עבור מעצבי פנים רבים, סימנה מגפת הקורונה את תחילתה של תקופת פריחה. החזרה הביתה בחסות הסגרים הפנתה את תשומת הלב לחללי הפנים הסובבים אותנו - איים של שפיות ושליטה בתוך הכאוס. גם במקרה של מעצבת הפנים יעל גיטלמן (35) מדובר היה בתקופת שגשוג, אך לצידה התעוררו זיכרונות כואבים מהעבר.
"אני זוכרת שקראתי כתבה ב-ynet על ששה בעלי עסקים שמצאו את עצמם ברחוב", היא מספרת. "קראתי ולא האמנתי. בזמן הקורונה העסק שלי גדל ועבדתי נונסטופ, אבל כל מה שעלה לי לראש בזמן שאני מעצבת לאחרים במאות אלפי שקלים היה התמונה של אבא שלי בתקופה שגר ברחוב, ישן על ספסל, כשלא יכולתי לעזור לו".
גיטלמן, ילידת אורוגוואי, עלתה בגיל 18 לישראל - הישר לשירות בצה"ל - יחד עם בן זוגה, שלימים הפך לבעלה. שנה לאחר מכן, ב-2007, עלתה גם משפחתה בעקבותיה. "לעלות לישראל היה היעד הסופי שלנו, כמו שפה ברור שטסים אחרי הצבא לחו"ל, כך מבחינתי היה ברור שאעלה לארץ, אלמד באולפן ואעשה צבא. לאבא שלי הייתה חנות כולבו שהיה בה הכל מהכל. אמא עבדה איתו בחנות, וגם אני לקחתי חלק פעיל בעבודה מגיל צעיר.
כשההורים שלי עלו לארץ, אמא שלי מאוד התפתחה והפכה לאישה עצמאית, אבל אבא שלי הגיע לכאן קרוב לגיל 60. הוא מאוד רצה להצליח, אבל זה לא בא לו בקלות. הוא לא יכול היה לפתוח חנות, ונאלץ לעבוד באבטחה, בשכר מינימום. הוא קיבל ממש סטירה לאגו. אחרי שנה ההורים שלי התגרשו, והדברים הידרדרו בשבילו מאז".
היא מספרת כי אביה צבר חובות ("בהתאם למנטליות הישראלית, הוא היה מבזבז יותר ממה שהיה לו, וניסה לחיות חיים שלא יכול להרשות לעצמו"), ובסופו של דבר איבד את הדירה שלו ונאלץ לגור ברחוב במשך חצי שנה. "לאבא שלי ולי היה קשר מצוין בילדותי. הייתי קשורה אליו מאוד, תמיד השתרכתי אחריו כמו קוף, והוא תמך בי כל הזמן, עודד אותי לעשות הכל. בגיל 15 הפכתי יותר דעתנית, וגם הוא היה כזה. שם כבר לא הייתי הילדה שלו לחבק, לעטוף ולשמור, אלא יותר כמו המראה שלו, ואז הקשר בינינו התרופף.
"הוא התקשר אלי כשהייתי בצבא, לספר לי שאין לו איפה לישון, שנגמר לו הכסף. ואני לא ידעתי איך לעזור לו. אמרו לי לפנות לרווחה בצבא, ואני לא ידעתי מה זה בכלל, והוא התעצבן עלי שאני לא עוזרת לו". היא מספרת כי אחרי כמה שבועות חבר שלו התקשר לספר לה שאביה ישן על ספסל ברעננה.
זה נשמע קשה מאוד להתמודדות.
"הייתי בשוק. לא ידעתי מה לעשות. אמרתי לו שאני יודעת שיש מקום בתל אביב, בית מחסה שהוא יכול לישון בו", היא נזכרת. "הוא כעס עליי, כעס שאני מעזה לשלוח אותו למקום כזה. וזו הייתה השיחה האחרונה בינינו".
אביה הצליח לחזור לעבודתו וגר בדירה שכורה, אך הקשר בין גיטלמן לאביה נותק למשך שבע שנים. בפעם הבאה שנפגשו, אביה, שהיה חולה סוכרת שלא טופל, נאלץ לעבור קטיעה כפולה של רגליו. זמן מה אחר כך, כשהייתה בהיריון בפעם השנייה, נאלצה גיטלמן להיפרד ממנו בפעם האחרונה. "לא ביקרתי אותו כמו שרציתי בגלל סכנה מזיהום", היא אומרת בעצב, "אני זוכרת את ריח המסכה הכירורגית על הפנים. הריח הזה חזר אליי לפני שנתיים, במשבר הקורונה. הייתי בהכחשה. כעסתי, והיו לי המון שאלות. אבל לאט לאט הבנתי שאני צריכה לחפש את התשובות בעצמי".
פרויקט משותף של אבא ובת
כך החל להירקם בליבה רעיון עיצוב מקום מגורים עבור דרי רחוב. "פניתי לכמה עמותות, ולשמחתי היה לי קליק מיידי עם עמותת 'אכפת'. קבעתי פגישה עם יו"ר העמותה, סיפרתי את הסיפור שלי, וציינתי שאני מעצבת פנים. אני זוכרת שבדרך לשם נסעתי ברחוב צר מאוד, ומישהו בכיסא גלגלים נסע לצדי, כאילו ליווה אותי כל הדרך. קיבלתי את זה כסימן לכך שאני בדרך הנכונה", היא אומרת.
כשראתה את המקום, ברחוב עזאי 57, הבינה גיטלמן כי עיצוב מקום מפלט לדיירי הרחוב הוא חלק מהשליחות שלה. היא מציינת כי לרוב היא יודעת מראש כיצד ייראה כל פרויקט ופרויקט שלה. "אבל בפרויקט הזה, שהיה מבחינתי סוג של תיקון, הזמן עבר ולא היה לי מושג. למרות שבתוך-תוכי הייתי רגועה וידעתי שיהיה טוב", היא אומרת. "ידעתי שקיבלתי משימה, וזו לא רק אני, אלא פרויקט שלי ושל אבא שלי ביחד".
פוסט שהעלתה לפייסבוק, ובו בקשת סיוע מכל מי שיכול לספק תרומות וידיים עובדות, זכה לשיתופים רבים, ובסופו של דבר הגיע לתוכנית "הצינור" של גיא לרר. לרר צילם סרטון, ביחד עם גיטלמן, ובו קראו לספקים שונים לסייע. התגובות והעזרה לא איחרו להגיע, וריגשו את גיטלמן מאוד. הבניין בן ארבע הקומות שבו התנדבה לעבוד הוא אחד מנכסי עמותת "אכפת", שמהווה מעין בית ראשוני עבור כ-25 דרי רחוב. "יש לעמותה כמה נכסים ישנים, והבניין הזה נחשב לבניין המרכזי שאליו מגיעים האנשים, ולאחר ראיון מניידים אותם למקום המתאים, לפי הרקע והצרכים", מסבירה גיטלמן.
בכל קומה במבנה שלושה חדרים, בסך הכל 12 חדרים, שכל אחד מהם בגודל של כ-10 מ"ר בלבד. בכל חדר יש שתי מיטות, בחלקם שירותים פרטיים, ובאחרים שירותים כלליים שמשרתים שלושה חדרים. במבנה גם מועדון שממוקם בקומת המרתף, שהוא מעין סלון משותף לכולם, מטבח וחצר. "הכל היה במצב רעוע, בלגן מטורף, המון תרומות שזרוקות על הרצפה, וחדרים עם מיטות פשוטות וארון כתר שעוד שניה נשבר", היא נזכרת.
גיטלמן ביקשה בתחילה להכיר את לקוחותיה לעומק, כמו כל לקוח רגיל שלה, להבין את הצרכים שלהם. "שאלתי כל אחד 'מה חסר לך?' והם הסתכלו לי חזרה בעיניים ואמרו לי 'כלום, יש לי קורת גג, זה מספיק'". גיטלמן מספרת כי ניסתה להקשות, לבקש מהם להתפרע, לחלום, אבל הם היו בשלהם. "הם גם היו מאוד חשדנים. לא הבינו למה יש פה מתנדבים פתאום. אבל סיפרתי להם שבאתי לפה לסגור מעגל".
"בית זה ביטחון"
בשלושת חודשי ההלבשה מחדש, היא עיצבה את חדר המועדון מחדש בעזרת פרקט מחמם על הרצפה, וכיסאות חדשים ("אין כיסא אחד שישבתי עליו שלא היה חצי מתפרק"). השתמשה בתרומות של חברת צבע כדי לצבוע מחדש את החללים השונים ולהעניק להם מראה אחיד ונקי. הוסיפה וילונות, מתקרה ועד רצפה, שטיחים נעימים, ואפילו פריטי אמנות. "רוב הדברים שהשתמשתי בהם היו בסיסיים, כדי להכניס תחושה של בית", היא מסבירה.
גיטלמן מציינת כי הבעיה העיקרית בחלל, שהיה רחוק מלשדר מקום מזמין, היתה הבלגן, בדמות עומס של תרומות שנערמו על הרצפה. "קיבלנו תרומה מנגר יקר, שהכין לנו חדר ארונות, ושם יצרתי מקום ייעודי לכל התרומות. חילקתי לפי פריטי לבוש, תרומות מזון, מצעים, וכך כל אחד יכול לקחת את מה שהוא צריך משם", מסבירה גיטלמן. תרומה נוספת היתה של חשמלאי, שדאג להתקין את תרומות גופי התאורה, פסי הצבירה והספוטים, ואף חצב בתקרה, כדי להתקין תאורה מתאימה בחדרים שבהם היתה חסרה תאורה עיקרית. בחצר תוכנן קיר ירוק, צמחיה ושפע צמחי תבלין שמשמשים לארוחות משותפות במטבח.
בחדרים השונים החליטה המעצבת להתחיל בקטן. "לא היתה להם בחדר אפילו מראה קטנה, שום דבר. אז התקנתי ליד כל מיטה מדף, משהו קבוע שייתן להם תחושת ביטחון. ביום למחרת ראיתי שמישהו שם על המדף תמונה של הבת שלו. זה הדהים אותי איך כל מה שהיה צריך זה מדף, כדי שבנאדם יסתכל על הבת שלו מדי יום". גם החדרים נצבעו בצורה אחידה, ומלבד מדפים הוסיפה גיטלמן גם מתלים שימושיים ומראות. "בעיניי זה דבר מהותי. ברחוב אתה לא מסתכל במראה, אבל עכשיו אתה בבית. ומה שאתה רואה זה מה שאתה משקף החוצה", היא אומרת. "גם השטיחים הם בעיניי צורך בסיסי. הרצפה קפואה, וכשיורדים מהמיטה יש תחושה אחרת כש'נוחתים' על שטיח. זה פריט שמחמם מכל הבחינות, גם ויזואלית", היא מוסיפה.
גיטלמן מספרת על תרומה נוספת, של לוקרים, שבעיניה היתה מהותית. "יש חשש גדול כשגרים ברחוב, שיגנבו את מעט החפצים האישיים שלך", היא אומרת. "לכן היה לי חשוב למקם לוקרים מחוץ לבניין עבור אנשים שמגיעים ללילה אחד בלבד, ורוצים לשמור את הפריטים האישיים. בחורף זה קורה הרבה. כששיפצנו היתה פעם שישנו בבניין 60 איש שחיפשו מחסה בזמן סערה", היא מסבירה.
גיטלמן הכתירה את הפרויקט כהצלחה. "אני לא רק מעצבת פנים שאחראית על התכנון ועל סידור החלל. המילה 'בית' מקבלת אצלי משמעות אחרת", היא מסבירה. "מעבר לזה שהוא לא מובן מאליו עבור כל אחד, בית הוא הרבה יותר מארבעה קירות. בית זה ביטחון, זה תחושה של שייכות, זה משפחה, זיכרונות, זה חיבוק חם ועוטף, זה ריח. לכל בית יש ריח משלו". לדבריה, התובנה הזו מסייעת לה להפוך כל חלל למקום אישי, בטוח ונעים עבור דייריו.
"במשך שנים לא הבנתי איך אבא שלי העדיף לחזור ולגור ברחוב", היא מספרת. "היום, בדיעבד, אחרי השיפוץ של בית המחסה, אמר לי אחד הדיירים דבר מעניין. שיש משהו ממכר במגורים ברחוב, בחופש הזה. שאתה בונה לעצמך סוג של בית, למרות שאין לך הגנה של ארבעה קירות ושאתה 'בתחושת 'היכון' כל הזמן. אני לא מתביישת בסיפור של אבא שלי. הוא היה אדם נורמטיבי. לא אחד שעוסק בהימורים, סמים, אלכוהול. הוא לא הסתבך בשוק האפור. מה שקרה לעסקים בקורונה זה אותו סיפור", היא אומרת.
היא אפילו שיתפה את בתה בת ה-6 בתהליך העיצוב לדיירי הרחוב. "הבת שלי הדהימה אותי כשביקשה במפגש בוקר בגן שיתרמו קופסאות שימורים 'לפרויקט של אמא'. היא ילדה מאוד רגישה, והבינה מה אני עושה. ואני מבחינתי שמחתי. אם הדור הזה יתחיל להסתכל אחד על השני ביותר אמפטיה – מבחינתי כולנו נזכה", היא מסכמת.
