עד שמדינת ישראל החליטה להעלות את עצמותיו של חוזה המדינה ולקבור אותו בירושלים, היה הר הרצל הר טרשים קירח. הקמת בית העלמין הצבאי המרכזי של ישראל בסמוך לקבר הרצל וחלקת גדולי המדינה הפכה את המקום לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הישראלי הקולקטיבי, וגם לאתר אדריכלות לאומי ראשון במעלה בחשיבותו.
זמן לא רב לאחר קבורת הרצל התגבשה השאיפה לקשור את הזיכרון הקולקטיבי והלאומי בזיכרון האישי – ולעגן אותם גם פיזית למקום, למבנים ולחללים. "כפי שכולנו זוכרים את סיפור היציאה ממצרים מכיוון שמזכירים את האירוע מדי שבוע בקידוש ומדי שנה בליל הסדר – כך רצינו לדבר ולאזכר את סיפורי הנופלים", הסביר אריה מועלם, ראש אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון.
הרצל תחילה
ראשיתו של ההר בדיונים הרבים שהתקיימו בשנות ה-20 של המאה הקודמת על הבאת גופתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל לקבורה בישראל. בקשתו של הרצל להיקבר בארץ התכתבה עם זו של אבי האומה יעקב ובנו יוסף, שלפי התנ"ך מתו במצרים והובאו לקבורה בארץ ישראל.
הבחירה ב-1948 לקבור את הרצל בירושלים הצהירה על הגשמת חזונו של הרצל, אבל גם שימשה מסר פוליטי על התפקיד שמיועד לה כעיר הבירה של המדינה החדשה. לפי פרופ' מעוז עזריהו, שחקר את תולדות ההר וההנצחה בישראל, פסגת ההר באזור שכונת בית וגן נבחרה מכיוון שהייתה הגבוהה ביותר בעיר, ובגלל הריחוק שמנע ירי תותחים ירדניים עליה.
טקס הקבורה הגדול ב-1949 הקנה לפסגת ההר משמעות ציונית ולאומית, ושמו של ההר שעד אז כונה "אלשראפה" (הנשקפת) הפך ל"הר הרצל". שנה לאחר מכן נחנכה הרחבה הגדולה שליד הקבר. באותה שנה נערך גם לראשונה טקס המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, ומאז נקבעה המסורת של טקס המשואות השנתי.
עברו עשר שנים נוספות עד שמצבת האבן המפורסמת שניצבת על קברו של הרצל הובאה להר. למרות שנקבר כבר ב-1949, רק שנה לאחר מכן פורסמו ההנחיות לעיצוב המצבה, מיזם משותף של המדינה וההסתדרות הציונית העולמית. בין ההנחיות הופיעו דרישות כמו השתלבות בנוף הירושלמי ועמידה בהגבלות המסורת היהודית שמצווה "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". בהתאם למצב הכלכלי הקשה באותן השנים התבקש שבעיצוב יישמרו הפשטות והצניעות, כפי שראוי למדינה צעירה שנאבקת על קיומה.
מי שזכה בתחרות והופקד על תכנון המצבה היה האדריכל יוסף קלרווין, שיהיה אחר כך גם שותף בתכנון משכן הכנסת. המצבה שנבחרה נבנתה מאבן מלבנית שחורה שבחזיתה הקדמית מופיע שם משפחתו בלבד של חוזה המדינה באותיות זהובות.
באותה שנה (1960) הוקם באתר גם מוזיאון הרצל שכלל תצוגה של פועלו ושחזור חדר העבודה שלו בווינה. המוזיאון, ששופץ לאחרונה לפני שני עשורים, מנוהל עד היום באתר על ידי ההסתדרות הציונית העולמית.
14 צפייה בגלריה
חלקת חללי שלום הגליל. לאחר מכן אין יותר חלקות מובחנות לפי מלחמות
(צילום: אלכס קולומויסקי)
עיצוב מצבות האבן שעליהם חקוקים שמות הנופלים הוא אחיד ונועד לסמל את השוויון בין החללים. התפיסה היא שיש להדגיש את נסיבת נפילת החלל כמי שהגן על היישוב
שוויון ושמרנות מתבטאים באבן
במקביל לקבורת הרצל נעשו מאמצים לאתר מקום עבור בית קברות צבאי בירושלים. מבין ההצעות שהציג ראש המחלקה להנצחת החייל באותה תקופה, יוסף דקל, נמצא כי השטח המתאים ביותר נמצא על אותה פסגה שבה קבור הרצל. כדי להפריד בין המתחם הצבאי לאזרחי יצרו שתי כניסות נפרדות שביניהן נשתלה שדרת עצים.
ההלוויה הראשונה שנערכה בהר הייתה בנובמבר 1949 – של יותר מ-300 חיילים שנפלו בקרבות ההגנה על ירושלים וגוש עציון. זאת הייתה ההלוויה הגדולה ביותר שידעה המדינה הצעירה בשנותיה הספורות.
על תכנון בית העלמין הצבאי בהר הופקד האדריכל אשר חירם, שסיים לימודי אדריכלות בצ'כוסלובקיה ועלה ארצה לאחר עליית המשטר הנאצי לשלטון. משנות ה-50 הוא השתלב במפעל ההנצחה וקיבל במידה מסוימת את האחריות על ייצוג ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי והלאומי.
חירם הוא זה שאחראי גם על עיצוב מצבות האבן שעליהם חקוקים שמות הנופלים – עיצוב אחיד שנועד לסמל את השוויון בין החללים. תפיסה זו, שמקורה עוד בתקופת המנדט הבריטי, ולפיה יש להדגיש את נסיבת נפילת החלל כמי שהגן על היישוב, ממשיכה לקבל ביטוי באבן גם היום.
חלקות הקבר בהר תוכננו בטראסות שהופרדו באמצעות הטופוגרפיה הטבעית של ההר. הרחבות שמקיפות את החלקות וקירות התמך חופו באבנים בסיתות גס ובגדלים משתנים, כמחווה לנוף הסלעי של ההר.
גם הצמחייה בהר תוכננה כחלק בלתי נפרד מפיתוח הסביבה והנוף. בשנת 1952 החל חיים גלעדי לעבוד כמתכנן הגן בשיתוף פעולה עם חירם. על פי הצעתם ניטעו בפסגה עצי ארז ולאורך השדרה המרכזית עצי ברוש ואורן.
"בניגוד לחדשנות המאפיינת את הבנייה בישראל, בתי הקברות הצבאיים מאופיינים בשמרנותם, ומעטים השינויים שחלו במראה שלהם מאז הקמתם ועד היום", כתב מנשה שני, ראש תחום בתי קברות צבאיים ביחידה להנצחת החייל, על עבודתו על חירם. "זאת למרות שנוספו בתי קברות וחלקות רבות במהלך השנים בעקבות המלחמות. הפרטים האדריכליים שקבע חירם נשתמרו ברובם ונותנים להם את אופיים המיוחד".
דבר אחד כן השתנה בהר הרצל. אם בעבר, חללי המלחמות נקברו יחד – לאחר שלום הגליל אין יותר חלקות מובחנות לפי מלחמות. במלחמה הנוכחית הדבר בא לידי ביטוי בצורה משמעותית יותר. בשל מספר הנופלים הגדול בתחילת המלחמה נוצר צורך לערוך הלוויות בו-זמנית – והחללים נקברו בחלקות בחלקים נפרדים של ההר. "בשבוע הראשון למלחמה נפלו יותר מ-320 חללים מכוחות הביטחון, ופתחו עבורם שלוש חלקות. עבדו בהר ברצל במשך 24 שעות על חפירת הקברים והכנת התשתיות לקראת הלוויות רבות שנערכו מדי שעה", מסביר מועלם.
בריכות ההנצחה והאתר שעורר סערה
חירם תכנן גם רבות מהאנדרטאות שמפוזרות בהר הרצל. בין היתר את האנדרטה לזכר חללי אוניית "ארינפורה" – חברי פלוגת ההובלה שאונייתם טובעה בים התיכון במלחמת העולם השנייה. גם את האנדרטה לזכר כ"ג יורדי הסירה – לוחמי ההגנה שנעלמו בדרך לפעולה בלבנון. שתי האנדרטאות משלבות בריכות מים שמסמלות את הניגוד שבין "המים השקופים והרכים ובין האבן הקשה והאטומה. בעוד שהאבן סימלה את הנצח וההנצחה, המים ייצגו את הים שבו הפליגה הספינה שגורלה לא נודע".
14 צפייה בגלריה
אנדרטת ארינפורה לזכר הפלוגה שאונייתם טובעה בים התיכון במלחמת העולם השנייה
(צילום: אלכס קולומויסקי)
14 צפייה בגלריה
אנדרטת כ"ג יורדי הסירה, לזכר לוחמי ההגנה שנעלמו בדרך לפעולה בלבנון
(צילום: אלכס קולומויסקי)
בנוסף, הוא עיצב את האנדרטה לזכר חללי מלחמת העצמאות שנפלו בעיר העתיקה בירושלים ובסביבתה. האנדרטה תוכננה כסמטה של העיר העתיקה בירושלים בתוך מבנה דמוי מנהרה פתוחה בשתי הקצוות, כשלאורכה מוצבות לוחיות הזיכרון.
בשנת 1954 תכנן אדריכל הנוף שלמה אהרונסון את גן הנעדרים, לזכר חללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע. בין העצים מוצבות לוחיות זיכרון הנושאות את שמם של אלה שלא אותרה גופתם לאורך כל מלחמות ישראל.
בקצה הגן התווספה בשנות ה-70 אנדרטה נוספת בדמות צוללת מבטון חשוף שעיצב דוד ברוצקוס לזכר 69 חללי הצוללת אח"י דקר, שנעלמה בים התיכון ב-1968. ייחודה של האנדרטה טמון ביכולת של המבקר להיכנס לחלל תת-קרקעי שנמצא מתחת לצוללת הבטון. בתוך החלל נמצא חלל הזיכרון שכולל את שמות הנופלים ושרידים שנמצאו במקום טביעתה בשנת 1999.
לא רחוק מהאנדרטאות לזכר ספינות המעפילים "סלבדור" ו"אגוז", וממש בקצה ההר, הוקמה ב-1998 אנדרטת חללי פעולות האיבה והטרור. הקמת האנדרטה לוותה בתחילה בהתנגדות של משפחות שכולות, אך לבסוף נקבע כי היא תקום בהר הרצל וכי חללי פעולות האיבה ייכללו ביום הזיכרון באופן רשמי.
האנדרטה נמצאת בקצה בית הקברות הצבאי, ליד החלקה של חללי שלום הגליל, ותוכננה מאבן ירושלים על ידי האדריכלים משה וריטה אורן. על הקירות חקוקים יותר מ-4,000 שמות, ובין שני הקירות ניצבת קובייה חלולה, נוטה הצידה, המסמלת את יכולת עמידת העם נגד המנסים לפגוע בקיומו.
14 צפייה בגלריה
אנדרטת חללי פעולות האיבה. קדמה להקמתה התנגדות של משפחות שכולות
(צילום: אלכס קולומויסקי)
האנשים שבנו את הטנק, בנו את היכל הזיכרון
האתר האחרון שנוסף לבית העלמין הצבאי בהר הוא היכל הזיכרון הלאומי, שבנייתו הושלמה ב-2017. "התהליך החל בעקבות הדאגה מצד המשפחות השכולות בנוגע לאופן המשך זיכרון קרוביהם לאחר שכבר לא יוכלו לציין את יום האזכרה ולהדליק את נר הזיכרון", סיפר מועלם.
במשך כתשע שנים התקיים דיאלוג מתמשך בין המתכננים למשרד הביטחון, עד שגובשה התוכנית המלאה. "תוך כדי הדיאלוג הבנו כיצד לצקת את הרעיונות של זיכרון, שכול וכאב לאלמנט פיזי, למרחב", תיאר האדריכל איתן קימל, שותף-מייסד במשרד קימל אשכולות. "רצינו לתכנן מקום עבור האבל הפרטי של כל משפחה וגם מקום לאבל הלאומי ולהנצחה של כלל הקהילה".
היכל הזיכרון הלאומי, תכנון: קימל אשכולות אדריכלים
(Tamar Garini, Amit Giron)
שער הכניסה למבנה הוא השער הגדול שדרכו נכנסו תמיד לבית העלמין הצבאי בהר. ההיכל חפור ומהווה במידה מסוימת הר בפני עצמו שמתנוסס לגובה של 18 מטרים. הכניסה דרך המפלס התחתון מלווה ביצירתה של מיכל רובנר, "בעקבותיהם", ומובילה אל היכל ההנצחה ורחבת הטקסים. משם עולה המבקר דרך רמפה מפותלת ונחשף לקיר ההנצחה, קיר השמות, כשהוא ממשיך לעלות לאורכו.
ברגע מסוים לאורך הרמפה נוצרת התרחבות עבור הנצחה יומית. הרחבה כוללת 12 עמודים שעליהם מוקרנים תמונות ומידע על החללים שנפלו באותו היום. שם מתקיים מדי יום בשעה 11:00 טקס אזכרה שבו מקריאים את שמות החללים. במעלה הרמפה, ובסוף קיר ההנצחה, יש חלל הנצחה אישי שבו אפשר להדליק נר זיכרון ולהמשיך אל היציאה לכיוון חלקות הקבר.
"כאן נזכור את כולם, שנפלו במערכות הגדולות, בפעילות הביטחון השוטף ובמלחמה שעוד לא פסקה על קיומנו", נכתב במגילה להנחת אבן הפינה של היכל הזיכרון. זה גם היה אחד האתגרים שעמדו בפני האדריכלים. "היינו צריכים לחשוב על דרך מרחבית שתאפשר את הצגת שמות הנופלים על גבי קיר הנצחה שגודלו מוגבל".
"לכן יצרנו קיר בצורה של מעין ספירלה לאורך המבנה שיכיל את כל השמות", הסביר קימל. "קיר ההנצחה הוא לב לבו של היכל הזיכרון. התובנה שהגענו אליה במהלך התכנון הייתה שכל נופל יקבל לבנת הנצחה, ואותה לבנה תהיה החומר שבונה את ההיכל".
הלבנה בגודל סטנדרטי, עשויה אבן עצמון גלילית, שנבחרה מכיוון שהחוזק שלה מאפשר לחרוט בה את שמות הנופלים באופן מדויק. על כל לבנה מופיע שם החלל ללא אזכור הדרגה הצבאית, וליד כל אחת מהן יש נר זיכרון שאורו נדלק ביום נפילתו של אותו חלל. כך, אפשר להדגיש את חשיבותם של הנופלים עבור המדינה, גם כשהמשפחה כבר לא נמצאת כדי להדליק נר בעצמה. ביום הזיכרון דולקים כל הנרות יחד.
"ללא כל תוכן נוסף הקיר מספר בעצמו את סיפורה של ארץ ישראל באמצעות מארג של לבנים", תיאר קימל. "יותר מ-24 אלף לבני שמות מסודרים בכרונולוגיה לפי תאריך הנפילה, החל מחללים שנפלו לאחרונה ועד לראשון שהוגדר כחלל מערכות ישראל משנת 1860.
מעל היכל ההנצחה תוכנן אלמנט שמכונה "פעמון אור" ומורכב מאותה לבנה, הפעם בצורה אובלית מורכבת, ודרכו נכנס אור השמש אל תוך ההיכל. צורת הלבנים גורמת לאור להישפך פנימה בצורה שונה בכל שעה במהלך היום. "המשימה הייתה להביא את המבקר לממד אחר, למקום שיש בו שקט וקדושה, מקום שמנותק מהחול ומהיומיום", אמר קימל.
סיפור בנייתו של פעמון האור נקשר גם הוא בסיפור הצבאי. לאחר שאף מהנדס לא הסכים לחתום על יציבותו של האלמנט, מי שבסוף חתומים עליו והביאו אותו לביצוע הם אנשי מנהלת תוכנית טנק המרכבה והרק"מ (מנת"ק). "בסופו של דבר, האנשים שבנו את טנק המרכבה הם אלה שבנו את פעמון האור", אומר מועלם. "המבנה זכה בלא מעט פרסים גם ברחבי העולם, בהם פרס איגוד האדריכלים הבריטי. אך החשוב ביותר בעיני הוא פרס 'דדלוס מינוס' שהוענק למבנה ב-2019. הפרס המבוסס על שמות דמויות מהמיתולוגיה היוונית – דדלוס, האדריכל הראשון שהתבקש על ידי מינוס, מלך האי כרתים, הלקוח, לתכנן מבוך".
התוספת שהקנתה להר מעמד לאומי
במהלך שנות ה-50, במקביל להתפתחות בית הקברות הצבאי והקמת האנדרטאות בהר, הוחלט על הרחבת החלקה שבה נקבר הרצל לקבורת "גדולי האומה". הראשון שנקבר בה היה אליעזר קפלן, מחותמי מגילת העצמאות, שנפטר ב-1952 בזמן ביקור מדיני באיטליה כשהיה שר האוצר וסגן ראש הממשלה.
לפי הכללים שנקבעו, בחלקת "גדולי האומה" יכולים להיקבר נשיאי המדינה, ראשי ממשלה, יושבי ראש הכנסת ובני ובנות זוגם. עם זאת, לא כל מי שזכאי להיקבר בהר בחר באפשרות הזאת.
מצבות האישים שנקברו בהר תוכננו גם הן על ידי חירם, לאחר שזכה בתחרות ייעודית. בדומה לקברו של הרצל תוכננו המצבות כאבן מלבנית שחורה עם שמות האישים בקדמתה. "כך החל תהליך שילוב ההיסטוריה של מדינת ישראל הריבונית, המיוצגת במצבות הקבר של מנהיגיה, בסיפור הלאומי המתעצב בנוף של הר הרצל", כתב עזריהו בספרו "ובדמם יעלה הבוקר" (הוצאת אריאל, 2005).
במאמר אחר טען עזריהו כי בדומה לפנתיאון בפריז, כנסיית ווסטמינסטר בלונדון ובית הקברות בארלינגטון שליד וושינגטון הבירה בארצות-הברית, קיבל הר הרצל משמעות כאתר קבורה ממלכתי ייצוגי. השילוב המרחבי של שלושת התהליכים – קבורת המנהיגים הציונים, הקמת בית הקברות הצבאי וחלקת גדולי האומה שמייצגת את הריבונות הישראלית – הקנה להר הרצל מעמד לאומי.
14 צפייה בגלריה
אנדרטה לזכר החיילים היהודים בצבא האדום. אתרי ההנצחה הם ייצוג מוחשי לרעיונות מופשטים
(צילום: אלכס קולומויסקי)
הזיכרון ההיסטורי משולב בפעילויות חברתיות שמבוצעות באופן טקסי וסמלי, אך הוא קיים גם באופן יומיומי. בעקבות ההנצחה משולבים הזיכרון וההיסטוריה במרקם החברתי והתרבותי. לכן, טען עזריהו, ההחלטה מה להנציח, ובעקבות כך מה לזכור, היא החלטה פוליטית שבסופה מתגבשת תודעה היסטורית ולאומית.
הדבר נכון גם לאופי האדריכלות שנבחרת לייצג את הסמלים, למיקומה באתר ולפעילות המתקיימת בה. אתרי ההנצחה הם ייצוג מוחשי לרעיונות מופשטים, והם שיוצקים את הסיפורים ההיסטוריים לתוך מקום ספציפי. באותן אופן, גם הר הרצל מהווה ביטוי לרעיונות מופשטים של תקומה ושל הגשמת החזון הציוני.
