צפרדע באינטרנט

החדשות הטובות הן שההפי-אנד הקלאסי של הספרות הנשית משנה את פניו. החדשות הרעות הן שמדובר באותה ההגברת, רק באדרת פמיניסטית, שצרה עליה בכמה מספרים. הסוף הטוב של הרומאן הרומנטי והרומאן הנשי לדורותיו כלל תמיד את נשיאתה של הגיבורה בזרועותיו המסוקסות של האביר על הסוס הלבן, או בקורבט השחורה, אל מעבר למיפתן המציאות. במיקרים מפוכחים יותר צעדו הגיבורה העשויה ללא חת והגיבור הרגיש אל הבורגנות הנינוחה, בצוותא ובפוליטקלי קורקטיות ראויה. לא עוד.

הספרות הנשית הצעירה של יוצרות כמו שלי יחימוביץ' ("אשת איש") גפי אמיר ("ד"ש מנעורייך) וליהיא לפיד ("סודות ששמרתי בבטן") מצליחה ליצור נאראטיבים מפוכחים לכאורה. הגיבורות המיוסרות-אך-מודעות נאבקות בקיום שלאחר הפנטסיה. ההפי-אנד החדש שהן מציעות לקוראותיהן הוא ההבטחה לגילוי עצמי מחודש של הנשיות והתשוקה. הטיפה החדשה בזרם העז הזה היא ורד מוסנזון, שספר שיריה "דברים שצריכים לעבור" הוא אחד מספרי הפולחן הבודדים שיצרה הספרות הישראלית ומיצרך חובה על מדף הספרים של כל נערה מתבגרת.

"הבטחתי לספר לך הכל" הוא מונולוג ארוך, שכותבת הגיבורה במהלך לילה אחד לצעיר שפגשה באקראי, בצ'אט כלשהו. לאחר שהתחתנה עם הבחור הבטוח-אך-משעמם, כדי להימלט מרומאן סבוך עם גבר נשוי, מוצאת עצמה הגיבורה, בשנות השלושים המאוחרות שלה, עם בת מתבגרת שמתעבת אותה, בעל בוגדני ואגרסיבי, ומחשב המציע לה רשת שלמה של טיפוסים מזדמנים, שעימם ניתן לקשור יחסים בחסות הטכנולוגיה. רומאן המכתבים עם הבחור הצעיר והעיקש מוביל לפגישה ממשית, שמובילה למין ממשי ולשורה של שינויים קיצוניים בחייה, החל בצביעת השיער באדום וכלה בגירושין. אותו צעיר, שהתהדר בכינוי "הנסיך", הבטיח לגיבורה שיעשה ממנה מלכה, אך התגלה כנסיך מקיאווליסטי שרצה אשה בוגרת ובשלה במיטתו, ולאחר שביצע בה את זממו כמה וכמה פעמים הוא זונח אותה לאנחות, ועובר לנאות דשא ירוקים יותר.

היומרה האינטרנטית של הספר, שנועדה, ללא ספק, לקרב אותו לקהל הקוראים הצעיר ולמוד הצא'טים היא לא יותר מעלה תאנה. את אותן שיחות מעטות ניתן היה לבצע גם בטלפון. את ה"נסיך" המסתורי הזה פגשנו כולנו, הבנות. הרשת שורצת, פשוטו כמשמעו, צפרדעים כעורות רבות, שבעבר הסתתרו תחת ההגדרות "אקדמאי רגיש ונותן" במודעות בעיתונים. אותן צפרדעים שמו להן כמטרה להשיג את הנשיקה המיוחלת (והרבה יותר מכך), מהאשה שתגאל אותם מחייהם הריקים וחסרי המשמעות ותהפוך אותם לנסיכים. אך לצפרדעים, כידוע, אין דם כחול. הן יצורים בעלי דם קר, וכל המלכות שבעולם לא יצליחו לשנות עובדה זאת.

מוסנזון פורשת לפנינו את מה שברור שהוא פלירטוט חסר משמעות וחסר עתיד. כמו בסיפור בלשי גרוע, כולם, החל בפושע וכלה בקהל הקוראים, יודעים מי עשה את זה, מלבד הבלש עצמו, או במקרה שלנו, גיבורת הספר. בכך מוצאת היוצרת את עצמה אשמה בפשע ספרותי: היא יצרה גיבורה משוללת מודעות ואינה חוננת אותה בתבונה מספקת להבין את מה שכולנו כבר הבנו: "עבדו עלייך בעיניים, יקירתי". אם ניתן היה לחשוד שמדובר בתחבולה שמטרתה לגרום לקוראים לחמול על הגיבורה, הרי סגנון הכתיבה הכה-פשטני והשזור אידיליות נעורים, אינו משאיר מקום לספק. גיבורת הספר מתחילה את המונולוג בשלל וידויים שוביניסטים, שמכאיב להיווכח שעדיין לא פסו מהעולם: "הייתי אוספת את עצמי בכוח ומכינה ארוחה חגיגית עם נרות ומפזרת את השיער ולובשת שמלה כמו שהוא אוהב ויושבת לחכות שהוא יגיע בשמונה כמו שהוא הבטיח ובאחת עשרה הייתי מכבה את מה שנשאר מהנרות ומכסה את הצלחות" (עמ' 32).

התקווה, שבשלב מסוים תיפקחנה עיני הגיבורה והיא תראה את נסיכה באור אמיתי, לא מתממשת. היא ממשיכה להתנצל על שהיא בוגדת בבעלה הבוגדני, ומתייסרת על שהיא נהנית ממין, לאחר כל כך הרבה שנים שבהן שכבה על גבה והאזינה לבעלה, המטיח בה שהיא פריג'ידית וא-מינית. כמו חברותיה לז'אנר, שהוזכרו קודם, מוסנזון חשה חובה לנטרל את הסוף הטוב הסטנדרטי ולמצוא לו סיום חלופי, פמיניסטי, ולכן הוא מסתיים במעין הצהרת עצמאות. הבעיה היא, שהגיבורה אינה רוכשת ולו שמץ של תובנה לגבי ההתרחשות ולגבי עצמה. היא נותרת אותה גברת פאתטית, שייחלה לסוס לבן ונתקעה עם, תסלחו לי, חמור.

(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

ורד מוסנזון, הבטחתי לספר לך הכל, ידיעות אחרונות / ספרי חמד, 207 עמ'