איך נראו פעם הבתים שלנו? המבנה הפנימי של הבתים בישראל היה די אחיד - חדרי השירות הופרדו מחדרי המגורים, בלב הבית היו שני חדרים גדולים בדרך כלל, שנפתחו האחד אל השני באמצעות דלת מחברת, בסלון הייתה ספה נפתחת עבור ההורים ובחדר השני שיכנו את הילדים, וגם את הסבא והסבתא אם היה צריך.
"חדרי השירות, שתוכננו בחדרונים צרים - חדר אמבטיה, חדר שירותים ומטבח, נפתחו למרפסת שרות, שחזרה בגדול בבנייה החדשה. שני החדרים הגדולים, אשר חוברו באמצעות פתח גדול עם אפשרות סגירה, מילאו את כל צורכי המגורים: סלון, אוכל, לינה", אומרת האדריכלית והסוציולוגית טולה עמיר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ומתי הפרידו את אזורי הלינה מהסלון?
"הפרדה לחדרים פרטיים התחילה כבר בבנייה של שנות ה־30 וה־40 כשהגיעו מתכננים מאירופה, ושוב בסוף שנות ה־60, כאשר חדרי השינה הפכו להיות נפרדים וקבועים. אז עבר המטבח - חדרון במסדרון שמוקם ליד חדרי השירותים, וקיבל חלל סגור משל עצמו, שהיה בקשר עם אזור המגורים. בתחילה, מתוך החלל הסגור של המטבח נפתח חלון להעברת כלים ומזון לפינת האוכל; בהמשך נולד ויתור גמור על הקיר הזה, המטבח נפתח לגמרי והשתלב בחלל המגורים. כך העובד(ת) במטבח, יכול(ה) גם להשקיף על הנמצאים בסלון, ולקיים שתי 'מצוות נשיות' - בישול ושמרטפות", מציינת עמיר ולאורך השיחה בינינו לא חוסכת שבטה מחלק מההחלטות שהתקבלו על ידי המתכננים, הקבלנים והאדריכלים.
והשירותים?
"השירותים, שהיו בתחילה מופרדים מחדר הרחצה, התחברו עם השנים ליחידה אחת. מאוחר יותר הופרדו שירותי האורחים, הוצמדה יחידת שירותים לחדר ההורים והוא הפך ליחידת הורים, ואל חדר השירותים המרכזי של הבית, שמשמש את הילדים, נוספה מרפסת שירות. בתהליך התפתחותי זה נשרה מבואת הכניסה".
את מתכוונת ל"הול".
"כן. לחלל שמפריד את הכניסה מחדרי המגורים, שמעניק איזושהי נשימה לפני שנכנסים הביתה. המבואה הייתה חלק בלתי נפרד מהדירה ומהמגורים, כדי לאפשר פרטיות ולא לחשוף בפני כל מי שפותח את דלת הכניסה את הסלון, המטבח, ערימת הכביסה שעל הספה והקניות שטרם סודרו".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
היום ערימת הכביסה מככבת בסטורי.
"גם. ואנחנו כבר לא מסתירים, אין דיסטנס וגם אין אורך נשימה, לא צריך את הרגע הזה של להסתדר, להוריד מעיל, לפני שנכנסים הביתה או כשמישהו דופק בדלת - לסדר את השיער, לתקן את הליפסטיק, לתת לו עודף או לקחת ממנו את המשלוח בלי שהוא יתפרץ ישר לתוך הסלון, כי למה שהוולט יידע אילו תחתונים אני בדיוק מקפלת".
כלומר שזה מקום לתהליכים, ואנחנו כבר לא בתהליכים, אנחנו בום! בתוך הדבר עצמו. גם בכניסה לבית וגם בחיים בכלל.
"גם זה, וגם סימן לכך שהחברה שלנו כבר פחות מעמדית, כי את לא צריכה את התווך הזה, מקום לפגוש אנשים שאת לא רוצה להכניס אותם לתוך הבית. היום הכול מיידי, כל מה שצריך זה לפתוח את הדלת והכול נמצא אין יור פייס".
כל כך טראח לפרצוף שהיום יש בתים שנכנסים אליהם דרך המטבח, שפעם היה הס מלהזכיר.
"השינוי של המטבח משמעותי. פעם הוא היה חדרון, ואז חדר עם כניסה וקירות ודלת, ואז הוא עבר להיות צמוד לסלון, ואחרי זה פתחו בו חלון אל הסלון, ואז ירד קיר ההפרדה והמטבח והסלון הפכו לחלל משותף. בתהליך הזה נעלם שולחן האוכל והגיע האי. היום בדירות אין כמעט מקום לפינת האוכל, לטעמי המקום החשוב ביותר למשפחה, כי שם את יכולה לעצור הכול ולשבת מול הילדים שלך ולראות, תוך כדי שיחה בארוחה, ולשמוע פרטים, ולהבין מה המצב, כמה אוכלים ואיך, מצב הרוח וכישורי השיחה, נימוסי השולחן ורכילות".
זה מוזר, כי למעשה אנחנו כל הזמן אוכלים.
"נכון, אבל אנחנו לא יושבים ואוכלים, אנחנו אוכלים תוך כדי, אנחנו אוכלים בדרך, אוכלים בפיתה, אוכלים בתנועה, אוכלים על הספה... אנחנו אוכלים ביחידים על האי, אנחנו אוכלים מול הטלוויזיה או מול המסך, למעט הארוחות של יום שישי, שאז אנחנו באמת יושבים ואוכלים אבל הן פחות אינטימיות בדרך כלל".
דבר נוסף שעמיר מבקשת להתייחס אליו בראייה ארוכת טווח על עיצוב הבית הישראלי, הוא חוק התכנון והבנייה שנקבע בעצם על ידי קבלנים, שמעניקים מידות מינימום אשר הפכו למידות סטנדרט לאזורים השונים של הבית, מצמצמים את השטחים ה"חופשיים", כמו למשל ביטול המבואה, מאחדים אזורי מחייה, כמו למשל מגורים ומטבח יחד, והדבר כמובן משפיע על אופי ואורח החיים שלנו וגם מגדיל את הרווח של הקבלנים, כי איחוד השימושים בדירה מאפשר צמצום השטח.
"מידות הסטנדרט של הקבלנים הן שקובעות למה רשאים לקרוא, למשל, חדר או חצי חדר, ואם ניקח לדוגמה את עניין הממ"ד שנוסף לבתים בעשורים האחרונים, נראה איך שינוי התקנים משנה את גודלו ומתוך כך - את תכנון הבית".
ויש גם את המרפסות שמככבות בשנים האחרונות, בעיקר מאז הקורונה. סבתא שלי ישבה כל החיים במרפסת ופיקחה על מה שקורה ברחוב.
"כי לסבתא שלך הייתה מרפסת מקורה, והיא ישבה בקומה שתיקשרה עם הרחוב, לא ככה, במגדלים. היום זו לא סתם מרפסת - זו מרפסת שמש. בפועל אנחנו כמעט ולא משתמשים במרפסות, שהפכו למחסני אופניים ולאזורי מנגל. שימוש במרפסת מחייב לנקות ולתחזק אותה, יש הרבה זיהום באוויר והתחזוקה צריכה להיות על בסיס יומי כמעט. את לא רוצה להשאיר שם ילדים או נכדים לבד, וכנראה שגם המעשנים פחתו".
עוד דבר שלעמיר היוקדת מתחשק "לצאת עליו" הוא טרנד ערי השינה, שמתהדרות בשמות "סביוני", "חרישי", "גבעוני", "פרחי" - וחוץ מהשם הרומנטי אין בהן שום דבר רומנטי. "עוד משלב התכנון, ערי השינה הללו מתעלמות מכיווני השמש ומכיווני הנוף והאוורור הטבעיים, ומייצרות פארקים גדולים במרכזן שאף אחת לא מוכנה ללכת בהם בלילה, כי זה מפחיד, ויש בהן פחות חנייה ואז קשה לארח, ואלה הופכות להיות שכונות שהן מכלאות שינה. אין שם משרדים, בתי קפה, או חנויות ושום דבר שמזכיר עיר", מסכמת עמיר.
התמונות הנוסטלגיות שלפניכם לוכדות את עיצוב הבתים בישראל הרבה לפני שהמטבח הפך להיות אי, עוד לפני שהשילובים הסקנדינביים הבהירים החליפו את הצבעים החומים הכבדים, ועידן ועידנים לפני שמכונת האספרסו כבשה את מקומו של הסיפולוקס על השיש. יצאנו לשיטוט בין התמונות ובין מי שהיינו, ובעזרתו של האדריכל אודי קרמסקי, ראש המחלקה לעיצוב פנים בפקולטה לעיצוב של HIT המכון הטכנולוגי בחולון, ניסינו לפענח את האופן שבו העיצוב מספר את הסיפור שלנו.
אנחנו מתבוננים יחד בצילומים בהם נראית ספרייה שאני לגמרי זוכרת מהבית של סבא וסבתא שלי בפרדס כץ של שנות ה־70, ואני משתפת את קרמסקי בזכרונות.
"הזכרונות שלך הם מהבית של סבא שלך, ואצלי זה מהבית של ההורים שלי. הרהיט הזה מורכב ממדפים ומארוניות שאפשר להוריד ולהגביה לפי הצורך, ולהניח עליהם חפצים שימושיים, כמו רדיו או ספרים, וגם קישוטים קטנים. הוא מתאים את עצמו לכל גובה של חלל. ועוד משהו - הרהיט פתוח מלמטה ולא מונח ישירות על הרצפה, וכך לא מכביד על החלל והנוכחות של הרצפה, הקיר והתקרה ממשיכים להתקיים איתו".
והעובדה שהוא ניצב על רגליים דקיקות וגבוהות מעידה אולי על כך שאז היה נהוג יותר לשטוף את הרצפות בהרבה מים, ולא כל כך לנגב פרקט.
"נכון. והוא יכול להיות גם מחיצה - כי הוא עצמאי בחלל ולא חייב להיות צמוד קיר. לכן הוא יכול להפריד חלקים שונים של החדר והוא לגמרי מעודן ומינימליסטי במופע שלו..."
כאילו אוויר.
"נכון, כלומר שהוא מאפשר לחלל לחיות איתו ובלעדיו. הוא צנוע ולא משתלט על החלל, הוא כמו מרחף, הוא לא כופה את עצמו. יש פה גם עיצוב מינימליסטי שמבטא את החוכמה הטכנולוגית של החומר, שנשאר כפי שהוא, גלוי ומופיע בצורתו הפשוטה - עץ הוא עץ, ומחברי ברזל חשופים לעין, זה לא בטון שמתחפש לעץ או פלסטיק שצבוע כמו עץ. החומר הוא חומר".
זאת אומרת שיש פה גם פשטות וגם אותנטיות וגם אמת גדולה. וזה פחות קיים בעיצוב של היום למשל?
"במקרים רבים יש משהו בעיצוב העכשווי שהוא בעל מודעות עצמית גבוהה מאוד, למעצב יש אמירה שחשוב לו לומר אותה, הרבה פעמים הפעולה העיצובית מנתקת את הצורה מהתפקוד ומגדירה צורה חדשה, שמתחברת באופן אחר לתפקוד, לא תמיד בטבעיות".
האדריכל אודי קרמסקי: "במובן מסוים מה שקוראים רטרו הוא תגובה לעייפות שלנו מעיצוב שהוא יותר מדי מודע לעצמו ומשתלט. עייפות נוכח ההיפר-אנרגיה שיש לדברים חדשים, והרצון למצוא את העיצוב במקום פשוט יותר, היסטורי"
ומה הבעיה עם עיצוב שמאוד מודע לעצמו?
"ככל שהאמירה העיצובית יותר כפייתית ומשתלטת על החלל, כך לאורך זמן נרצה להשתחרר ממנה, להזיז או להחליף אותה ונשאל את עצמנו 'מתי הספרייה הזו תעזוב את החדר'. כי כשמתרגלים למשהו הוא כבר לא אטרקטיבי כמו בהתחלה ולכן יכול להימאס. בעוד שכאשר הרהיט לא משתלט ולא מעיק על החדר, אנחנו חיים איתו לאורך יותר זמן".
ולכן אנחנו אוהבים רטרו?
"במובן מסוים מה שקוראים רטרו הוא תגובה לעייפות שלנו מעיצוב שהוא יותר מדי מודע לעצמו ומשתלט. עייפות נוכח ההיפר-אנרגיה שיש לדברים חדשים, והרצון למצוא את העיצוב במקום פשוט יותר, היסטורי, ישן קצת, שאנחנו מזהים עם עולמות של פעם".
וגם העדינות האירופית והרגליים הדקיקות. זה לא מכאן.
"נכון. בהיבט הזה יש פה מין מעשה שהוא ביות החלל, הבית הוא חלק ממה שהבאתי איתי ממקום הולדתי, חלק ממה שגדלתי איתו, חלק מהתרבות שהגעתי ממנה כשהמקומיות עוד לא נכחה בעיצוב החלל".
ויש לנו היום מקומיות?
"היום קל לראות מה קורה בעולם ולעשות דומה, החיפוש הכי משמעותי אחרי שפה של עיצוב ישראלי היה בשנות החמישים עד השמונים, למשל, במשכית שהייתה מעוז החיפוש אחרי שפה מקומית בכל תחומי העיצוב. גם חברות כמו שמרת הזורע, הארגז, או צרעה למשל חיפשו שפת עיצוב וחומריות ישראלית".
"לא מפתיע בכלל שאצל שמעון פרס, שהיה איש ספר מובהק, אנחנו מוצאים ספריית רצפה־תקרה גדושה, שהיא בעצם החדר עצמו - כל החדר ספון העץ הזה מעוצב כך שהריהוט בונה את החלל - מה שנקרא 'חלל תפור'. נגר שבא וביצע את עבודת החייטות בנגרות מפורטת וספציפית".
ועל מה זה מעיד? שזה היה משהו לכל החיים?
"זה מעיד על מחשבה רבה לטיפול במרחבי הבית, על רצון לקשר אישי יותר עם החפצים שלנו - לא נלך לאיקאה ונקנה ספרייה שיכולה להתכוונן, אלא נביא מתכנן ונזמין נגר שיתכנן את הכניסה, את הסלון ספון העץ ובאותה שפה גם את הספרייה שמותאמת לחלונות ולדלת ולמשקוף, והוא לבסוף בבחינת 'צוללת' שמקיפה אותנו".
תמונה נוספת מציגה את פרס בסלון ביתו. "אנחנו רואים כאן בית תרבותי ומטופח מאוד, עמוס כמעט לעייפה ומשדר כבדות מהוגנת, ופה אין ברירה אלא להגיע למילה גודש".
אני מזהה את הגודש גם בבית של ההורים שלי. גדלתי בתוך סלון עמוס לעייפה בחפצים, פסלונים, מיניאטורות, רהיטים.
"אכן. גודש שמאפיין את התקופה, גודש של חפצים, של רהיטים, של פריטי אמנות על הקירות. בית שהוא כמו מוזיאון קטן - וזה ניכר במיניאטורות ובפסלים על המזנון מעל הטלוויזיה. הקירות מלאים עד אפס מקום, ולו מישהו היה משרטט את תוכנית הדירה, היה רואה שחוץ מ'מעברים' לא נותר מרחב פנוי. גם העץ הכבד והכהה של הרהיטים שמחפה חלק מהקירות והמשקופים, שנחשב מאוד מכובד לתקופתו, מגדיר את החלל ומעצים אותו, גם קורות העץ בתקרה משדרות מקום של כבוד".
והקטיפה. הו, ספות הקטיפה של פעם.
"אכן, כבד, מכובד, לא אוורירי - וזה מזכיר לנו שוב שחלק גדול מהדברים הם לא מכאן, אלו הם דברים שהבאנו איתנו".
"השולחן הזה קל ומתקפל ונוח להזזה, הוא מושפע מהשפה של גדולי המעצבים שהיו באירופה באותה תקופה, ואני קורא לו נצחי קצת, כי באדפטציה קלה לחומר שממנו הוא עשוי, הוא יעבוד נהדר גם בעוד שנים. הוא יכול לחיות טוב בכל מקום שבו נניח אותו, הוא קל לניוד וחכם מבחינה ארגונומית. הוא רהיט פשוט בחומרים שממנו הוא עשוי, ונאה ויפה בשפה המעוגלת שלו".
ועל מה זה מעיד מבחינת רוח התקופה?
"הוא מייצג את הפשטות, הצניעות, המעשיות, את הישירות השימושית המתאימה לפעולות הגוף ולצרכים של הבית. זה מה שמאפשר בעצם לחיות עם השולחן הזה בכל זמן ובכל מקום - בתוך הבית, במרפסת, על הגג, להשאיר אותו בשמש ובגשם, הוא יהיה בסדר".
"גם הבית של רבין הוא בית גדוש ורואים בו די הרבה תמונות וחפצים. הספריות של שני האישים עשירות ועמוסות, וזה בוודאי מעיד על העושר התרבותי שממנו באו. אלה הן ספריות שסופנות את הקירות ומעידות יותר מכל על מעמדו של הספר בעבר הלא רחוק. אני מניח שהיום לא יתכננו חדר עבור ספרים שימלאו את הקירות מהרצפה לתקרה, זה מתאים יותר לחדר בגדים או ארונות של ימינו. אין ספק שהחיבור לספרים משדר גם תרבות של שליטה בחומר, וכמובן מנהיגות".
"בצילום האייקוני הזה של גולדה במטבח שלה, רואים יותר נוף מאשר חלל, ומבינים שיש כאן חיים פרטיים שהם התיישבותיים וקשורים באדמה ובציונות. אני מניח שזה מטבח שהורכב במקום ולא בנגרייה ואולי אפילו אין לו גב, אלא הארונות פתוחים מאחור אל הקיר. אפשר לראות את התנור המוכר מתחילת התיעוש של תנורי הבית, את מתקן הספוג לכלים ואת הברז הפשוט עם שתי הידיות הצמודות לקיר. הכול פונקציונלי עם פשטות של קיבוץ. זה כמובן מתקשר למושג המוכר מימי שלטון המערך כ'המטבח של גולדה' ולזה שהאישה בצילום במופע של עקרת בית עם הסינר, שהפכה את המטבח למיזם פוליטי ולימים ניהלה מתוכו מדינה, וההנגדה בין הבישול במטבח לבישול מהלכים פוליטיים, בין האשה ה'טיפוסית' במטבח למנהיגה מדינית, היא הנגדה המאירה באור מיוחד גם את מעמד האישה והתפתחות המודעות אליו. כי איך שלא נסתכל על זה, המטבח הוא סמל סטטוס שמעיד כמעט יותר מכל דבר אחר בבית על תרבות מגורים".
בוא באמת נדבר על השתנות תרבות המגורים דרך פריזמת המטבח.
"בהתחלה לא היו בכלל מטבחים בבתים. הבישול היה בחוץ ובמטבח ציבורי, בבית אכלו. כשמטבחים נכנסו לבתים, הם היו בחדרים נפרדים קטנים עם דלת כניסה, ותנור קטן לעקרת הבית. כשהתפתחה תרבות האירוח והטלוויזיה, המטבח הפך להיות מקום שמתחבר יותר לאזור המגורים, כדי להיות חלק ממנו, ולאט-לאט הפך פתוח ועצמאי עד שהיום המטבח הוא סוג של רהיט בסלון, לעיתים עם אי גדול. כיוון שמטבח לא תמיד נקי, הכלים שופעים בכיור, ריח של בצל מטוגן ממלא את האוויר ועוד - התחילו המעצבים להחביא אותו, ולכן במטבח החדש הרבה פעמים הנוכחות לא רק סטרילית היא ממש נעלמת - המטבח ממש מחביא את עצמו. אנחנו לא רואים את התנור כי הוא מאחורי מחיצה ואת הכיור מכסים כחלק מהשיש ובקושי מגלים אותו וגם השקעים נסתרים. זה מוזר בעיני לחשוב שאין מפתח עיצובי נראה לעין באשר למרכיבי המטבח השונים, כך שלא ברור איפה אלמנט אחד במטבח מתחיל ואיפה הוא נגמר. כל התכולה נמצאת בתוך חזית של חיים שהיא כל כולה אנונימית ובעלת חומריות אחידה. וזה הרבה פעמים מעיד לא רק על המטבח, אלא על עיצוב מרחבי המגורים שלנו ועל תרבות המגורים בכלל".
בימים אלו ניתן לראות דוגמה חיה לדירות הישראליות של פעם, בזכות סיפורן של האחיות איטה ומאשה נובודבורסקי. לפני כחודש, הוזעק לדירה שלהן שבגבעתיים גיל פנטו, בעל אוסף פרטי לנוסטלגיה ישראלית, שמגיע לדירות ישנות שבעליהן נפטרו על מנת לחלץ מהן אוצרות ישנים ונשכחים. בדרך כלל זה מתסכם בסיפולוקסים, פרימוסים, ארגזי לחם מאמייל לבן ועוד מיני פריטים אותנטיים מישראל של שנות ה-50 וה-60. אבל מה שהוא מצא הפעם, היה חריג אפילו עבורו.
"התקשרה אישה בשם נורית", משחזר פנטו, "שאמרה: 'אני עומדת לפנות דירה, בית שקפא בזמן'. הרבה אנשים מתלהבים מעצמם, אז אמרתי לה: 'תשלחי תמונות'. כשקיבלתי אותן, אמרתי: 'וואו, הדירה באמת קפאה בזמן', ומיד הייתי חייב לבוא לראות במו עיניי. כשנכנסתי", ממשיך פנטו באותה התלהבות כאילו זה קרה אתמול, "נעתקה נשימתי. הרגשתי שאני בדירתה של סבתי, המקורית-מקורית. עם השנים אנשים משפצים, מחליפים מטבח, מקלפים טפטים, ופה זה היה ממש כאילו נכנסתי לקפסולת זמן של שנות השישים: מקרר אמקור 10 במצב חדש, תנור אפיה ישראלי, עוד לפני שהיה משולב עם כיריים, המדפים במטבח עדיין מצופים בניירות שנועדו לשוות לעץ מראה יוקרתי יותר.
"חזרתי הביתה ובבוקר נפל לי האסימון. אמרתי לעצמי: 'גיל, כל האוסף שלך הוא אקלקטי. אתה קונה פריטים יחידים, ולא יודע את הסיפור מאחוריהם. בבית הזה יש לך הכול: את סיפורה של הדירה הישראלית של פעם, וגם את סיפור המשפחה'".
כדרכם של אנשים נוסטלגיים, מיד נוצר שיח בין פנטו למי שהתקשרה אליו, נורית נובודבורסקי, אחייניתה של בעלת הבית המקורית. ממנה למד על התקופה וגם על המשפחה, ומדוע קפאה הדירה בזמן. איטה, מאשה ואחיהן הבכור יצחק נובודבורסקי עלו לארץ מפולין עם הוריהם בשנת 1936. המשפחה התיישבה בשכונת שפירא, בדרום תל־אביב. כשבגרו, הפכה איטה לחתמת בחברות ביטוח ואילו מאשה עבדה בקופת חולים של ההסתדרות (היום קופ"ח כללית) שם התקדמה לתפקיד המנהלת האדמיניסטרטיבית של המזכיר הכללי.
בשנות השישים הטרנד הישראלי היה בניית שכונות שלמות לטובת עובדים, שהיו שייכים למקום עבודה מסוים. בדרך כלל אלו היו בנייני רכבת סטנדרטיים, עם דירות בגודל 70 מ"ר שחולקו לשניים וחצי חדרים, כולן נראות ומאובזרות אותו דבר, כשבאמצע דשאים ענקיים לרווחת ילדי העובדים. מאוד דומה לקיבוץ, אבל בעיר. הרבה מהשכונות הללו קיימות עד היום ואפילו שומרות על התקנון השיתופי.
כעובדת ההסתדרות ניצלה מאשה את זכותה, ובאמצע שנות החמישים קנתה דירה בקומה השלישית בכניסה ב' של הבניין ברחוב גונן 7 בגבעתיים, במה שקרוי עד היום "שיכון עובדי קופת חולים". ומכיוון שגם היא וגם אחותה לא נישאו מעולם, החליטו השתיים לגור יחד. "מאשה", מספרת אחייניתן, "הייתה המעשית מביניהן. היא זו שבישלה, עשתה את הקניות. בגלל שהיו רווקות ונטולות ילדים, מבחירה, הן היו עושות לנו, ארבעת הילדים של יצחק, בייביסיטר. ההסתדרות עשתה אז המון אירועים לילדי העובדים, ואנחנו היינו 'ילדי העובדים'".
למרות האהבה העזה שרחשו הדודות לאחיינים, בכל מה שקשור לאירוח ביתי, הונהג בדירה משטר קשוח. "כשהיינו באים אליהן", נזכרת נובודבורסקי בחיוך, "הושיבו אותנו בהול ולא חס וחלילה בסלון, כי הוא נועד לאנשים חשובים. בסלון ראו טלוויזיה, וגם כן רק על ספה אחת מסוימת ורק על כיסוי. בחגים הן קנו דג, כנראה קרפיון, שהיה שוחה באמבטיה. כילדים שיחקנו אתו ולא הבנו שאחר כך זה מה שאנחנו אוכלים. אם בחורף התארחנו בהול, בקיץ היו מושיבים אותנו במרפסת, על כסאות נוח מרצועות. מאשה ואיטה ישנו על מיטות סוכנות עם מזרני קש, וכשאמא שלהן היתה באה לבקר בסופי שבוע, היו פותחים עבורה מיטת סוכנות נוספת".
למרבה הצער נפטרה מאשה בגיל צעיר, 50 בלבד, ממחלה. "זה היה לפני 30 שנה", אומרת האחיינית, "ומשם בעצם הכול נעצר. איטה לא הסכימה לשנות כלום בדירה. אם הטפטים שמאשה הדביקה התקלפו, 'אז להדביק, כי הטפט עצמו עדיין טוב', ו'לא צריך מזגן, לא צריך תנור, כי יש לי'. גם כשקניתי לה אחרי שכנוע גדול מקרר מודרני, היא השאירה את הישן 'שיהיה'. רדיאטור הסכימה לקבל רק אחרי שחיממה את הבית בנפט, אבל כשזקנה, לא היתה יכולה לסחוב את הג'ריקן והגיעה לבית החולים עם היפותרמיה".
פנטו מצידו מעיד שכדי להעשיר את אוסף הנוסטלגיה הישראלית שלו, שמוגבל ל-25 שנות המדינה הראשונות, ולתוצרת ישראלית בלבד, הוא מבלה שעות רבות בשווקי פשפשים. "בשלוש השנים האחרונות", הוא אומר, "חלה ירידה דרסטית מבחינת תכולות הדירות הישנות שמגיעות לשוק. הפרופיל של האנשים האלו - בני 90, שלא עברו דירה מעולם, ולא זרקו דברים — נעלם מן העולם. אלו אנשים מהדור של 'חבל לזרוק', 'למה לקנות חדש אם אפשר להשתמש בישן', ואם כבר קנו משהו חדש, אז 'את הישן נשים בבוידעם'".
בחורף האחרון נפטרה גם איטה נובודבורסקי בגיל 86, שלדברי אחייניתה, שמרה על סטייל אופנתי עד הרגע האחרון. בארון שלה נמצאו פריטי לבוש ייחודיים, לבני נשים מאיכות מעולה שכבר לא מייצרים כאלו, וכותנות לילה באריזות המקוריות ממפעלים שכבר לא קיימים. בבוידעם נמצאו כמויות סוכר בלתי נתפסות, "שברגע שנגעתי בקרטון", אומרת האחיינית, "הכול התפורר עליי".
"הבוידעם", מסביר פנטו, "זו המצאה גאונית, כי הוא עזר לשמר את החפצים של פעם. בבוידעם של איטה ומאשה מצאתי תנור נפט של פרידמן, כולל הג'ריקן, מזוודה ישנה שאיתה עלתה המשפחה לארץ, סיפולוקס, מנורה כחולה, ושלושים בקבוקי שמן ישנים, שכנראה ניקנו בתקופת המלחמות, שיהיה".
הנדירות של הדירה הובילה את פנטו להציע לנובודבורסקי רעיון לא שגרתי, אפילו עבורו. "אמרתי לה: 'יש פה סיפור, ואנחנו הולכים לעשות מהדירה תערוכה'". בימים אלו מפורקת הדירה בשלמותה, ועוברת להאנגר ברחוב שוקן 27 בתל־אביב. מיד אחרי סוכות, ב־17 באוקטובר, תיפתח שם התערוכה "דירה ישראלית של פעם", בה יוכלו המבקרים לחוות את הדירה של איטה ומאשה, בזכות החפצים המקוריים והדמיות בתלת־ממד.
"הדירה הזו", מתרגש פנטו לנוכח המעמד, "היא מעל לכל, סיפורה של תקופה, של דור שלם שהסתפק במועט ובצניעות. דור שבו כל הדירות נראו אותו דבר ולכן כל פריט בה מהווה לחצן הפעלה קולקטיבי לזיכרונות פרטיים של אנשים, וזה הסוד שלה".
אפילו השכנים בגבעתיים לא נותרו אדישים ורבים מהם מבקשים מנובודבורסקי להכנס לרגע לדירה. "כשהם נכנסים, התגובה בדרך כלל היא: 'אוי, חשבנו ששלנו המקורית'. הם חשבו שאצלם ישן והבינו שאצל מאשה ואיטה יש יותר ישן, עם ברזים מקוריים או דלתות מקוריות משנות השישים. היום דירות כאלו, הפכו אותן לשלושה וארבעה חדרים בכיף. כל אחד שינה קצת, אבל מאשה ואיטה לא שינו בכלל, עם אותם שני חדרים והול. ממש לא שימושי, אבל ככה חיו פעם. לא הבינו שכל אחד צריך פינה".
נובודבורסקי מספרת כי בנה, שעתיד לגור בדירה המשופצת, דווקא היה מעוניין לשמר את הישן, אבל היא מעדיפה לפרק, "כי אם הוא ייכנס לדירה כמו שהיא, לא ארשה לו להזיז שום דבר. גם אני, כמו איטה, ממש מתקשה לשנות. זה כאילו פוגע בהן. עד עכשיו כשאני יוצאת משם, אני עדיין מחזירה הכול למקום. כאילו שאיטה עדיין רואה אותי ואומרת: 'למה שינית'".
