תסתכלו, מה שעובר עליו

"אין רוקנ'רול בעברית", קבע פעם חמי רודנר. קבע ועשה כל שביכולתו להפריך את ההצהרה הבומבסטית. תקליטו החדש, "חמלה", תוקע עוד סיכה בבלון המילולי של רודנר, יוצר שמאוהב בעצמו, במילים הגבוהות, אבל מקפיד כל הזמן לחפש את השקר שבאהבה ואת הכזב שבמילים.

אחרי שני תקליטי סולו מוצלחים מסחרית ולא אחידים אמנותית, רודנר מבקש להשלים טרילוגיה, אבל לוקח את המוזיקה לא רק צעד אחד קדימה, אלא גם שניים אחורה. לא, הוא לא מוותר על הבלדות הנימוחות באוזן ("הברית שצריך לחדש" שעשוי להיות הלהיט הגדול של האלבום" ו"אנה" הסתמי), אבל יש באלבום הזה תחושה כנה יותר, אמיצה יותר, לוהטת יותר - ופחות מתפשרת מזו שאיפיינה חלקים נרחבים מדי בתקליטים הקודמים שלו.

במובנים מסויימים, התקליט הזה מזכיר יותר את האלבומים האחרונים של איפה הילד, כשעידו אגמון ממלא בכבוד את מקומו של אסף שריג בצליל גיטרה דוקרני.

התקליט הוקלט תוך זמן קצר, בלי הרבה התחכמויות אולפניות, וכך נשמר הצליל המחוספס, שמטשטש את הנטיה המוגזמת לעתים של רודנר למתיקות. גם הטקסטים, ברוב השירים, עברו מקצה שיפורים ניכר, בין השאר בסיועו האדיב של משורר צעיר ומוכשר בשם נתן אלתרמן.

רודנר גם אינו מפחד לנסות ולהרחיב מעט את גבולות היצירה שלו, וכך למשל אנו נתקלים בשיר רגאי-שאנטי-דאב "דרך כוונת רובה", המזכיר קצת את התקליט האחרון והמצוין של מוקי.

רודנר תמיד התעקש שההתבגרות המוסיקלית שלו וההתרככות מימי הזעקות המוקדמות של איפה הילד, לא נבעה מכוונות מסחריות, אלא מתחושות אמנותיות. שירים אישיים-דביקים (ובלתי נסבלים לטעמי האישי) כמו "גאולה" או "רק בשביל לקבל חיבוק", זכו להצלחה אדירה ברדיו ונחטפו כמו פטריות הזיה אחרי הגשם בגואה.

לחובבי הרוק הזועם יותר שנאלצו להסתפק במנות קטנות ("משיח קרטון" למשל) נותר רק לברך על השלב הנוכחי בקריירה של רודנר, שבו הוא לא מתבייש להטיח בקרירות לו-רידית מילים כמו "בן גוריון מת - סטאלין מת - אוסלו מת - לנון מת, שומע אותך בוכה בחדר השני, אז איך אתם רוצים שיר מחאה, כשגם אני יורה, פוגע בה", בשיר הטוב בתקליט, "מות ההיסטוריה".

לא שזה תקליט מושלם. 15 שירים יש בו, ועל 3-4 מהם היה ניתן לוותר בקלות, ולקבל מוצר אחיד ושלם יותר. אבל לחובבי הרוק העברי, אלה שרוצים לראות אותו חי וקיים, זו הזדמנות מצויינת להפיח בו נשימה. העובדה כי התקליט נמכר ב-30 שקלים בלבד מהווה הזדמנות מצויינת לקהל הקונים להוכיח שהוא לא מסתפק רק בהורדות שירים מהרשת. סביר להניח שזה תקליט שיצליח מסחרית פחות מקודמיו, ועל האומץ לשחרר אותו, על האומץ להופיע פתאום מול עשרות אנשים בלבד, על האומץ להשתנות שוב, מגיע לרודנר קרדיט רב.