הקומיסר שרון

שנים ארוכות נאבקה רשות השידור על עצמאותה המערכתית וניתוקה מהשלטון. עד שבא יוסף בראל ובמחי הצהרה אחת הסיג את השידור הציבורי שלושים שנה אחורה, לימי מפא"י העליזים בהם הייתה הרשות מחלקה במשרד ראש הממשלה. ערב מינויו למנכ"ל רשות השידור אמר בראל בראיון שחור על גבי עיתון: "ראש הממשלה הוא העורך הראשי של רשות השידור". כל העבר עוד לפנינו.

גם אילו נאמרו הדברים על-ידי בראל כמס של חנופה שעה שהמתין לקבלת המינוי הקבוע למנכ"ל, הרי שזהו באמת מס מופקע. במקרה של בראל הדברים חמורים שבעתיים כיוון שהוא באמת ובתמים מאמין בהם. זוהי תמצית השקפת עולמו המקצועית, והיא אינה שונה באופן דרמטי מזו של עורך "תישרין" - יומון מפלגת הבעת' הסורית - או של עורכים בעיתונות הסובייטית או ברשות הפלסטינית או בכל מקום שבו העיתונות כפופה לשלטון ומשרתת אותו, לפעמים גם הרבה מעבר למה שזה ציפה ממנה.

החלטת ראש הממשלה מאתמול למנות עצמו לשר הממונה על רשות השידור היא בסך הכל צעד משלים של שקיפות וגילוי נאות. לכל שליח יש שולח ועתה שניהם מופיעים לפנינו. שרון לא יעסוק אמנם בעריכה בפועל, אולם במינויו יש יותר מרמיזה לעורכים, ובפרט לאלה שממונים עליהם. על מחויבותה של מפלגת העבודה והעומד בראשה לשידור הציבורי ועצמאותו, חבל בכלל להשחית מילים.

שרון הצליח בקלות לנכס לעצמו את המינוי רק לאחר שיו"ר העבודה, בנימין בן אליעזר, נמנע בהצבעה טלפונית בנוגע מינוי שרון, וזאת רק כדי לטרפד את מינויו לתפקיד של השר וילנאי בשל תמיכתו במצנע. בן אליעזר מיטיב אפוא להבחין בין עיקר ותפל, להפריד ביניהם, ולקדש את התפל.

ראוי להדגיש שתפקיד השר הממונה על הרשות - וכלל לא חשוב מי הוא - הוא תפקיד מיותר, משחית וממחיש את המבנה והמעמד הבעייתי של רשות השידור, אך כל עוד יש תפקיד שכזה, מוטב למנוע אותו משרון, שבמהלך הקריירה הציבורית שלו שיווה לעיתונות מראה של רעל, שעודנו רוחש לה משטמה עזה, שממעט לשתף עמה פעולה ושמורגל לעבוד עם "גרופיס".

שרון נהנה כיום מעיתונות תשושת נפש ומעיתונאים החרדים לעצמאותם, ויותר מכך לפרנסתם. שרון יכול להתיש, להחליש ולהנדס את העיתונות, והוא גם עושה זאת. אבל כדאי לשרון לזכור שהעיתונות אופורטוניסטית לפחות כמוהו.

בשש השנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים מעלה העיתונות בתפקידה. ספינת השוטים הלאומית שייטה לה לקראת אסון, הכל היו הלומי ניצחון ומבוסמי כוח. העיתונות עודדה את ההילולה. אף מלת ביקורת לא נשמעה אז על השלטון. גולדה ודיין היו אלילים. אלא שאותה עיתונות ואותם עיתונאים שהיו משרתם של השניים טרם המלחמה, אכלו את השניים חיים אחריה.