משרד האדריכלות גרפטון (Grafton), שאותו מובילות האדריכליות איבון פארל (Yvonne Farrell) ושלי מקנמרה (Shelley McNamara), ממשיך לקטוף פרסים ולתכנן בניני ציבור מרהיבים. לאחר שזכו בשנת 2018 בפרס פריצקר היוקרתי על מכלול עבודתן, צמד האדריכליות האיריות זכו בשנה האחרונה בפרס של האגודה המלכותית של האדריכלים באנגליה (RIBA) על תכנון הספרייה באוניברסיטת קינגסטון (Kingston) שבדרום לונדון. פרויקט נוסף שלהן – בית הספר לכלכלה LSE שבמרכז לונדון – נחנך השנה וקצר שבחים גם הוא. במעמד קבלת הפרס הגדיר האדריכל פיטר קוק (Peter Cook) את שני הבניינים הללו כ-"שתי בעיטות בישבן של האדריכלות הבריטית המנומנמת".
נראה כי האדריכלות של השתיים, שידועות בעיקר בזכות השימוש שלהן בבטון, היא ההפך הגמור מהאדריכלות המזוהה עם אדריכלי-סלבס אחרים בתעשייה. לא מדובר במבנים גרנדיוזיים ונוצצים שמנסים לגבור על המציאות, אלא בבניינים שקטים וצנועים שסוד הקסם שלהם טמון בניואנסים דקיקים ומרגשים. עבודתן מדגימה דרכים שונות להתמודדות עם בטון, ומשווה לחומר התעשייתי איכויות עדינות להפליא.
"אה, גרפטון, הזוג הזה מדאבלין ששופכות בטון בכל מקום", אמרה בהלצה פארל לאחרונה בריאיון לגארדיין הבריטי, וציטטה תגובה של מתנגדים לזכייתן בפרס. "אנחנו משקיעות מחשבה רבה ב-'תירבות' הבטון והאילוף שלו, כך שיתאים לבנייה במאה ה-21", הצטרפה לדבריה מקנמרה. "המחשבה שלנו על בטון היא בדיוק אותה המחשבה שהשקיעו אדריכלים באלמנטים מפוסלים באבן במאות הקודמות".
בשני המבנים המדוברים ניכרות במובהק שתי דרכים לשימוש בבטון - הראשונה תעשייתית, ואת השנייה ניתן לכנות פלסטית. במקרה התעשייתי, שמאפיין את השימושים הראשונים בבטון כחומר בנייה, מורכבים המבנים מחלקי בטון שנוצקו בנפרד, הובאו לאתר הבנייה והורכבו. צורת בנייה זו לא משאירה מקום רב ליופי, ובעלת אסתטיקה נוקשה ופונקציונאלית. השיטה השנייה, שבה דגלו רוב האדריכלים של הסגנון הברוטליסטי, כוללת בנייה של תבניות עץ באתר הבנייה עצמו, ויציקה של הבטון לתוכן. כך מתקבלת האיכות הפיסולית יוצאת הדופן של הסגנון, שמחקה את הטקסטורות של תבניות העץ.
דממה רועמת
אני מבקר בבניין הספרייה של בריקסטון ביום ראשון, שמסתבר כאחד מהימים העמוסים שלו. המבנה בן תשעת אלפים המטרים הרבועים משלב בתוכו שימושים רבים ומגוונים ועושה זאת בצורה מרשימה. מעבר לספרייה, הוא כולל גם אודיטוריום, סטודיו למחול, וחללי חזרה לתיאטרון. חזית המבנה היא שדרת עמודי בטון שפונה לרחוב הראשי ומעליה צצות מרפסות. החזית עצמה מחופה בלבנים שמשתלבות היטב בסביבה.
הכניסה למבנה נפתחת אל גרם מדרגות מונומנטלי שהוא גם ליבו של הבניין ואחד מהישגיו הגדולים ביותר. הספרייה חולשת על חמש קומות ומציעה חללי למידה משותפים רבים וגם חללים שקטים יותר. המבנה כולו מתארגן סביב סבך עמודים וקורות בטון שיוצרים סביבה פשוטה להתמצאות. הבניין הוא תעשייתי, פונקציונאלי, וחלקיו השונים יוצרו בנפרד. עמודים, קורות, קירות ותקרות נוצקו במפעל קטן, יובאו לאתר והורכבו יחד כמו במשחק לגו. עם זאת, ולמרות השיטה התעשייתית, התוצאה שהתקבלה עדינה למראה. החיבורים של האלמנטים, שהם לרוב נקודת החולשה במבנים מהסוג הזה, עשויים באיכות גבוהה.
בזמן הביקור סטודנטים רבים ממלאים את כל חללי הספרייה והסטדיואים השונים. גרם המדרגות שבלב הבניין עמוס בסטודנטים עולים יורדים, שבוחרים בו ולא במעליות שמוקמו בצד. המקום מלא במפגשים וחפיפות מעניינות שתכננו האדריכליות. פירים נפערים בנקודות מסוימות במבנה שמאפשרות מבט בין הספרייה לבין האודיטוריום וחדרי החזרות, פירים נוספים יוצרים מבטים בתוך הספרייה עצמה.
חללי למידה רבים פונים אל המדרגות העמוסות, שמשמשות כמעין פסל קינטי והפוגה לסטודנט שמרים לרגע את עיניו מספר הלימוד. המרפסות, שבמבט מבחוץ נראות מעט משעממות, יוצרות דינאמיות מפתיעה מתוך המבנה - הן מלאות בסטודנטים שתופסים קרן שמש נדירה בעיר האפרורית. צמחים מטפסים נשתלו ברצפת המרפסות והם מתחילים לעטוף את המבנה ולהוסיף לו שכבה חדשה. למרות הבטון הרב, שאיננו חומר אקוסטי, והפעילויות הרבות שהבניין רוחש בהן, האקוסטיקה של הבניין מושלמת. גם באיזור הרועש ביותר של המדרגות יושבים סטודנטים מרוכזים וספרי לימוד בידיהם. ככל שנכנסים לעומק הבניין הדממה גוברת.
שיעור בברוטליזם
הבניין השני של הצמד האירי נפתח ממש לאחרונה. זהו בית הספר לכלכלה, ה-LSE שבמרכז לונדון, החולש על 18 אלף מטרים רבועים, המתווספים לקמפוס שמעורב היטב ברקמה העירונית. המתחם מורכב מבניינים של משרדים ידועים, בהם משרדו של ריצ'ארד רוג'רס המנוח והמשרד האירי או'דונל וטומיי (O’Donnell + Tuomey).
קומת הכניסה לבניין היא מעיין פיאצה גדולה שממשיכה את הרחוב, "עצי" בטון צומחים מהרצפה וגרם מדרגות מונומנטלי ניצב במרכזה. החלל הגדול ממלא פונקציות רבות - קפיטריה, מקומות ישיבה ולימוד, וגם חלל לכנסים ולטקסים. לבניין שתי כניסות מרחובות בעלי מפלס שונה, הרצפה מגשרת על הפער והיא עקומה מעט, דבר שמחזק את תחושת ההמשכיות.
השימוש בבטון בבניין זה הוא מהסוג השני, הפלסטי, שם תבניות ענק נבנו באתר עצמו ולתוכן נוצק הבטון הטרי. התוצאה היא פיסולית ומרשימה, ובמרכזה ניצבים עצי הבטון שמכתיבים את הטון כולו. גרם מדרגות מרשים מוביל לקומה שבה כיתות לימוד ואזורי למידה, וחלק מעצי הבטון חודרים דרך חורים בתקרת הקומה – ממשיכים לתוכה ויוצרים מופע מפעים.
העצים הם אומנם מופע עיצובי ואסתטי, אך הם גם תוצאה של תכנון הנדסי חכם. בדומה לספרייה באוניברסיטת בריקסטון, הבניין משלב בין שלוש פרוגרמות שונות שדורשות פתרונות הנדסיים שונים. שתי הקומות התת קרקעיות כוללות מגרשי ספורט שדורשים מפתחים גדולים ללא עמודים, ואילו קומת הכניסה ושתי הקומות שמעליה מתפקדות כמקום לחדרי הרצאות וחללי למידה משותפים. לבסוף, הקומות העליונות בבניין משמשות כחדרי הנהלה, מחקר וסמינרים, ודורשות חלוקה לחללים קטנים יחסית שבהם, בהתאם, מרווחים קטנים יותר בין עמודי התמך.
לרוב, בכדי לגשר על ההבדלים שבין גובה החללים והמרווחים בין העמודים שבהם, מהנדסים משתמשים במה שנקרא בעגה המקצועית "קומת טרנספורמציה". כשמה כן היא – קומה שמשנה את חלוקת העמודים ואת המרווחים ביניהם, ומעבירה את כוחות הכבידה בצורה מאוזנת. במבנה הנוכחי, ויתרו האדריכליות על הקומה הריקה ובמקומה פיזרו לאורך שלוש הקומות העליון עצי הבטון, שלמעשה מתפקדים כקומת טרנספורמציה מפוזרת. כך הפתרון ההנדסי הפך לאלמנט עיצובי.
21 צפייה בגלריה
התחליף לקומת טרנספורמציה: דיאגרמה שמסבירה את החלוקה לעמודי תמך
(צילום: graftonarchitects.ie)
בדומה לספרייה באוניברסיטת קינגסטון, גם כאן המעליות מוצבות בצד המבנה, ליד מדרגות החירום, ולא נעשה בהם הרבה שימוש. הסטודנטים והחוקרים עולים ויורדים בגרם המדרגות והופכים אותו ללב הבניין. הקומה הרביעית, החמישית והשישית, מוקדשות כאמור לחדרי חוקרים וסמינרים, שמאורגנים סביב אטריום מרובע שמחדיר אור רב ללב המבנה. גם כאן, ההמולה של קומת הכניסה ושל קומות הלימוד והכיתות הופכת לדממה מאופקת של מסדרונות שקטים שמובילים לחדרי החוקרים.
הבטון הטוב
בטון הוא חומר שידע לא מעט עליות ומורדות. האדריכלים המודרניסטים של ראשית המאה ה-20 העלו אותו על נס, עשו בו שימוש רב והפכו אותו לאחד מסמלי התנועה. אחרי מלחמת העולם השנייה, עם צבירת התאוצה של הסגנון הברוטליסטי, הפך החומר האפור לכוכב הראשי. הסגנון כולו סבב האסתטיקה הפלסטית והאגרסיבית שלו.
חוקרים טוענים שהתגבשות הסגנון לאחר מלחמת העולם השנייה איננה מקרית. במלחמה נעשה בבטון שימוש רב לצורכי ביצורים - תעלות, בונקרים ומקלטים שהיו עשויים כולם מבטון. האסתטיקה הברוטליסטית שמחצינה את האגרסיביות של החומר מושפעת מאותם ביצורים, ולטענת אותם חוקרים מתפקדת כמעין התמודדות פוסט-טראומתית. מעיין "הפגן" (Acting out) פרוידיאני שהוא השלב הראשון בהתמודדות עם טראומת המלחמה.
בשנים האחרונות החלה ירידה בשימוש בבטון בבנייה, זאת עקב העובדה שהוא איננו מיטיב עם הסביבה, וגורם לפליטה עצומה של פחמן. בראיון לגארדיין מדייקת האדריכלית פארל ואומרת, "הבטון הוא לא הבעיה. הבעיה היא המלט, מרכיב אחד בבטון, ועבדנו קשה כדי להחליף את המרכיב הזה בחומר שבו אנחנו משתמשות". באופן זה מצליחים המבנים של השתיים לעמוד גם בתקן חדש לשימוש בבטון שנכנס לתוקף בבריטניה, שבו דרישה לצמצום השימוש במלט.
למרות השוני בין הבניינים ובשיטות הבניה בהם, נראה שקו עיצובי אחד עובר דרכם דרך פרויקטים אחרים של הצמד. אם כמאמר גתה ה-"ארכיטקטורה היא מוזיקה שקפאה", נראה שהאקורדים שמשמשים את השתיים בבואן לתכנן הם אקורדים מאז'וריים: עמודי ענק, קורות ותקרות עבות במיוחד ואלמנטים גדולים. למרות התוצאה המונומנטלית, המבנים שלהן לא גמלוניים ומעיקים. באופן פרדוקסלי למדי, החומר הרב כמו "נעלם" באמצעות תכנון קפדני, ומפנה את עיקר תשומת הלב לפעילות האנושית.
