איפה מיברג כשצריך?

הבנד – "The Last Waltz"

הבנד זכו לחיי נצח בזכות היותם להקת הליווי של בוב דילן ובזכות שני אלבומים הנחשבים מופתיים שהוציאו בסוף שנות השישים, "Music From The Big Pink" ו-"The band". לצד מהמוזיקה שלהם, הם זכו להיכנס להיכל התהילה בזכות מה שייצגו ובעיקר בזכות פרק ביקורתי חשוב שהקדיש להם מבקר המוזיקה גרייל מרקוס בספרו "רכבת מיסתורין" (Mystery Train) שיצא ב-75'.

מרקוס כתב את ספרו בתחילת אותו עשור, על רקע נפילת הפוליטיקה של שנות השישים, פער דורות שנראה כבלתי ניתן לגישור ושאריות מוזיקת הפסיכדליה שהיתה, כביכול - כמו כל הרעיון ההיפי - כה מנוגדת למסורת האמריקנית. הוא ראה דווקא בבנד - חבורה של ארבעה קנדים קשוחים ומתופף מארקנסו - את הלהקה שהשיבה לקהל האמריקני את שורשיו ואת המיתוסים שלו, כשברקע מרעיש הקונפליקט בין אמריקה כארץ האמיצים והחופשיים לבין תפיסתה כארץ רוויית מחלות חברתיות. מרקוס ראה במוזיקה של הבנד את התגשמות כל האפשרויות האמנותיות הגלומות ברוקנרול של אמריקה: מצד אחד סוג של להקה שהיא קהילה קטנה שדומה ברוחה לקהילות החלוצים שנדדו מערבה (אגב, הגיטריסט רובי רוברטסון היה חצי אינדיאני), והמוזיקה שלה, הרוויה בדיבוק לדרום ארה"ב, ביטאה את כל אלו ואף הזכירה אנסמבל חופשי ואופטימי של אנשים צעירים חכמים. כשהם שרו על הלילה בו נכנעו מדינות הדרום היית בטוח שהם הגיעו מתקופת מלחמת האזרחים שהתרחשה מאה שנה לפני הגעתם לעולם. מצד שני, ביטאה הלהקה, בנגינה אגרסיבית לפרקים, את הרעיון שהאופוריה של המוזיקה הזו היא זמנית. הבנד, על פי מרקוס, כמו הקפיאה בדמיונם של מיליוני אנשים את זהות נעוריהם והציעה להם חוויה מוזיקלית מלאה בקונפליקט שנוצר בין הרעיון השיוויוני אותו ביטאה לבין ערכיה של אמריקה הבנויה על תחרות, אינדיווידואליזם ומירוץ קפיטליסטי. והמתח הזה הפך את המוזיקה של הבנד, לצד "תחיית קרידנס קלירווטר", לצליל החשוב של הדור שלהם.

"The last Waltz" הוקלט כקונצרט פרידה של הלהקה מהקהל, שכה הרעיף את אהבתו עליהם. יש שתיארו את הקונצרט הגרנדיוזי שנערך בסן-פרנסיסיקו ותועד לסרט בבימויו של מרטין סקורסזה כסעודה האחרונה של הרוק. היו שם אריק קלפטון, רוני ווד, ואן מוריסון, ניל יאנג, ג'וני מיטשל, מאדי ווטרס, ד"ר ג'ון, פול באטרפילד, בוב דילן ורוני הוקס. רובי רובטסון גורס כי זה היה הקונצרט שסיים את שנות השישים; אחרי הכל, לא רק שהבנד התפרקו לאחריו, אלא גם שאר האורחים הגיעו לקונצרט כשהם כבר מעבר לשיאם. מה גם שאת האופטימיות וטוב הלב שהיו במוזיקה שלהם תחליף במהרה מוזיקה צינית בהרבה - הפאנק. הקופסה החדשה של האלבום מכילה קטעים שטרם ראו אור. ביצוע חדש ל-"The Weight", קטע רית'ם אנד בלוז קסום בשם "Caldonia", אותו שר מאדי ווטרס, אי אלו קטעים עם בוב דילן והקלטת חזרות מן המופע. למרות שלמטרות היכרות ראשונית עדיף לגשת לשני האלבומים הראשונים של הלהקה, המוזיקה של הבנד, כמו תמיד, מלאה ברגעים יפים, בעיקר כי את תפקיד נגן הבס מאייש ריק דנקו המנוח, מיחידי הסגולה שניגנו קאנטרי-רוק עם Feel של ג'יימס ג'יימרסון. ציון: 8.5 (הפצה: הד ארצי)

תום פטי ושוברי הלבבות – שני האלבומים הראשונים

כמו הבנד, גם תום פטי ולהקתו בילו ימים ושעות לצד בוב דילן במסע הופעות ואף הגיעו למופע הנפל של דילן בישראל ב-87', אם כי הם עדיין זכורים כרגע הכי טוב בערב הזה. פטי תמיד היה טוב יותר בהופעות, אבל עד "קדחת ירח מלא" מ- 89' הוא לא חילץ מקולו את כל היופי שהיה טמון בו. שני אלבומיו הראשונים - Tom Petty and the Heartbreakers מ-76' ו-You're Gonna Get It מכילים רגעים יפים כמו "Breakdown", של להקה שמתה להצליח בכל מחיר אבל עדיין מצליחה לשמור על הכבוד שלה. המפיק דני קורדל (פרוקול הרום, ג'ו קוקר) הצליח לתפוס את הגיטרות של מייק קמפבל, שהיו אפויות היטב, ואת הרפרטואר המגוון של פטי, שנע בין רוק סבנטיזי בסיסי לבין הבירדס ורוקנרול של הפיפטיז. האלבום הראשון הכיל להיטי ענק, השני נראה בדיעבד כסוג של אלבום אבוד שנפל בין הכיסאות, רגע לפני פריצתו הגדולה של פטי עם "Damn The Torpedoes". כיף להאזין לפטי, הוא תמיד סופר-קול ואכפתי אבל חסרים לאלבומים עוד כמה לחנים גדולים כדי להפוך לאלבומי מופת אמיתיים, ותום, בינתיים, לא מספק אותם.

"Tom petty And “The Heartbreakers" – ציון 8 (הפצה: הד ארצי)

"You’re Gonna Get It" - ציון: 7.5. (הפצה: הד ארצי)

Love – Da Capo

להקת "לאב", תחת הנהגתו של ארתור לי, נותרה אחת מהאנסמבלים היותר מעניינים של החוף המערבי, לצד הדורז, באפלו ספרינגפילד ואמהות ההמצאה. אלבומם השני, "Da Capo" מ-67', יוצא עכשיו בהוצאה מחודשת ובה ורסיה של האלבום במיקס מונו וגרסה נוספת במיקס סטריאו. ההבדל, לנוכח דרכי ההקלטה המקוריות - בהן כלים רבים הוקלטו כשהם "נעולים" על המונו - הוא מזערי ונועד בעיקר למטרות גימיק. זהו אלבום קצר המכיל רק שבעה קטעים, אומנם יפהפיים אבל רק שבעה. כך שההאזנה לאלבום מסתיימת מהר ומיקס הסטריאו מאפשר להימנע מקימה מהכיסא, מה שעשוי לשמש יתרון. לא רק ש"לאב" מגלים כשרון ייחודי לכתיבת שיירם ועיבודם, אלא שארתור לי יוצא מהקטע של הפלישה הבריטית ומגלה את קולו הפרטי. האלבום חף מההפקות המרשימות של "שינויים תמידיים" שיצא שנה אחריו, אבל "Da Capo" מכיל רגעים מוזיקליים משובחים ובעיקר את החיבור בין יכולות ההלחנה המוכחות של בריאן מקלין, שמחבר בין רוקנרול, סממנים של "טין פאן אלי", קולו המיוחד של ארתור לי ויכולותיו הכובשות כתמלילן. הלחנים עדינים, קולו של לי נוגע כמו רוח חמה, הצבעים הם צבעי הפסיכדליה של החוף המערבי, וכל אלו מותכים לאלבום שהוא טריפ אסיד טוב בבית היספאני ענק. "היא באה בצבעים" היה מקור לא אכזב לגניבת רעיונות של אמנים אחרים (החל ב-"Beautiful Stranger" שלני קרביץ כתב למדונה וכלה במופע הארנבות של ד"ר קספר), ובעצם הגדיר את קליפורניה של שנות השישים כגן עדן מערבי. "לאב" מפציצים פה עם תחמושת לא מבוטלת, כולל הבלוז ההרפתקני, "Revelation", שחותם את האלבום ומציג את ארתור לי כמיק ג'אגר אמריקני וכפיגורה אמנותית טובה יותר מכל מה שצמח צפונה מעיר המלאכים. ציון: 9 (הפצה: הד ארצי)