בשונה ממגדלי מגורים, מתחמי קניות, מוזיאונים או כיכרות, בתי קברות הם לא יצירות אדריכליות שאנו פוקדים מדי יום. הרגשות המורכבים שמתעוררים נוכח מראן של אלפי המצבות הצפופות, קשורים לרוב באדם יקר שהלך לעולמו. מטבע הדברים, על פי רוב, הנכנסים בשעריהם של המתחמים לא עוצרים כדי להעריך את התכנון הארכיטקטוני שעומד מאחוריהם – אך קיימים אדריכלים שזוהי עבודתם היומיומית.
11 צפייה בגלריה
מעל הקשתות נמצאת קומת הקבורה העליונה. בית העלמין "תל רגב"
(צילום באדיבות "רונאל-לוי אדריכלים")
"לתכנן בית קברות זה לא מלנכולי כמו שזה אולי נשמע", משתף האדריכל איתן רונאל ממשרד האדריכלים הירושלמי "רונאל-לוי". המשרד, שאותו הוא מנהל יחד עם האדריכלית דרורית לוי, עוסק בתכנון עירוני ומתמחה בין היתר בתכנון בתי עלמין כבר למעלה מעשרים שנה. הוא מספר שהעיסוק בבתי עלמין היה מקרי למדי, אך כיום ניתן למצוא ברזומה של צמד האדריכלים מספר לא מבוטל של מתחמים שכאלה ברחבי הארץ, ביניהם "תל רגב" שממוקם ליד חיפה, ובית העלמין האזורי של אום אל פאחם.
"בתי קברות משמשים כפונקציה ציבורית ראשונה במעלה", מספר רונאל. "אנחנו מתייחסים אליהם בכובד ראש, בעיקר כי מדובר באחד מהשירותים הציבוריים הכי רגישים שקיימים", הוא קובע. "קודם כל, מדובר במקום שהשימוש בו הוא אוניברסאלי ביותר. כל אזרח או תושב מגיע בסופו של דבר, בקונסטלציה כלשהי, לבית העלמין. כמו בתי חולים, מדובר בשירות שהוא טוטאלי ולא מנותב לאוכלוסייה ספציפית, ומצריך מתן מענה לכולם. למעשה כל תושבי מדינת ישראל הם ה'לקוחות' שלנו".
11 צפייה בגלריה
שילוב של כוכי קבורה וקבורת שדה בבית העלמין "תל רגב" שליד חיפה
(צילום באדיבות "רונאל-לוי אדריכלים")
הדבר השני שמציין רונאל הוא תפקידו הקריטי של המרחב בבתי העלמין עבור המשתמשים בו. "אנשים מגיעים לבתי עלמין בנקודה רגישה מאוד בחיים שלהם. רובם עצובים, פגועים, מתאבלים או עצבניים. כלומר, אנשים במצב נפשי לא טוב". בדומה לתכנון אדריכלי של כל פרוגרמה אחרת, גם כאן תפקידו של האדריכל לנתח את ההתנהגות האנושית שעתידה להתבצע ובהתאם לה לעצב את התוצר. "לוויה זה אקט אנושי עם פורמט מאוד מסודר: מתכנסים, עושים מסע רגלי, עורכים את הלוויה, חוזרים ומתפזרים כל אחד לביתו. התכנון מתייחס לאופן שבו עובר מסע הלוויה ואיך הציבור הולך בתוך בית העלמין", הוא מתאר. "כאדריכל אתה צריך לתת לאנשים את הסביבה הכי נעימה לבצע את הלוויה, ולכבד את המגוון האינסופי של ההרגלים, האמונות והציוויים הדתיים".
"אנחנו בונים בתי עלמין שיהיו נטושים"
אז כיצד מייצרים בית קברות אנושי ונעים עד כמה שניתן, שלא יערים קשיים נוספים על המבקרים בו, מעבר לקושי שהם כבר חווים? מסתבר שהתשובה לא כל כך פשוטה, במיוחד משום שבתי הקברות עברו שינויים מרחיקי לכת בעשורים האחרונים. לצד עמידה בדרישות הלכתיות וסביבתיות, הם נדרשים לעמוד גם ביעדים של צפיפות. עד לפני כמה עשורים הקבורה הרווחת בישראל היית "קבורת שדה", שבה אדם נטמן ישירות באדמה, אך עם הגידול המואץ באוכלוסייה וצמצום עתודות הקרקע, החלו להופיע בבתי העלמין - הן החדשים והן הוותיקים - שיטות נוספות המוגדרות תחת הקטגוריה "קבורה רוויה".
"לפני שלושים שנה בערך התחילו להבין שבתי העלמין בכל הארץ הולכים ומתמלאים, וכי מדובר בפונקציה שצורכת המון שטח", מסביר רונאל. "כל בן אדם צריך שלושה עד ארבעה מטרים רבועים. כשחושבים שמונים שנה קדימה נצטרך תשעה מיליון מקומות קבורה חדשים. כשמכפילים את זה במקום שדרוש לכל קבר מתקבל שטח די מרשים". כך, נכנסו לתוקף שיטות קבורה כמו מכפלות קבורה, שבהן נקברים הנפטרים אחד מעל השני בעומק הקרקע, וקבורת סנהדרין הידועה בשם "כוכי קבורה". התוצאה היא שבעבור מספר זהה של נפטרים הקבורה הרוויה "צורכת" פחות שטח מאשר קבורת השדה ה"בזבזנית", וגם היא חוקית על פי ההלכה היהודית.
את שיאו של תהליך הקבורה הרוויה ניתן לסמן בהופעתם של בנייני קבורה בעלי מספר קומות. "שם הגיע השלב שבו האדריכלות של בתי עלמין נעשתה מורכבת יותר", הוא אומר. "עד אז האדריכלות הייתה בעיקר תכנון נופי עם פלטות בטון ומצבות. האדריכל היה צריך לתכנן את השבילים, המעברים והעצים ולטפל בקרקע, אמנם מוסדרת ואינטנסיבית יותר מבחינת כמות הקברים, אבל עדיין קרקע. כאשר הגיע השלב של הקבורה הרוויה, התחילה להיכנס לתוקף חשיבה אדריכלית מורכבת יותר".
לא רק המחשבה האדריכלית הופכת מורכבת יותר בעקבות שיטות הקבורה הרוויה, אלא גם סוגיות של נגישות ועיצוב, ויותר מכך – אחזקה. "חשוב להבין דבר אחד בסיסי – בבית עלמין נקברת כמות מסוימת של אנשים, ואחר כך הוא נשאר ריק. קרובי משפחה מגיעים לאזכרות ואז גם הן נפסקות כי הילדים והנכדים מתים. בית הקברות נשאר נטוש אבל אנחנו צריכים לתחזק אותו לדורות", מסביר רונאל.
"אנחנו בונים בתי עלמין שבעוד עשרות שנים יהיו נטושים ומישהו יצטרך לתחזק אותם – להשקות את העצים, לגזום, לתקן את מה שנשבר. זה עוד הרבה יותר חמור במבני קבורה. צריך לחשוב איך הם ישרדו את הזמן הזה. במקרה של בתי מגורים, למשל, אפשר למחזר, לעומת זאת בבתי עלמין אין התחדשות עירונית כי זה לא כלכלי. הדבר משפיע על בחירת פרטים וחומרים שדורשים מעט תחזוקה. לכן יש שימוש נרחב באבן, בעיקר אבן מלאכותית שיש לה רמת אסתטיקה גבוהה מאוד".
יותר כבד מגשר בינעירוני
דוגמה לבית עלמין שבו קיימת קבורה בקומות היא "תל רגב", שמשרת את תושבי מטרופוליטן חיפה וחולש על 630 דונם. בית העלמין, שהוקם ב-2004, שעון על שיפוע הררי מתון, מחולק לטרסות וחצרות אינטימיות ומוצללות עשירות בצמחייה, ומשלב בין אותן סוגיות יבשות לכאורה. השיפוע העדין מאפשר מעבר נינוח בין החצרות שממוקמות מתחת לקשתות (המכונות "קמרונות") שמחזיקות את הקברים שבקומה העליונה.
"העומס שמופעל על תקרה שמעליה ממוקמים קברים הוא גדול יותר מהעומס שמופעל על גשר בינעירוני", מסביר רונאל. "התקרה עבה ומלאה באדמה ובטון, וכך כל סדק או נזילת מים יכולים לגרום לקריסה שלה בטווח הארוך. בנוסף, קשה לתחזק אותה כי הכל מלא בנפטרים. חיפשנו פתרון שיאפשר לעלות לקומה השנייה והגענו לרעיון של קשתות בהשראת אמות המים הרומיות שמסודרות בצורת קשתות. היתרון של קשת הוא שהיא עומדת בלחץ ולא נסדקת עם הזמן אלא מתהדקת. הבחירה בקשתות הייתה אמנם מסיבה הנדסית אבל יש לה גם השפעה אסתטית – משטחי הקבורה התפרקו לחללים בגודל אנושי ונעשו הרבה יותר מגוונים ועשירים עם משחקים של אור וצל".
11 צפייה בגלריה
קשתות בהשראת אמות המים הרומיות עומדות בעומס המשקל האדיר
(צילום באדיבות "רונאל-לוי אדריכלים")
כנראה שהפתרון ליצירת בית קברות נעים טמון בהקטנת חללי הקבורה למקומות בקנה מידה אנושי ומוכר. כך מתוכנן למשל בית הקברות העירוני של הרצליה שרובו מוקדש לקבורת סנהדרין (כוכי קבורה), גם הוא בתכנונם של "רונאל-לוי אדריכלים". את הכניסה לבית העלמין מקדם עץ שקמה עתיק ויריעת בד שמשמשת כמבנה ההספדים. מהכניסה יוצאת השדרה המרכזית אליה מתחברים רחובות וחצרות קטנות, ממש כמו בעיר. החצרות המלבניות עם הצמחייה, שבהן מצויים כוכי הקבורה, ניחנות באינטימיות כמעט ביתית, דבר שללא ספק משפיע על החוויה האנושית של הנמצאים בתוכן.
11 צפייה בגלריה
דגש על החוויה האנושית. עץ שקמה ויריעת בד בבית הקברות העירוני הרצליה
(באדיבות "רונאל-לוי אדריכלים")
לשים את האגו האדריכלי בצד
כמו שכבר ניתן לשער, תכנון בית עלמין ציבורי הוא משימה מורכבת, בעיקר בשל העובדה שצריך לעמוד בלא מעט דרישות ותקנים מצד המדינה וגופים נוספים, ובמקביל לחשוב על רווחת ציבור המבקרים. "לחשוב שיש פתרון אחד לכל מקום וסיטואציה זאת מחשבה לא נכונה. צריך למצוא את הפתרון הנכון לקהילה המתאימה במקום הנכון. זה משתנה והמשחק הוא מורכב בתוך כל הפרמטרים האלו", אומר רונאל. דוגמה לדבריו היא הקבורה המוסלמית, שבניגוד ליהדות לא מאפשרת קבורה בקומות. כל אדם צריך להיקבר לבד כשגופו פונה לכיוון מכה – דבר שמחייב התייחסות אחרת מצד המתכננים.
"צריכים להיות זהירים כשמתכננים בתי עלמין. זה לא ברוטליזם, פוסט-מודרניזם או הייטק. צריך ליצור משהו שלא יעצבן אנשים, משהו יפה, איכותי ומכבד. את האגו צריך לשים במקום אחר. זה שירות ציבורי"
תחת המגבלות הקשיחות אפשר למצוא פתרונות אדריכליים שונים ואולי לבטא במעט את היצירתיות שמאפיינת את המקצוע. "לדעתי יש פחות מקום לטעם אישי וסגנונות בנייה עכשוויים. צריכים להיות קצת יותר זהירים כשמתכננים בתי עלמין. אתה לא עושה ברוטליזם, פוסט-מודרניזם או הייטק, אלא צריך ליצור משהו שלא יעצבן אנשים, משהו יפה, איכותי ומכבד. את האגו צריך לשים במקום אחר. זה שירות ציבורי".
11 צפייה בגלריה
צפוף באופן שפוי. קבורת כוכים ("סנהדרין") בבית העלמין העירוני בהרצליה
(באדיבות "רונאל-לוי אדריכלים")
11 צפייה בגלריה
קיר קבורת "סנהדרין" בבית העלמין ירקון בתכנון "רונאל-לוי אדריכלים"
(צילום: ערן פרוינד)
העתיד אם כך שייך לקבורה הרוויה, אך לטענתו של רונאל צריך למצוא את האיזון הנכון בין צפוף לאנושי, ואולי בדומה לתכנון עירוני הפתרון טמון בבנייה מרקמית נמוכה יחסית והעדפתה על פני בנייני קבורה גבוהים. "המדינה הזאת צפופה באופן דמיוני. כל פירור קרקע בארץ הזאת מלא בדרישות אבל מצד שני אנשים הם לא סחורות שדוחפים למחסנים. חייבים למצוא נקודת איזון. אני מאמין שבתי עלמין צריכים להיות צפופים אבל באופן שפוי".
"קבורה היא חלק מהממסד, וטוב שכך"
ומה לגבי הפנטזיה להיקבר בצילו של עץ על גבעה ירוקה? אנשים רבים – בין שהם בעלי אדמות ובין שלא – היו רוצים להיקבר מחוץ לבתי העלמין ה"מסורתיים" במקום משמעותי להם או ליקיריהם. אך לפי פקודת בריאות העם והתקנות הנגזרות ממנה, הקבורה בישראל מותרת רק בקרקע המיועדת לכך. יוצאת הדופן הראשונה היא חלקת הקבר של דוד ופולה בן גוריון בנגב, שתוכננה בידי אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, לימים חתני פרס ישראל לאדריכלים; והשנייה – חלקת הקבר של ראש הממשלה המנוח אריאל שרון ורעייתו לילי בחוות שקמים שבנגב הצפון-מערבי.
השניים קבורים זה לצד זו בגבעת הכלניות ("גבעת לילי" לשעבר) הצופה אל החווה רחבת הידיים של משפחת שרון. החווה עצמה הוקמה בשנת 2000 על שטח שהופקע מקיבוץ דורות הסמוך, ואת חלקת הקבר תכנן האדריכל ואיש הנדל"ן מיכאל וייס, שנבחר למשימה בידי משפחתו של שרון מיד לאחר פטירתו. "בישראל לא מקובלת הסיטואציה של חלקות קבר פרטיות באזורי חוץ, אין קרקע שמיועדת למטרה הזאת ולרוב הקבורה היא חלק מהממסד וטוב שכך", מספר וייס. "זה כל כך מתאים לאריאל שרון להיקבר כך כי הוא לא היה אדם ממסדי. חלקת הקבר עברה הליך רישוי ספציפי, מדובר במקרה פרטי ומאוד יוצא דופן".
ואכן, סוגיית הקבורה הפרטית של הזוג עלתה לדיון משפטי בשנת 2005, כשפעיל הימין הקיצוני נועם פדרמן עתר לבית המשפט העליון וטען כי לילי המנוחה נקברה בקבר "בלתי חוקי, שנמצא על מקום המוכר כשמורת טבע". בית המשפט, שדחה אז את כל טענותיו של פדרמן קבע אמנם שהקבורה לא נעשתה בבית עלמין מאושר, אך כן נעשתה ברישיון ובהתאם לחוק.
בניגוד לבתי עלמין ציבוריים בהם סוגיית החיסכון בקרקע היא קריטית, בפרויקט הנוכחי ויוצא הדופן, אדמה הייתה בשפע - האתגר המרכזי היה להעביר את רוחו של שרון דרך אדריכלות הנוף. חלקת הקבר המשותפת שתכנן וייס ממוקמת בראש הגבעה ותחומה מאחורי גדר עמודים בגוון חום, שמזכירה את גדרות הבקר של חוות שקמים. במעין אקט טקסי, כדי להגיע לקבר עצמו יש לעלות בגבעה ולעבור סוג של "מסע". זאת מסתבר גם הייתה כוונת המשורר המקורית. "שרון בחר לעצמו את החלקה אז ברור שהוא רצה קבר שייח' מודרני. אני עקבתי אחרי הנחיותיו ועבדתי על חלקת הקבר ביחד עם ילדיו".
11 צפייה בגלריה
חלקת הקבר המשותפת תחומה בגדר עמודים בגוון חום שמזכירה את גדרות הבקר
(צילום: מיכאל יעקובסון)
בקבר שרון אפשר לחוש שמתקיימים שני עקרונות סותרים: מצד אחד, הרצון להתבלט ולהדגיש את חשיבותו. הוא לא קבור כמו יתר אזרחי ישראל וגם לא כמו מרבית גדולי האומה. מצד שני, וייס מספר שאחד הדגשים היה ליצור מקום בכלים הפשוטים ביותר. "בגלל זה אני אוהב את הפרויקט הזה – כי הוא פרויקט תרבותי במינימום תקציב. כמעט בכלום עשינו את כל הדבר הזה. אין פה שיש מבריק. אריאל שרון קבור באבן רגילה עם סלע ארצישראלי ונצמד לצבר – מה יותר ישראלי מזה?"
זאת אמנם הפעם הראשונה שהוא התבקש לתכנן חלקת קבר, אך וייס משתף שכבר תכנן מצבות בעבר לגורמים פרטיים שפנו אליו. לדעתו מדובר באתגר תרבותי ואין סיבה שאדריכלים לא ייקחו בו חלק. "זה ממש לא מלנכולי. כמו כל דבר שאנחנו מתעסקים בו באדריכלות, קבר הוא אלמנט פורמאלי ותרבותי מאוד. יש בזה אתגר יצירתי ממש – איך לקחת את הבקשות והדיאלוג עם המשפחה ולספק תוצר שנשאר להרבה זמן. זאת אמירה שלך מול המת ומשפחתו, ואיך נפרדים ממנו. אתה צריך לקשור את המצבה לאדם במסגרת מה שמותר לך לעשות בבית קברות".
פורסם לראשונה: 16:08, 06.01.22
