחדר הרחצה שבקומה זו ארון גדול מעץ שבו כיור שקוע. "אנשים נוטים לחפש כיורים מונחים מיוחדים, אבל בחדר רחצה של ילדים אין נוח יותר מכיור שקוע פשוט, שבעיניי גם נראה לא פחות טוב", אומרת כץ אבידן. מאחורי האסלה סל כביסה שהגיע מהודו והמעצבת הוסיפה לו מסגרת עליונה מחוט טריקו תכול.
"יש בבית עוד המון מקומות אחסון שלא רואים בתמונות, וזה מה שמאפשר לשמור בו על הסדר למרות שיש לנו ארבעה ילדים ויש פה תנועה בלתי פוסקת שלהם ושל החברים. בזכות התכנון המוקפד זה עובד, וזה מה שאני הכי אוהבת", מסכמת כץ אבידן.
