כשמבקרים בחלל של "חורבות פוסטמודרניות", תערוכה של ארכיון עזריאלי לאדריכלות במוזיאון תל אביב שנפתחה לאחרונה, קשה שלא להתמלא בדכדוך. מצד אחד, התערוכה מציגה את כל מה שיכול היה להיות: שרטוטים אדריכליים מקוריים לצד מודלים יפים מקרטון וקטעי עיתונות – כולם מעידים על הצלחה מובטחת, עתיד ורוד, תוספות רעננות לעיר ולתושביה. ואז, לצד כל אלה, מופיעות עדויות מהמציאות עצמה, ממה שקרה בפועל לאותם מקומות בדיוק: כישלון כלכלי או כישלון תכנוני, מפגע עירוני, הרס, הזנחה, נטישה, החמצה, כיעור. הניגוד מדכא. להלן החזון האדריכלי, והנה מה שקרה איתו מספר שנים לאחר מכן. הנה הצלחה תיאורטית, והנה כישלון ממשי. ההצבה ממחישה כיצד האוטופי הופך לדיסטופי, כיצד מרחבים ציבוריים מתוכננים ומושקעים הופכים לחורבות.
8 צפייה בגלריה
מבט עילי אל חוף הדולפינריום. המתחם החדש כמעט מסווה בנוף
(באדיבות ציונוב-ויתקון אדריכלים)
ועל אף שהתופעה המתוארת, של כישלונות מפוארים, איננה נדירה בשדה האדריכלות, הנבירה במקרים ספציפיים הופכת את הכל למכמיר לב עוד יותר. וכך עושה התערוכה, אשר צוללת לשני מקרי בוחן: מתחם הדולפינריום וכיכר דיזנגוף בגרסתה הדו-מפלסית. שניהם תל אביביים, שניהם תוכננו בשנות ה-70, ועל פי שם התערוכה, שניהם חורבות פוסטמודרניות (אם כי ניתן להתווכח על כך). התערוכה מציגה את קורותיהם של שני המרחבים, על גלגוליהם השונים והשכבות הרבות שבהם, היא מציגה עבר מורכב שהוביל להווה בעייתי, ומעלה שאלות לגבי הגורמים האחראיים לכך. האם הדברים הידרדרו בגלל טיב האדריכלות? בגלל רעיון מארגן קלוקל? בגלל הזנחה של העירייה? או אולי גם וגם וגם?
אך מעבר לשאלות על העבר ולשיעור ההיסטורי הקצר באדריכלות-פוגשת-מציאות, התערוכה דווקא מנסה להביט קדימה ולדון במה צופן העתיד למרחבים הללו, שלאחר הגעתם לשיא שלילי של הזנחה וחוסר תפקוד, חוו בשנים האחרונות שינויים דרמטיים, תכנון מחודש, ואולי גם מחיקה.
במקרה של כיכר דיזנגוף נדמה כי מדובר בסיפור עם סוף טוב, או לפחות במרחב עם הווה מוצלח. הכיכר שהורמה ממפלס הרחוב בשנות ה-70 כדי לאפשר זרימה של כלי רכב תחתיה, הורדה בחזרה לקרקע ב-2017. עם הורדת הכיכר, אוכלוסיות השוליים שהיא שימשה עבורן בית אמנם נעלמו ופרק בהיסטוריה של הכיכר אכן נמחק, אך הכיכר חזרה לתפקד, עם המוני מבקרים, עסקים פורחים ופוטוגניות כללית. לעומת הכיכר, העתיד של מתחם הדולפינריום נמצא בשלבי התהוות ממש בימים אלה, תוך שהוא נושא בתוכו את שכבות העבר המורכב.
פצעים לאומיים ואטרקציות היפר קפיטליסטיות
קשה להתחיל לספר את הסיפור של הדולפינריום מבלי לספר את הסיפור על סופה של השכונה שהייתה מזוהה עם המרחב עוד קודם - שכונת מנשייה, שכונה ערבית-יהודית שהוקמה במאה ה-19 בצפון מערב יפו. מנשייה למעשה החלה לגווע ב-48', לאחר שחלקים נרחבים ממנה נהרסו במלחמת העצמאות ומעטים מתושביה נותרו בה. בהמשך אמנם שוכנו בה עולים יהודים, אולם בהדרגה ההרס שלה נמשך, עד שבשנות ה-60 הוחלט על מחיקתה הסופית. משיקולים כלכליים, ההריסות של מבני השכונה אף לא פונו אל אתרי פסולת, אלא נדחפו מערבה אל קו החוף, ועל גביהן הוקם גן ירוק, הלוא הוא פארק צ'ארלס קלור. מן השכונה ההיסטורית, אגב, נותרו כיום שני שרידים בלבד - מסגד חסן בק, ומוזיאון האצ"ל שנמצא בדרום הפארק.
ואז, אל תוך הקונטקסט ההיסטורי המורכב, הגיח הדולפינריום. במהלך שנות ה-70 הגה יזם ישראלי את הרעיון של אטרקציה מסחרית, ראשונה מסוגה בארץ, על טהרת העולם הימי. לצורך כך אותר שטח מצפון לפארק צ'ארלס קלור, שטח שהורחב מערבה אל פיסה מהים שיובשה, ויחד עם משקיעים יהודיים מדרום אפריקה הפרויקט התחיל לצבור תאוצה. האדריכל שנבחר לביצוע המשימה המורכבת היה נחום זולוטוב, שאז כבר היה בעל מוניטין וניסיון רב. בתכנונו של זולוטוב נבנה מתחם ענק מבטון, שישב באופן מגושם על חוף ימה של העיר. עם כניסה למתחם של זולוטוב המבקרים נכנסו לעולם מלאכותי שלם: בריכה פתוחה למופעים עם טריבונות ל-1,200 צופים, אולם סגור לצפייה במופעי דולפינים עם 400 מקומות ישיבה, שני בתי קולנוע, מסעדות, עשרות חנויות, בריכת כרישים, אקווריום לדגים נדירים ומה לא.
האטרקציה שנחנכה ב-1980 הייתה להצלחה ענקית, ועל אף שכניסה למתחם הייתה יקרה במיוחד, הציבור הישראלי נהר בהמוניו. עם זאת, למרות ההצלחה הראשונית, הקלקולים הגיעו מהר מאוד. למעשה, תוך שנה אחת בלבד מהפתיחה החליטו המשקיעים למשוך את ידם מהפרויקט ולהפסיק את הזרמת הכספים למתחם. הטלטלה הביאה להחלפה תכופה של בעלים, ונדמה היה כי הקסם הראשוני וסוד ההצלחה אבדו. המתחם הימי סגר את שעריו ב-1985 וגם הדולפינים מתו מתנאי אחזקה ירודים.
לאחר שהאטרקציה הימית נזנחה, המקום המשיך להשכיר את חלליו, הפעם לעסקים שונים. כך למשל פעלו במתחם מועדונים ואולמות אירועים, בינם הדיסקוטק "דולפי" שנפתח בסוף שנת 2000, וכעבור מספר חודשים כבר נחרט היטב בזיכרון הקולקטיבי, עם אחד מפיגועי ההתאבדות הקשים בתולדות המדינה שקרה בשטחו, והביא למותם של 21 בני נוער.
מהטראומה הזאת הדולפינריום כבר לא התאושש. זמן מה לאחר הפיגוע המועדון נסגר, המבנה ננטש, והופסקה בו סופית כל פעילות פורמלית. עם זאת, המתחם הפך למוקד לפעילויות אחרות: אמני גרפיטי פעלו במקום, וקהילת מתופפים החלה לפקוד את המרחב בקביעות והתמקמה בסמוך לקיר המערבי של המתחם הנטוש. לצד אלו גם המשיכו להיערך טקסים של משפחות הנרצחים בפיגוע.
הפיגוע גם האיץ תוכניות של העירייה להרוס את המתחם. ב-2003 נחתמה עסקה שנויה במחלוקת שלפיה המתחם ייהרס, השטח יועבר לבעלות העירייה ועליו יושלם המקטע החסר של הטיילת, שאותה חסם המבנה. בתמורה לכך, העירייה הציעה לבעלי מתחם הדולפינריום שטח עירוני מצידו השני של הכביש לבניית שני מגדלים - למגורים ולמלונאות. לימים, העסקה זכתה לביקורת מצד גופים שונים והפכה לסכסוך משפטי ארוך שנים. אל מול הביקורת על העסקה ועל המחיר ששילמה העירייה במסגרתה, היו גם מי שמחו נגד הרעיון העקרוני של הריסת הדולפינריום - בין שמתוך רצון לשמור על מורשת אדריכלית ייחודית, רצון להימנע מההשלכות הסביבתיות הקשות הכרוכות בהרס, או פשוט רצון להשתמש במה שכבר קיים. בין המתנגדים בלטה קבוצת אדריכליות ואמנים שהציעה להפוך את המתחם למה שהוגדר אז כ-"שטח ציבורי בנוי" שיכלול שימושים ציבוריים שאין להם כיום קורת גג – כמו חגיגת ימי הולדת בחורף או שימוש במתקני כושר במרחב סגור.
העירייה בחרה בכיוון אחר. לפני כעשור הושקה תחרות אדריכלים להקמת מרכז ספורט ימי שיחליף את המבנה הקיים, שבה זכו צמד האדריכלים ליאור ויתקון וליאור ציונוב. לפי דרישות התחרות כבר היה ברור – גזר הדין של הדולפינריום הוכרע.
מחיקה או שיפור?
אחרי שנים של התרחשויות ותהפוכות, ב-2018 ההכרעה הפכה לממשית עם הריסת המבנה המיתולוגי שהפך לחורבה. מאז שוטחה הקרקע והפכה לחלק מפארק צ'ארלס קלור, אולם בחודש מרץ האחרון הודיעה העירייה על תחילת העבודות, והפרויקט של הצמד ציונוב-ויתקון מתחיל סוף סוף לקרום עור וגידים. בשיחה עם ynet מספר ציונוב על תהליך התכנון ועל הניסיון להתמודד עם הקונטקסט המורכב: "בסופו של דבר קיבלנו בתחרות מצב נתון (שהוחלט שהדולפינריום ייהרס, א"ק) וממנו יצאנו לדרך", הוא מסביר, "גם ראינו כל מיני חקירות והצעות שנעשו שניסו לשמר את המבנה הקיים ונתקלו בבעיות. צריך גם להבין שחוקית אסור לנו לבנות היום בניין עשרה מטר מהים, והדולפינריום בנוי במרחקים בלתי אפשריים. היינו חייבים להתרחק. אז ראינו הצעות, וחקרנו, אבל התכנון בסוף לא נבע משם".
התכנון אמנם לא נבע מהמבנה המקורי, אך ניכר כי הוא נשען עמוקות על הקונטקסט של המרחב, במטרה להתחבר אליו ולהעצים אותו. "אנחנו מקבלים חיבוק מאוד גדול על הפרויקט כי יש הרבה ביי-פרודקט (תוצרי-משנה, א"ק) לתכנון", מסביר ציונוב, וזו נקודה חשובה. לב הפרויקט החדש, כך מתברר, הוא לא השטח הבנוי שבו, אלא כל מה שמסביבו. כלומר, האדריכלים בחרו לתכנן מבנה צנוע שמתפרש על שטח קטן בהרבה מהמבנה המקורי, שיחד עם השטחים הפתוחים הגדולים שישאיר סביבו, יאפשר להעצים את כל מה שכבר קיים במרחב, אך הוגבל עד היום, בעקבות גודלו ומיקומו של המבנה המקורי. כך למשל תוכנן רצף בין הטיילת של יפו והטיילת של תל אביב, רצף שבעבר נקטע בגלל המבנה, וגם תוכננו חיבורי מזרח-מערב, בין העיר לקו החוף. נדבך מהותי נוסף בתכנון החדש הוא פתיחת המבט אל הים, שנחסם לחלוטין על ידי המבנה הישן. גם רצועת החוף הצרה מהגלגול הקודם תורחב משמעותית באמצעות מיקום המבנה החדש בנקודה פחות מערבית ובאמצעות תוספות חול ים שישונע למקום. "קראתי לזה אנטי-מבנה, כי ההתעסקות בתנועתית ובהצללה ובהצנעה של הדברים הבליטה את החוף", ציונוב מוסיף.
ובכל זאת, גם על ה"אנטי-מבנה" שווה להתעכב. מדובר במבנה דו מפלסי, שקומתו התחתונה שקועה בקרקע ומאפשרת יציאה ישירה אל החוף. בקומה זו נמצאים גם החללים שנדרשים למרכז ספורט ימי קהילתי, כמו מחסן גלשנים, מועדון וחדרי הדרכה, שבהם יונגש ענף הספורט הימי לילדים. בקומה העליונה, שאליה ניתן יהיה לגשת הישר מהטיילת, נמצאת הכניסה למרכז הספורט וגם מסעדה קטנה, הממוקמת בשתי קוביות זכוכית נפרדות שמאפשרות מבט פתוח אל הנוף. מעל הקוביות תוקם פרגולה ענקית בגודל דונם שתאפשר אזורי שהייה מוצללים לציבור הרחב ובמקביל תייצר אנרגיה סולארית. "זה חידוש מאוד גדול וטוב שבא לעיר, והלוואי שזה יהיה תקדים. זו פרגולה שהתאים הפוטו-וולטאים הם אינטגרליים בתוכה ושומרים על המראה הנקי שלה. זה משהו מבורך ולדעתי מדובר בבשורה".
"נפגשנו עם משפחות הנרצחים משלבי הסקיצות ועד לפני כמה חודשים, כדי להראות להם את התוצר המוגמר. מה שתוכנן בעצם זה רחבה מכבדת שתאפשר את אירועי ההתייחדות של המשפחות. זה היה מאוד מרגש"
חלק משמעותי נוסף בתכנון נוצר דרך ההתייחסות לאוכלוסיות הקבועות שפוקדות את המקום עד היום, ובדיאלוג איתן. "המתופפים שיש שם, זה אחד הדברים המדהימים, ואת זה ניסינו לשמר דרך תכנון טריבונות לכיוון הים. בעצם לקחנו את האירוע הזה וניסינו להעצים את כל הדברים האלה בתוך התכנון שלנו". אוכלוסייה נוספת עימה היו האדריכלים בדיאלוג, הייתה המשפחות השכולות. "נפגשנו עם משפחות הנרצחים משלבי הסקיצות אחרי התחרות ועד לפני כמה חודשים, כדי להראות להם את התוצר המוגמר. ומה שתוכנן בעצם זה רחבה מכבדת שתאפשר את אירועי ההתייחדות של המשפחות. זה היה מאוד מרגש. יש שם גם שתילת עצים (כמספר ההרוגים בפיגוע, א"ק) והאנדרטה שהייתה נלקחה לשיפור ושיחזור של חלקים שנפגעו. על זה הייתה אמונה עליזה ברוידא שעשתה עבודה מקסימה וגם עשתה את אדריכלות הנוף של כל המתחם".
נראה כי ההצעה האדריכלית העדינה שיככה גם במידת מה את ההתנגדות להריסת המבנה המקורי. "בפתיחה של התערוכה (במוזיאון תל אביב, א"ק) פגשנו את משפחתו של זולוטוב, והיה מפגש מהמם, אפילו שהם נורא רצו לשמר את הקיים. בקיים היה משהו שתפס את כל השטח ומנע היבטים תנועתיים בקו החוף. ברמה הפיזית, הוא חסם חצי עיר. וכשהסברנו למשפחה היה איזה חיבור מאוד טוב". ועל רקע זה, מעניין לשאול - האם הקמתו של פרויקט של ציונוב-ויתקון על חורבות הדולפינריום אכן מהווה "מחיקה נוספת" של המרחב, כפי שהוצע בתערוכה? במקרה של הריסת מנשייה בשנות ה-60 וכיסוי ההריסות בחול, קשה לערער כי מדובר במחיקה אמיתית, גסה וכואבת. לעומת זאת, הפרויקט החדש מדגים שעם התייחסות מעמיקה ומכובדת לקונטקסט, למשתמשים, לצירי התנועה ולנוף שניבט מהמרחב, ניתן להקים מבנה חדש לגמרי ועדיין לראות בו שכלול והמשך בריא של המרחב, מאשר מחיקה.
