החיה שבאדם
"חיות" מאת ג'ויס קרול אוטס, מהסופרות הפוריות והמצליחות בארה"ב, הוא סיפור אימה גותי לילדים גדולים לפני השינה
"אני אוהב אותך, ריקבון
רקוב, טעים להפליא."
הספר מתייצב בגאון מאחורי המוטו. קרול אוטס מפשילה שרוולים ומכניסה ידיים חשופות לתוך ביצה שמנונית שבלי ספק יש בה ריקבון ויש בה אהבה ויש בה עוד כמה דברים שאוטס תכף תשלה משם, לשמחת הלב שנמשך לחומרים כאלה, ובעזרתם תרקום סיפור שהוא (כמו) סיפור שהיה באמת וגם סיפור אגדה וגם סיפור אימה גותי מרהיב. סיפור לפני השינה לילדים וילדות גדולים.
שירת הדם
ג'יליאן, סטודנטית רגישה לספרות מתאהבת בפרופסור אנדרה הארו, מרצה מבריק ודמות כריזמטית בקולג' נשים בדרום מערב מסצ'וסטס, באמצע שנות השבעים. אנדרה הארו מעביר לקבוצה קטנה ומובחרת של סטודנטיות קורס כתיבת שירה. במפגשים שלהם הבנות מקריאות שירים שכתבו בהנחייתו, ומאפשרות לחברות שלהן, ולו, להגיב. הארו הוא מורה דורש, קשוח: "קילוח הדם הוא שירה", הוא אומר להן, "לכו על וריד הצוואר" (עמ' 76).
הארו מעודד, תובע, דורש מהבנות להביא חומרים ועומקים שהשד יודע מאיפה ילדות טובות בנות עשרים בקושי אמורות להביא. הוא מפתה אותן לסחי וסבל, לדרמה ואימה, ומבטיח שמהחומרים האלה תצא שירה צרופה, נעלה. והבנות מתמסרות לו. אחת אחת הן מספרות לקבוצה ולו על הזוועות של ילדותן: ניצול מיני ורגשי, הזנחה, אלימות. ומה יעשו הבנות שאין להן במגירה סיפורים כאלה למכור? מה תעשה ג'יליאן?
עבור ג'יליאן אנדרה הארו הוא הדרמה הכי גדולה, ולהתאהב בו זה הדבר הכי מסעיר ומסוכן שקרה לה. "אם את אוהבת גבר נשוי, יש לך מערכת יחסים מיוחדת, סודית, בלתי מוצהרת, עם אשתו" (עמ' 17), היא כותבת ביומנה. לאשה של אנדרה הארו קוראים דורקס והיא אמנית. היא יוצרת פסלי ענק עשויים עץ, דמויי טוטם "גבוהים מקומת אדם, פרימיטיביים ודרמטיים. גולמיים, גסים, מכוערים" (עמ' 21). כמוטו לתערוכה תבעה דורקס את הביטוי "אנחנו חיות וזאת הנחמה שלנו". כמו המוטו, הדמויות והדימויים שהיא יוצרת מעוררים בצופה תחושות של חוסר שקט ואי נחת.
ג'יליאן ספק מתפתה ספק יוזמת מערכת יחסים עם הזוג. אבל על מה מבוססת מערכת היחסים הזאת? הערצה ושפלות רוח, תחושת גדלות ותחושת קטנות, משיכה ודחייה, רצון להשתייך ולהיות חלק מאליטה, הכל מתערבב במערכת היחסים הזו, שיש בה מכל דבר חוץ מאיזון וסימטריה. ג'יליאן, כמו קודמותיה, ככה היא חושדת, הולכת לאיבוד במשולש ששניים מצלעותיו הם עבורה כמו אלים, יצורי ענק כמו הפסלים שדורקס יוצרת.
ללא נחמה
ג'ויס קרול אוטס, שהאמריקאים חובבי הקיצורים מכנים על JCO על בסיס ראשי התיבות של שמה, היא מהסופרות הפוריות, המצליחות והמעניינות בצפון אמריקה. היא כתבה יותר משלושים ספרים ונובלות - כולל ספרים תחת הפסבדונים Rosamond Smith ו–Lauren Kelly - שחלקם הפכו לסרטים, יותר מ-700 סיפורים קצרים, בנוסף למחזות, מאמרים וביקורות ספרות.
הספרים והסיפורים שלה מתפרסים בטווח שבין סיפורי מתח פסיכולוגיים, מדע בדיוני, אימה. "חיות", כדוגמא, מתעסק בנושאים לכאורה נשיים: סטודנטיות בקולג' שמתאהבות במרצה שלהן, אבל תודה לאל, קרול אוטס מביאה אותה בטוויסט. היא לא באה לנחם. היא באה לזעזע. לפני "חיות" פורסמו בעברית מבחר מצומצם מספריה. בין השאר ניתן לציין את "הם", "עשו בי כרצונכם", "בלפלר", "זומבי", "משפחת מאלבייני 1 +2" ו"פה גדול והמכוערת". אך בינתיים הם לא הותירו חותם של ממש על הקוראים בעברית, וקרול אוטס עדיין לא התאזרחה אצלנו.
"חיות" הוא ספר שכתוב בתנופה ועוצמה, במשפטים קצרים וחותכים, פסקניים. אוטס מסבכת את הגיבורה שלה בסיטואציה שהיא בעליל מעל לכוחה. לתוך האווירה הטעונה בקולג' זורקת קרול אוטס סדרה של שריפות לא מוסברות, אזעקות שווא שמפריעות את השקט בלילות וסטודנטיות חיוורות פנים שנעלמות ללא הסבר מספק. היא חושפת בלי רחמים את הנזקקות, התלותיות, חיפוש האישור של הילדות הטובות, הסטודנטיות בקולג', ועד כמה הן מוכנות ללכת כדי להיחשב ל"מקובלות", ובסוף סוגרת עניין בבאנג גדול שיפה להן ויפה לה ויפה לקוראים גם יחד.
