הלקח הכפול

והנה סיפור המעשה - ולקחיו עמו

ניסו דקלו התרשם ממראה עיניו ומהסבריו של איש המכירות, והחליט לרכוש את המכונית. הוא הזמין את הדגם המהודר ביותר - אלגנס פלוס - ושילם עבור המכונית 191 אלף שקל. מתוך סכום זה, 16,105 שקל נזקפו עבור תוספות האבזור הכלולות ברמת הגימור.

שבוע לאחר ההזמנה קיבל לידיו ניסו את המכונית, לטענתו ללא הסברים ראויים להפעלת הרכב. בדיעבד, כך הוא טוען, נעשתה המסירה במהירות כדי להעלים מעיניו את החוסרים שהיו ברכב לעומת ההזמנה.

ניסו שגילה את החוסרים פנה לחברה ודרש להחליף לו את הרכב בחדש, הכולל את כל התוספות. החברה סירבה, והייתה מוכנה לפצותו בסכום של 1,000 שקל בלבד או לפצותו בשני טיפולים לרכב על חשבונה. ניסו דקלו דחה את הצעת הפיצוי של UMI והחליט להגיש תביעה לבית המשפט נגד החברה.

במהלך הדיון בבית המשפט, התברר שהאבזור החסר התבטא בפנסי תאורה המותקנים בדלתות המכונית, ומאירים את שפת המדרכה כאשר פותחים את הדלת כדי להיכנס או לצאת ממנה.

הוא צרף לתביעה דו"ח שמאי, שקבע כי לצורך התקנת פנסים בדלתות יש צורך בהחלפת דלתות הרכב או לבצע בהן התקנה - מה שיגרום לרכב ירידת ערך כוללת של כ-30 אלף שקל. כדי להיכנס לגדר סמכותו של בית המשפט לתביעת קטנות, הועמד סכום התביעה על 17,800 שקל.

חברת UMI ביקשה לדחות את התביעה, שכן לטענתה מדובר בתביעת סרק קנטרנית וטורדנית. בעת הזמנת הרכב חתם הקונה על טופס הזמנה שבו צוין במפורש כי המפרט כפוף לתקן היצרן, המתייחס לרכב הזה ושיחול על אספקת הדגם לישראל. לטענת UMI יתכנו שינויים קלים בפס היצור ולפיכך כלולה הצהרה זו בטופס ההזמנה.

עוד טענה החברה, כי לקטלוג שנמסר לקונה צורף דף עדכון שבו לא צוינו ארבעת פנסי תאורת הדלתות, ולפיכך דף העדכון הוא המחייב. עוד טענה, כי בגוף הקטלוג עצמו מצוין שלחברה נשמרת הזכות לערוך שינויים ברכב ובאבזור.

בית המשפט לא השתכנע

אלא שהשופטת לא ממש קנתה את הסברי UMI. גם לא את כל טיעוניו של ניסו, שהודה כי האבזור החסר אינו מפריע לו בנהיגה השוטפת, אבל לדבריו החליט לרכוש את הרכב לאחר שראה אותו באולם התצוגה ובקטלוג, כשהוא כולל את התאורה בדלתות.

לגבי UMI, קבעה השופטת שהחברה לא הצליחה להוכיח שמסרה לידיו של הקונה דף עדכון לקטלוג. בכל מקרה, היה עליה לציין בפני הקונה שהרכב שיסופק לו לא כולל תאורת מדרכה, דבר שהחברה ידעה כבר בעת שמכרה לו את הרכב, שכן המכונית נמצאה כבר במלאי של החברה בארץ. משלא עשתה כך - יכול היה הקונה להניח שיקבל רכב שיכלול תאורה בדלתות, ולפיכך הפרה החברה את חוזה המכירה.

אשר לרוכש - אמרה השופטת כי לא התרשמה מעדותו כי תאורת המדרכה הייתה הסיבה להזמנת הרכב, וסביר להניח שהוא היה נרכש גם ללא התוספת הספציפית הזו, ובאותו מחיר שבו נרכש.

המחיר הקטלוגי של מנורת תאורה כזו הוא 47 שקלים לנורה או 187 שקלים ל-4 נורות. מאחר ש-UMI הפרה את החוזה שנכרת בינה לבין הקונה, במחדלה לספק רכב עם תאורת מדרכה ומאחר שהקונה היה מזמין את הרכב גם בלי אביזר זה - החליטה השופטת לנהוג לפי סעיף 19 של חוק החוזים. לפי סעף זה ניתן להפריד את החוזה לחלקים ואז ניתן לבטל רק אותו חלק של החוזה שלא קויים, ולא החוזה כולו.

סעד הביטול החלקי

לפיכך, החליטה השופטת שמחדל UMI אינו מקנה לתובע בנסיבות העניין את הזכאות לבטל את העסקה כולה, וכן לא לדרוש תשלום הסכומים הנזכרים בחוות דעתו של השמאי הדרושים - לטענת התובע - על מנת להתקין ברכב תאורת מדרכה.

השופטת הוסיפה עוד כי בשביל מצבים כאלה בדיוק נקבע סעד הביטול החלקי. לא כל הפרה מזכה בביטול, בוודאי לא ההפרה הנדונה, אשר לא נראית לעין, לא גורמת להפרעה בתפקוד הרכב וערכה הקטלוגי הוא 187 שקל, המהווה פרומיל אחד משווי ההזמנה כולה. בסופו של דבר - UMI חויבה לפצות את הרוכש בסכום של 187 שקל, וכן בפיצוי של 1,000 שקלים בגין עוגמת הנפש.

הלקחים:

ליבואני הרכב: אל תמכרו לנו לוקשים ואל תציגו בפנינו את מה שאינכם מתכוונים למכור לנו. זו הפרת חוזה, ובמקרים אחרים היא יכולה לעלות לכם ביוקר...

לרכושי הרכב: לא תמיד כדאי להיות קטנוניים. לא כל דבר מצדיק דרישה להחלפת רכב. כדאי מאוד לשמור על פרופורציות גם אם זה מרגיז. לא צריך לוותר - אבל בדברים לא מהותיים - אפשר בהחלט להתפשר.

ולשופטת: ארבעה פנסי תאורת מדרכה המותקנים בדלת עולים יותר, הרבה יותר מ-4 נורות פשוטות שמחירן רק 187 שקלים...