אדון יוחנן צוחק בדרך לגיהנום

מיתוס הוא סיפור בן מאות שנים שנודד בלי הפרעה בין תרבויות, פושט ולובש צורה, מתחדש ומתארגן לפי צרכי הזמן, ותמיד מצליח להפתיע, להקסים או להפחיד את שומעיו. מאז תקופת הרנסנס, ייצרה אירופה המודרנית שני מיתוסים: זה של פאוסט שכורת ברית עם השטן, מוכר את נשמתו וזוכה בידע אלוהי, וזה של דון חואן, או דון ז'ואן, או דון ג’ובאני, תלוי היכן פגשתם בו לראשונה: בעברית היינו קוראים לו אדון יוחנן, לו הופיע לראשונה כסיפור יהודי.

את דון חואן אפשר היה לפגוש בדפוס כבר ב–1630, במחזה מוסר של נזיר שכתב בשם העט טירסו דה מולינה. "El burlador de Sevilla"", הפתיין/נוכל מסביליה, הוא סיפור על נואף שלא ידע מתי להפסיק ולא היה מוכן להתחרט. גרעין העלילה ממש פשוט: הדון מפתה בת אצילים ענוגה, אביה מנסה לנקום את כבוד המשפחה ונהרג בדו קרב עם הדון, זה ממשיך במסעות הכיבוש שלו ומתישהו נתקל במצבה של האב המת שבראשה מצוי פסל. הוא מזמין את הפסל לארוחת ערב וזה נעתר ומזמין את הדון אליו, לסעודה של נחשים וכל מיני שרצים מן הגיהנום, ולמרות שניתנת לדון חואן הזדמנות להתחרט על כל מעלליו הוא מסרב ומת מוות של רשעים נוצרים.

הדון מטייל באירופה

מספרד הביאו מספרים בעל-פה את האגדה לכל רחבי אירופה. מולייר כתב מחזה שקרוי "משתה האבן", ,Le festin de pierre שעלילתו עוסקת בפתיין כפייתי. באנגליה אפשר למצוא כבר ב–1675 מחזה-מוסר של תומס שאדוול שעוסק בנואף הסדרתי. בצרפת, דומא האב הקדיש לו מחזה ומלארמה כתב סיפור קצר. המשורר ביירון הנציח אותו בפואמה סאטירית ארוכה, בגרמניה כתב ניקולאוס לנאו, מחזאי מאמצע המאה ה–19, כי "דון ז'ואן מעניין בהרבה מפאוסט" ומייד הקדיש לו מחזה.

ג'ורג' ברנרד שו תהה אודותיו ב"אדם ועל אדם" מ–1903, אלבר קאמי התאהב בדמותו והקדיש לו מסה קצרה על הקשר בין צחוקו המהדהד והמלעיג של הדון לבין העובדה, שהוא כופר בנוכחותו של אלוהים, ולפיכך הוא מגחך נוכח מותו-שלו.

אלה רק דוגמאות. יש עוד המוני דונים בכתב ויש גם סרטים: האחרון שבהם הוא דון חואן דה מרקו. אבל מכולם אנחנו מיטיבים לזכור את האופרה של מוצרט, מי בגלל הליברטו של לורנצו דה-פונטה, שכתב עם מוצרט גם את "נישואי פיגארו" ואת "כך עושות כולן", ומי בגלל האריות הנפלאות: זו של לפורלו, משרתו הנאמן של הדון, שמונה את כיבושיו הנשיים בכל ארצות אירופה – "ובספרד, אלף ושלוש", או שנזכרים בדואט בין הדון לעלמה הענוגה, בו הוא מבקש ממנה לתת לו את ידה, והיא עונה ב"רוצה ולא רוצה", ובסוף מתפתה.

הדון וזמרי המקלחת

מוצרט התאהב בנושא שלו, אבל הוא גם הריח הצלחה מסחרית שהיה זקוק לה במיוחד בשל מצבו הכספי הרעוע בסביבות 1783. ארבע שנים מאוחר יותר עלתה האופרה לראשונה על בימת התיאטרון הלאומי בפראג, ומאז היא מעמודי התווך הרפרטואריים של כל בית אופרה שמכבד את עצמו, ומאז היא מקסימה צופים, במאים , מעצבי תפאורה וזמרי מקלחת.

במאה ה–19 נהוג היה להאמין כי "דון ג’ובאני היא האופרה הטובה ביותר של כל הזמנים, במאה העשרים המבקרים הוטרדו מעט בגלל הליברטו. רוב הזמן מדובר בקומדיה רומנטית, והתלונות נגד דה-פונטה היו, כי אחרי שהדון יורד לשאול הוא לא ידע מה לעשות בטקסט והעלה על הבמה מקהלת זמרים שמסבירה לצופים התמימים שוב מדוע סופו של נואף למיתה. במאה שלנו אפשר יהיה להתייחס אל השאול בהומור מסויים, כפי שעושה מיכה לבינסון בגרסה שביים: זהו שאול חילוני, שאול של וודוויל, לא של הכנסיה הקתולית.

לזמרי המקלחת שבינינו מצורף אתר ובו קובץ מידי של "La ci darem la mano": הבעיה היחידה היא שיש לשיר בשניים. המערכת אינה אחראית לגורלם של פתיינים שישכנעו עלמות אציליות להצטרף לשירה או למקלחת.