שירות מאונס

בצעד אמיץ וחסר תקדים קבעו שופטי בית המשפט העליון, דליה דורנר, דורית בייניש ואליעזר ריבלין, כי יש להכיר באשה שנאנסה על-ידי איש מילואים במסגרת שירותה הצבאי כנכת-צה"ל. השופטים היו הראשונים מזה 18 שנה (!!!) שהשכילו להבין את הקשר הכמעט-מובן-מאליו בין האירועים הטראומטיים שחוותה חיילת בזמן שירותה הצבאי ובין ההשלכות הנפשיות ארוכות-הטווח שנגרמו לה בעקבותיהם.

הטראומה שנגרמה החלה אמנם בכך שאולצה לקיים יחסי מין בעת שחיילי הבסיס צופים בה, אך נמשכה והתעצמה בשל מסכת של התעללויות קשות מצד המערכת הצבאית. הצבא, לא רק שכשל בתפקידו להגן על חיילת שנפגעה תחת חסותו והתנער באופן בוטה מאחריותו לפגיעתה זו, אלא דאג באופן שיטתי לרמוס את נפשה באופן טיפולו (או שמא העדר הטיפול) במקרה שלה.

דמיינו לעצמכם חיילת צעירה, שמוצאת עצמה מול לחציו של גבר מבוגר ובכיר ממנה, המאלץ אותה לקיים עמו יחסי מין, וזאת לעיניהם של חיילים אחרים. תארו לכם את ההשפלה והבושה. ואז, במקום להעמיד לדין את הצופים בהנאה במעשה, בדומה למתרחש בסרט "הנאשמים", מגייס אותם התוקף לעזרתו כעדים, לאחר שהחיילת אוזרת אומץ ומגישה נגדו תלונה. בחקירתם העידו החיילים כי החיילת שיתפה פעולה, דבר שהביא לא רק לביטול התלונה נגד איש המילואים, אלא להאשמת החיילת עצמה ב"הגשת תלונת כזב" ובכליאתה למשך 28 ימים בבית סוהר.

אובייקט מיני נגד רצונה

אני מוצאת את עצמי פעורת פה לנוכח מערכת מכובדת, שמקריבה קורבנות במקום להגן עליהם. המערכת הצבאית זלזלה בחיילת, השפילה אותה, והצביעה עליה כאשמה בצרותיה. לא קשה לדמיין את תחושת חוסר האונים שמלווה נערה במצב כזה.

אין ספק שהצבא לא רק שהזניח את החיילת במצוקתה אלא עשה כל שביכולתו כדי לטפח מצוקה זו, ולהביא בסופו של דבר לקריסתה הנפשית. המערכת הצבאית סירבה להיענות לתחנוניה לעבור לבסיס פתוח, ובכך נתנה חסות להמשך ההתעללות בה. היא הפכה בעל-כורחה ל"אובייקט מיני" בעיני החיילים, שהתירו לעצמם לעשות בגופה ובנפשה כרצונם.

האם התנהגותה, "המופקרת" כהגדרת קצין התגמולים, יכולה הייתה להיות "רצונית" כפי שקבע? אף אשה אינה רוצה להיות קורבן. אף אשה אינה מייחלת להיות בדיחה מהלכת, השעיר לעזאזל של הסביבה שבה היא נמצאת. הצבא הפך אותה לכזאת, ולכן לא פלא שהתפתחה אצלה סכיזופרניה פרנואידית.

חבל שצריך היה לחכות 18 שנה לפסק הדין המתבקש – 18 שנה של כאב וייסורים נוספים. ואם לא ניתן לבכות על חלב שנשפך, אפשר אולי לפחות להשתמש במקרה זה כתקדים לכל מקרי האונס הרבים שהתרחשו וממשיכים להתרחש במסגרת הצבא, גם כאלה שהתרחשו לפני 18 חודשים, כדוגמת המקרה של קצינת הקישור סגן דנה מועד. מועד אזרה אומץ והגישה תלונה על הטרדה מינית נגד מילואימניק שתקף אותה. הוא, שנעזר בצי חבריו הבכירים שהעידו על הרגליה המיניים המפוקפקים, התחמק מעונש, וכך נגזר עליה גזר דין מוות חברתי. סגן מועד נושאת כעת אות קלון. החיילים ביחידתה החרימו אותה, וספק אם בעתיד תמצא עבודה.

צה"ל מוכרח לקחת את עצמו בידיים ולהבין: נשים נופלות קורבן להטרדות ולתקיפות מיניות כל הזמן, והן אינן אלה שצריכות לשלם את המחיר. החלטת בית המשפט העליון חשובה במיוחד מכיוון שיש לו תפקיד חשוב בעיצוב הנורמות החברתיות ויצירת הסטנדרטים הראויים להתנהגות כלפי נשים.

גילי פליסקין, מרכז הסיוע לנפגעות ולפגעי תקיפה מינית בתל-אביב