כן ידענו, כן שמענו
ידענו מה קורה בבת-עין, כמו שידענו בסוף ימי רבין על דין רודף שנשמע בכל מקום. עכשיו, כשהעשבים השוטים מתקרבים לחצר הפרטית, השתיקה כבר אינה אופציה
בוקר אחד, כשאת רואה את ראש המועצה שלך מגלגל עיניים בכל ערוץ אפשרי ומסביר שהוא לא אשם ברצח רבין, ושחוליית הטרור בחצר הקדמית שלו היא תקלה שהוא לא אחראי לה, את יודעת שהגננים נרדמו בשמירה ושהעשבים השוטים מתקרבים מאוד גם אל החצר שלך.
אבל בינך לבינך אינך ממצמצת. את יודעת בדיוק עד כמה זה היה צפוי. גם ראש המועצה וגם מועצת יש"ע כולה, על חבריה ויועציה, ידעו. הרי בינינו לבין עצמנו נהגנו לצ'זבט את נוהגם של אנשי בת-עין. "הערבים מפחדים מהם יותר משהם מפחדים מצה"ל", אמרנו לעצמנו, כשלא מעט קינאה משתרבבת לשיחה. הבנייה הבלתי חוקית, שכבשה לה שם שטח אחר שטח, נצפית למרחוק, וכל העולה לגוש מאזור השפלה מתפעל למראה הפלא הזה.
ידענו. ידענו שזה היישוב היחיד שבמוצהר אוסר את הכניסה לערבים. ידענו שגם יהודים שאינם בעלי זקן (גברים) וכיסוי ראש (נשים וגברים) מתקבלים שם בעוינות גדולה. ידענו שחלק מהשקפת העולם הדתית והלאומית שלהם נשענת דווקא על הזנבות הגזעניים והכוחניים יותר של היהדות. ידענו הכל.
אבל איך כל זה נוגע לנו? את זה לא כל כך ידענו. בעיקר כי מאז רצח רבין אנחנו מתרחקים מכל מה שעולה ממנו ריח של אחריות קבוצתית, קהילתית, חברתית ואחרת. בתקשורת, לסוגיה השונים, בעיניים קרועות מצער, יושב מנהיג יש"ע כזה או אחר ומסביר בדברי נועם את חוסר הרלוונטיות של יגאל עמיר לציבור המתנחלים. רק בפורומים סגורים (שבחלקם הייתי נוכחת), אינטימיים ופנימיים, אומרים האנשים בקול גדול את אשר על ליבם; "רבין הביא את זה על עצמו".
וגם הערבים. כי כמו שאמר שאול גולדשטיין (ראש מועצת גוש-עציון) בימים האחרונים לכל מיקרופון, "האיפוק של המתנחלים בכל התקופה הזו ראוי לכל שבח, אך גם היה ברור שבסופו של דבר אנשי שוליים ייקחו את החוק לידיהם…", וכו' וכו'. כי כמה המתנחלים יכולים לסבול ולהתאפק, באמת.
אבל כן, בתוך עמי אני חיה, וגם אני חלק מאותו ציבור מחריש. למה? כי ככה זה. אני לא מרגישה את האחריות המוסרית על אף אחד אחר רובצת על כתפי באופן אישי. אני מתייחסת אל התופעות הביזאריות של אנשי בת-עין כמו אל נהגים אלימים בכביש וכמו אל מזהמי האוויר. זה לא ענייני, זה לא בשליטתי, זה עניין לרשויות לעסוק בו.
רק שאני לא מצטרפת לחגיגת ה"לא ידענו, לא שמענו, לא ראינו" המגוחכת הזו. ידענו על דין רודף שמסתובב חופשי בשטח בסוף ימי רבין, וידענו על נוער הגבעות המופרע של ההתנחלויות שצומח על כל גבעה חשופה. ובחרנו שלא לעשות כלום.
אולי צריך לחשוב על זה שוב. אולי דווקא האיומים הספציפיים על חיי בחודשים האחרונים רומזים לי ששתיקה היא כבר לא אופציה כזו נהדרת ושהעשב השוטה כבר מכה שורשים אצלי בחצר.
