אלבומי השנה שלנו

1.פול מקרטני - Chaos and Creation in the Backyard

כשהוא מגובה במפיק העל נייג'ל גודריץ' (רדיוהד, בק), הגיש השנה פול מקרטני את אחד מאלבומיו היפים והמרגשים ביותר. מקרטני, כמעט בן 64, ניגן כמעט בכל הכלים ונשמע סנטימנטלי להפליא, אך לא גלש לקיטש. הוא הפך נושאי שיחה טובים לפסיכולוג לשירים יפים, המגובים בשלל לחנים המבטאים את מלוא יכולותיו המגוונות.

מילא שנגינת הבס שלו ב"Anyway" היא מלאכת מחשבת נדירה, אבל האקס-ביטל הפגיז עם שירי אווירה מלנכוליים שכמותם לא הציג זה שנים. העובדה שמקרטני, איש אופטימי להפליא, מגיע לשיאיו בשירים הכי עצובים שלו, מבטאת את הפרדוקס העומד בקסמו של האלבום הזה. גודריץ' רדה במקרטני עד שהשניים הגיעו לתוצאה הזו, וכנראה שכל מה שמקה היה צריך זה לא אהבה, אלא מישהו שלא ייתן לו כל כך הרבה כבוד. (ארי קטורזה)

2. האל - Hal

מדובר בלהקה אירית צעירה ומצוינת, המונהגת על-ידי האחים פול ודייב אלאן. הם מושפעים מהביטלס, הביץ' בויז, הבנד, ניל יאנג, ניק דרייק, ואן מוריסון ופיל ספקטור, ויש להם במה להשוויץ: הם מלחינים נהדר, דייב אלן שר בתשוקה רבה, ויש להם הרמוניות שמזכירות את הביץ' בויז בתקופה של "פט סאונדס" ו"סמייל".

למרות שהצליל שלהם קצת רזה מדי, ההפקה עתירת רעיונות, והאל מוכיחה שהיא להקה שיודעת לנתב השפעות לכדי אלבום טוב. חסרה לה עדיין טביעת אצבע מקורית יותר שתסמן אותה כלהקה על-זמנית, אבל היא ניחנת ביכולת הלחנה וביצוע מרשימות למדי, ואלו מספיקות בימינו כדי ליצור מצב. שימו לב במיוחד לשתי פנינים: "My Eyes Are Sour" ו-"Worry About The Wind" המעולה שמוקדש לריק דנקו, הבסיסט של להקת הבנד. (ארי קטורזה)

3. ג'וש ראוס - Nashville

למרות שג'וש ראוס (34) הוא שם אנונימי למדי לחובבי מוזיקה ישראלים רבים, הוא פועל זה 7 שנים ובאמתחתו עד כה 5 אלבומים. "נאשוויל" אמור היה למקמו כאחד מהזמרים-יוצרים האמריקנים היותר חשובים כיום. לא בטוח שזה קרה או יקרה, אבל זה אלבום טוב שראוי לכבוד.

"Nashville" הוא האלבום שהסמית'ס היו מקליטים אם היו בסופו של דבר מנסים לכבוש את אמריקה (או שבאים להקליט בנאשוויל עצמה). אמריקני זה מנברסקה מתגלה כאנגלופיל אמיתי, המתחקה אחר דרכי ההלחנה של ג'וני מאר ומרגיש נינוח כמו מוריסי, אם כי אלבומו חף מהאספקטים של הפוליטיקה התרבותית והמחאה שהפכו את הסמית'ס ללהקה כה חשובה.

האלבום שלו - המוקדש לקריסת מערכת היחסים האחרונה שלו על רקע העיר נאשוויל - ניחן באחת מהפקות הפולק-רוק הכי יפות של השנה. הוא נטול תקופה או אופנה והוא יישמע טוב גם בעוד שנים. יש שם גיטריסט עם ליינים אלוהיים של סלייד (וגיטרת סטיל), קלידן תותח, עיבודי מיתרים מצוינים, וחטיבת קצב מלטפת ורבת עוצמה כאחד. יש שם גם את אחד מצלילי התופים הכי יפים של השנים האחרונות. ראוס חוטא לעתים ברכרוכיות יתר, אבל שיר האהבה לרוקנ'רול ב"תקופה בו הוא כל כך לא Cool", כשלעצמו מספיק כדי לכפר על כך. (ארי קטורזה)

4. פו פייטרס: "In Your Honor"

הדיסק האקוסטי מתוך "In Your Honor" הכפול של הפו פייטרס היה הפתעה נהדרת. כשהוא ממשיך את הדרך שהתווה בק ב-"Sea Change", דייב גרוהול הגיש אלבום המנוגן בשקט מופתי. שוב, כמו אצל בק, מקור ההנאה אינו נובע דווקא מהיופי המלודי או המילים, אלא מהסטייל גרידא. דווקא על רקע שלל מרעישנים בגרוש הפושים בנוף הרוקנ'רול של ימינו, השקט של גרוהול עושה הרבה רעש.

דומה כי זה אלבום בו גרוהול ממשיך את המופע האקוסטי של נירוונה, או את דרך ההקלטה של "משהו בדרך" החותם את "נוורמיינד". לפחות בכל הקשור לאלבום אקוסטי זה: ג'ון בונהם אאוט, דון הנלי אין. וזה שינוי מרענן. הוא חף מעיבודי המיתרים הגאוניים שהיו לבק בטריפ הפולקיסטי שלו, אבל מנוגן ומושר להפליא. שוס לא נורמלי. גם אם הדיסק השני באלבום (הרועש כביכול), בגדול, לא תמיד פוגע. (ארי קטורזה)

5. אריק קלפטון - "Sessions For Robert J"

קלפטון היה די עסוק השנה עם הקאמבק של קצפת, ועם אלבום ודי.וי.די המחווה לאמן הבלוז מהדלתא-מיסיסיפי, רוברט ג'ונסון. הגיטריסט הבריטי רודף אחרי רוחו של החלוץ השחור ואחר הסאגות הבלתי נשכחות שלו אודות אמריקה נטולת גאולה וישועה. קלפטון כמו נכנס עם הגיטרה שלו בשדי אדם, ומתמודד עם שירים על רשעות טבעית, חיים כמרקם של רמאויות, הגיגים על חטאים ועל יום הדין, וחוסר האפשרות לשלוט על תשוקות אפילות וקיצוניות. גם אם קולו כבר לא תמיד פוגע, כשהוא עושה את זה לבדו בעזרת גיטרה אקוסטית וסלייד, אתה מרגיש שמוזיקה פופולרית אינה יכולה להגיע עמוק יותר מזה. (ארי קטורזה)

6. רוברט פלאנט - Mighty Rearranger

בן 57 הילד ועדיין הוא מצליח לרגש אותי. 12 פנינים בהם לקח פלנט את הרוח הזפלינית והביא אותה לימנו, תוך שילוב של ביטים ולופים אלקטרונים קטנים עם פסיכדליה עדינה ובלוז רגיש. פלנט מוכיח שהוא אמן מוזיקלי מעודכן, כמו לפני 30 שנה, אך באותה המידה הוא נשאר בנישה המוזיקלית הפרטית שלו. מבלי לחפש להיטים, הוא מפיק מרגליות. (רונן צומר)

7. איירון מיידן - death on the road

אלבום ההופעה החיה של השנה, כשהדיסק השני מהצמד מתעלה על הראשון. האלבום הוקלט אמנם ב-2003 אבל יצא רק השנה. הקול של דיקינסון כשהוא משלהב את הקהל זה קול שאף פעם לא ימאס לי לשמוע. כמות האדרנלין שההופעה מזריקה לדם, שווה כל רגע, פשוט לעצום את העיניים ולהתמסר. (רונן צומר)

8. אופת' - ghost reveries 

אחרי התלבטות הקשה בין השמיני של דרים ת'אטר לשמיני של אופת', החלטתי שהשבדים עשו לי את זה יותר. אחרי סידרת חינוך של סטיבן ווילסון, נוצר אלבום בוגר יותר שמציג שילוב מצוין של מטאל מחוספס ומלודיות עדינות. אפשר למצוא בו הכל, יצירות ארוכות ומאתגרות לצד בלדות שקטות. המעברים החדים והטלטלות הרגשיות לא ישעממו לעולם. באפריל הם בארץ, איזה כיף! (רונן צומר)

9. Death Cab for Cutie – Plans 

שיא הרגש של השנה. אלבום מכשף שכיף לחזור אליו בכל עת. בקולו ולחניו מצליח בן גיבורד להעיר רגשות נוסטלגים, להציף באהבה ולהזכיר שפרידה זה לא סוף העולם. אינדי-פופ רך שפרץ למיינסטרים ועושה כיף אדיר ללב ואוזניים. האלבום הכי אופטימי שיצא השנה שיגרום לכל דיכאוני לחייך ולהודות שיש טעם וצבע לחיים. (רונן צומר) 

10. ראמסטיין - Rosenrot 

להקת הרוק הגרמנית הכי פופולארית כיום באירופה מציגה רוק-תעשייתי קר וסוחף שחודר לעצמות ומשגע את המוח. "ורד אדום" שיצא לאחרונה קר וכבד מקודמו ולקח לי זמן עד שהוא חדר לי לעצמות, אבל כאשר זה קרה, נהייתי מכור. גם מבלי להבין מילה בגרמנית זה האלבום הסוחף של השנה. (רונן צומר)

11. פיונה אפל - Extraordinary Machine

את האלבום השלישי של פיונה אפל שנחת על המדפים השנה כבר הכירו מעריציה היטב לפני הגעתו לחנויות. האלבום דלף בשלמותו לאינטרנט ולתוכנות שיתופי הקבצים זמן רב לפני יציאתו המסחרית. כך שאוהביה שהמתינו לאלבום כמה שנים טובות (אלבומה האחרון יצא ב-99'), ידעו בדיוק מה הולך לנחות עליהם, והתוצאה (בגרסה אחרת קצת) יפה ומתוקה. אפל הצליחה לשחזר את צלילי הקסם הנוגעים הכל-כך מזוהים איתה גם באלבום הזה והיא עדיין מחזיקה בקול הנשי המהפנט ביותר בארה"ב. (אור ברנע) 

12. The Mars Volta - Frances the Mute

חזיונות, תעתועים, הבזקים, ושאר תזוזות מפתיעות כלולות באלבום השני של המארס וולטה. ההרכב שהוקם לאחר שחציו התפרק מלהקת “At The Drive In”, שובר את כל מוסכמות הרוק האלטרנטיבי השגרתי, ומביא איתו מסיבת ריקודים הזויה יחד עם טקסטים ביזאריים, וצלילי גיטרה כואבים. (אור ברנע)

13. אודיוסלייב -  Out Of Exile

אם באלבום הבכורה של הלהקה הנושא את שמה נחשפנו לשילוב המוזיקלי צפוי ביותר בין רייג' אגינסט דה מאשין לסאונדגארדן, באלבום הנוכחי אנחנו מקבלים להקה טרייה ובלתי צפויה. באלבום יש שלל הזדמנויות להקשיב בפעם הראשונה גם לצד ההרמוני המורכב של החברים מרייג' בפעם הראשונה, ולהתענג שוב מקולו כריס קורנל. (אור ברנע)

14. פאג'ו - pajo

דיוויד פאג'ו, במקור מקנטאקי, והיום מניו יורק, היה במספר להקות ("סלינט", "זוואן"), ניגן גיטרה עם להקות ואמנים אחרים ("פאלאס בראדרס", "סטריאולאב", "טורטוייז") ועשה קריירת סולו תחת שמות שונים (אם, אריאל אם, פאפא אם). עכשיו, סוף סוף, יש לו את הביטחון לעשות את זה לבד והוא מוריד את האות האנגלית M ונשאר רק עם שמו. 

הוא מתפשט ומציג עצמו במערומיו. צנוע, מפוקס, ישיר, נקי, מינימליסטי אך עשיר, מהפנט וקסום. כבר בעבר הוא יצר דברים יפים אך הם היו אזוטריים ואקספרימנטליים. הפעם הוא מצא סגנון שמתאים לו, קשה להגדרה, גמיש, ומלא שכבות. אקוסטי אך לא לו-פיי. פאג'ו שר כאן בלחישות עדינות ושבירות ובשכבות, ומנגן על כל הכלים. גיטרה אקוסטית, סינתיסייזר, מחשב וטקסטורות אלקטרוניות. העטיפה היא ים אפור והשם הוא שלו. זה הדבר הכי משמעותי שהוא עשה – כגיטריסט, כנגן, ככותב וכזמר. הדיסק הזה, חם, ביתי וקוסמי, פשוט חובה. (שרון רז) 

15. סמוג -  a river ain't too much to love

ביל קאלאהאן התעלה על עצמו. ממש. זה אולי תקליטו הטוב ביותר מאז ומעולם, וכבר היו לו כמה וכמה רגעים מצויינים בעברו. מדובר במיזנטרופ מוכשר באלבומו ה-12. יש כאן חזרה לפולק ולמינימליזם, והדיסק חודר לנשמה מהצליל הראשון. השירים מרטיטים ומלאי חיים, כאב, תהיות ויופי. הוא שר עמוק, כמעט דיבור בשירה. סיפורים, חידות ומציאות. מודרני ומבריק. (שרון רז)

16. בלוק פארטי -  silent alarm

אנגליה הקריספית. הסאונד קראנצ'י, ורי קראנצ'י אינדיד. גנגס אוף לונדון. היו גאנג, ועכשיו הם רביעיית פוסט פאנק רב גזעית עם בכורה מנצחת. למרות ההשפעות משנות השמונים, השירים נשמעים על זמניים. ניו ווייב פופ פוליטי, ארט פאנק אישי. אש, להבות, להט רוקנ'רול ומתופף פגז, שזה תמיד יתרון. ההפקה מעולה והם מסחררים עם הצלילים החדים, המפתיעים והנהדרים הללו. האלוהים נמצא בפרטים והעתיד כבר כאן. שירי הרוק הכי מלהיבים של השנה מבחינתי, ואלו שהכי רציתי לחזור ולשמוע שוב ושוב. מרשים מאוד. (שרון רז)

17. בראין אינו - another day on earth

אינו המלך. תמיד היה ותמיד יהיה. הוא עשה את רוקסי מיוזיק (שמתקמבקת בשנה הבאה), עשה רוק אמנותי מבריק, עשה אמביאנט ואחראי לכמה הפקות חשובות מאוד. הוא היה ועדיין כותב פופ מושלם, אך כזה שלא ייכנס אף פעם לרדיו סטנדרטי. הפעם הוא חוזר בבן כלאיים שהוא שילוב של שירים, מילים ושירה עם אמביאנט רך, מתוק ומרגש. כלי מוזר, הקול שלו, הנהדר, והוא שוב מצא אותו. לרחף על ענני רגישות צלילית ושלמות נדירה. מהפנט, אנושי ומאוד אישי. (שרון רז)

18. לואו -  the great destroyer

השלישייה שנעה פחות לאט ויותר עמוק. אלן ומימי חושפים שיניים. זה באמת מדהים איך הדיסק הזה גדל על המאזין ונכנס עמוק בבטן לתמיד. הם גדלו, קצת השתנו והוציאו יצירה מטלטלת. דייב פרידמן הפיק את הנאיביות האגרסיבית הזו. זהו אלבומם השמיני כבר והוא מריר. הוא לרגעים מטריד וקודר, מותח ומתיש ולא לגמרי קל להאזנה, אבל דווקא בגלל שהוא כך והאופן שבו מתמזגים הטוב והרע, השקט והרעש, האיטי והמהיר, הוא נהיה אצלי אחת מפניני השנה. סאונד אוף ספיד. האנרגיה מבעבעת מתחת למעטה הסלואו-קור, שהוא פחות סלואו ויותר מהול בכעס, והכל נע קדימה בשעטה (שרון רז).

18. The Notorious B.I.G – Duets: The Final Chapter

אגדת היפ הופ שממשיך לחיות בקרבנו שמונה שנים לאחר שנרצח ב-97' במהלך ירי כנופיות. אלבומו הקודם Life after death הגיע לשיא של 10 מיליון עותקים, אבל הקופה עדיין צריכה לתקתק, אז חברת התקליטים שלו כינסה את צמרת ההיפ הופ לאלבום דואטים מיוחד. פאף דאדי, אמינם, דה גיים, פיית אוונס, סנופ דוג, לודקריס, ג'יי זי, מרי ג'יי בלייג', נאס, נלי, מיסי אליוט ועוד רבים משתתפים ושרים לצד המנוח מהקלאסיקות שלו בעיבודים חדשים. לצורך החגיגה הוצאו עוד כמה אמנים מקברם כמו בוב מארלי ואפילו היריב הגדול טופאק, כדי שישיר עם הז"ל הנ"ל. (רפי ברבירו)

19. קומון - Be

קומון, שהוציא השנה את אלבומו השישי, יכול ללמד את שאול מופז שיעור ברגישות. המראה השרמנטי והזקן הש"סניקי תורם לחבילה הכללית. צליל המוג העמום, הכינורות והתופים באינטרו מבהירים שקומון בא לעשות איתכם אהבה ולא לעשות עליכם ניסויים כמו באלבומו הקודם. קנייה ווסט שהפיק ומתארח עושה עבודה משובחת בשימוש אלמנטים של פיץ' גבוה וסימפולים משירים נושנים מהסבנטיז שמשרים תחושה מחרמנת וסקסית. קומון משתמש בסגנונו הסיפורי המיוחד והופך את השירים לשירי ערש כשסיפורי הגטו שלו לא הופכים לדרמה כואבת ומתלהמת כמקובל אצל אחרים. (רפי ברבירו)

20. מירי בן ארי - The Hip Hop Violinist

שום ישראלי לא קיבל עדיין חוזה תקליטים שמן ב"יוניברסל", חוץ ממירי בן ארי, אחת משלנו, שעושה את זה בגדול מעבר לים עם כינור הפלאים שלה. היא גם הישראלית הראשונה שקטפה יחד עם קנייה ווסט את פרס הגראמי על שיר השנה – Jesus Walks. היא כתבה, עיבדה וניגנה בשיר. אחרי שעבדה עם וויקלף ז'אן, אלישיה קיז, ג'נט ג'קסון, בריטני ספירס ואחרים, היא הוציאה השנה את אלבום ההיפ הופ הראשון והמוצלח שלה – מברוק! (רפי ברבירו)

21. מיסי אליוט  - The Cookbook

הייתם חושבים שאבחר את אמרי הכוסית כבייב השנה, אבל אתם טועים. מיסי, המלכה הבלתי מעוררת, הוכיחה שוב שלא רק שהמוזיקה הגאונית שלה מצליחה לשבור תבניות פעם אחר פעם,  גם המראה שלה מפתיע כל פעם מחדש. לא בכדי חברות אופנה כמו "גאפ" ו"אדידס" מחזרות אחריה. אבל עזבו את הלוק, באלבומה האחרון מיסי מותחת, מכווצת, רוקחת, ולא מפסיקה להפתיע, כשאהבתה לאלמנטים מהאולד סקול עדיין בולטת, כמו בשיר עם סליק ריק, או בשיר עם Fat Man Scoop ו-Ciara שמסמפל את Clear של "סיבוטרון", קלאסיקת טכנו משנות השמונים. (רפי ברבירו)

22. ג'ון לג'נד -  Get Lifted

לג'נד שימש כנגן אולפן מבוקש לרבים וטובים כגון לורן היל, ג'יי.זי ואחרים והספיק להוציא עד היום שני אלבומי אולפן באופן עצמאי. בזכות אצבעות הקסם שלו על הפסנתר אנחנו מזמזמים לא מעט שירי היפ הופ מוכרים. פריצת הדרך המשמעותית הגיעה בזכות של קנייה ווסט שהחתים אותו לחברת ההפקות שלו והשנה הוא הוציא אלבום מצליח ומקסים. ההגשה של לג'נד תזכיר לחלקכם את מרווין גיי וסטיבי וונדר בגלל שהוא מפליג למחוזות הגוספל עם ביטים של היפ הופ ואר אנד בי. מרגש, רומנטי וכובש (רפי ברבירו).

23.  אל סטיוארט - A Beach Full Of Shells

בשקט, בצנעה, במסתורי סצינת הפולק, הוציא השנה סטיוארט את אחד מאלבומיו הטובים ביותר. האיש שהביא לכם את "שנת החתול", לא איבד מאומה מכשרון ההלחנה הנדיר שלו, ומהיכולת לחבר גיטרות אקוסטיות מופלאות לטקסטים שצוללים להיסטוריה. אין לי ספק שכמה מהשירים באלבום הנפלא הזה ילוו אותי עוד שנים רבות. (גבע קרא עוז)

24. אמאדו ומריים - Dimanche A Bamako

מאנו צ'או שמע את הצמד ממאלי ברדיו והתלהב. האלבום שהפיק להם לקח אותם לכיוונים חדשים, קצת יותר מסחרים - והתוצאה היא אלבום אדיר וסוחף. ההפקה של צ'או חיברה בין הקצב המדבק של הצמד למלודיות פופיות, והתוצאה היא אחד האלבומים הטובים ביותר בז'אנר. (גבע קרא עוז)

25. סיינט אטיין - Tales From A Turnpike House

בית דירות אחד בלונדון עומד במרכזו של אלבום הקונספט הענוג הזה, של אחת הלהקות הכי מחממות אוזניים בשטח. הלהקה שקצת התברברה בשנים האחרונות הוציאה השנה את אלבומה הטוב ביותר זה זמן רב, שכולל מבחר מרשים של שירים קטנים ומלטפים, בהפקה צלולה כבדולח (גבע קרא עוז).

26. פול אנקה - Rock Swings

האלבום המפתיע של השנה. הישר מלאס וגאס הגיח אנקה באלבום משובח ובו ביצועים ללהיטי רוק ידועים. אנקה לוקח את השירים לעולם הסווינג והביג בנד שהוא מכיר כה טוב, והתוצאה, למרבה הפלא, נשמעת נהדר (גבע קרא עוז).

27. אילס - Blinking Lights And Other revelations 

מארק או אוורט הוא המשורר הכי חשוב שנשאר לרוק האמריקני אחרי הסתלקותם של קורט קוביין ואליוט סמית. האלבום הכפול הזה מכיל כמות בלתי נתפסת של שירים נפלאים, חודרי נשמה וקורעי אוזניים.  אתם יכולים לשמוע אותו עשרות פעמים, ובכל פעם לגלות בו מחדש איזה הברקה. מפגן נדיר של גאונות (גבע קרא עוז) 

28. סופיאן סטיבנס - illinois 

זה אלבום השנה שלי ואני משוכנעת שהוא יישאר אחד המושמעים ביותר בביתי גם שנים אחרי הסיכום הזה. סופיאן סטיבנס, המוזיקאי האמריקני שהצהיר שיוציא אלבום לכל מדינה בארצות הברית, השיג מהר (מדי) את מטרתו להפוך את האתגר המגלומני לנכס מוזיקלי נצחי עם האלבום הזה.

אחרי האלבום הראשון, מישיגן, שיצא ב-2003, והיה פולקי יותר, יצא סטיבנס למחקר חדש על האמריקנה כשהוא מלווה בתזמורת עשירה שמזכירה יצירות קלאסיות ובארוקיות, כשעיקר ההשפעה נלקחה ממפיליפ גלאס, מהיוצרים המשפיעים על הג'אז האמנותי החדש ועל האלקטרוניקה האמנותית של שנות ה-80 המאוחרות. העושר המוזיקלי של האלבום הזה נתמך בסיפורים קצרים, אירוניים ושנונים שמתפקדים כליריקות של סטיבנס, ובהן הוא מתאר קליידוסקופ של החיים הקטנים בעולם הדמיוני של אילינוי.

מדובר באלבום עם המון שירים טובים, שירי פופ תזמורתי יפים מאוד ומרגשים, ואני מפצירה בכם להקשיב לו במלואו, לא להוריד קטעים מתוכו, אלא לשמוע אותו כיצירה שלמה שהיא מסע מוזיקלי כובש (ריקי כהן).

29. קוקורוזי - Noah's Ark

בייאנקה וסיירה קאסידי הן שתי אחיות אמריקאיות וזה אלבומן השני. גם הן מוגדרות תחת הקטגוריה "פולק", אבל את מה שהן עשו באלבום הזה קשה לכווץ להגדרות נוקשות ומרובעות. מוזיקה לצעצועים רגשניים, אולי לחייזרים דכאוניים, זה מה שעולה על הדעת כששומעים אותן, עם הקול הילדותי להדהים של ביאנקה והעולם הביזארי שעולה מהשירה ומהאפקטים המלווים, שהם מין השלמה של סיפור אגדות.

כשהן משתפות פעולה עם יקיר האלטרנטיבה וגלגלצ, אנתוני והג'ונסונס, בשיר המופלא Beautiful Boyz מדובר בשלישיה שנעה במעגל רעיוני מושלם של הזיות, אי בהירות מינית, והליכה על הקצה היותר אפלולי של הז'אנר המוזיקלי שלהן.

הרבה הומור יש לאחיות האלו, שהשתפרו מאוד מאז La Maison De Mon Reve אלבומן הקודם מ-2004. כשהן שרות I wanna be by your side כמין מונולוג סרקאסטי על האשה השפחה שתעשה הכל למענו, רק כדי להיות לידו, הן גורמות לי לאהוב אותן יותר. אלבום מלא קסם, אפילו אם החברים שלכם ישאלו מה זו המוזיקה המוזרה הזו (ריקי כהן).

30. דבנדרה באנהרט - Criple Crow

לפני האלבום הזה לא סבלתי אותו, את הפריק עם מראה ה"צריך להתקלח דחוף". לא מסיבות היגייניות כמובן, אבל גם עלי החל הפולק האקוסטי קצת להיות עודף בנוכחות הנוסחתית שלו בשנים האחרונות. הנווד שפעם היה חסר בית הצליח להפיק הפעם מה"פריק פולק" כך מכנים את מה שהוא עושה, אוסף שירים מרטיט, מלווה בפחות אקוסטיקה ויותר כינורות/קלידים ועוד כלים שמעשירים את המרקחת שלו. Now That I Know שפותח הוא אחד משירי השנה, שיר חורך שמוכיח את כשרונו העצום בכתיבת מילים, ואת הכריזמה הייחודית שמערבבת את הביוגרפיה/המראה וההגשה. תנו לו צ'אנס. (ריקי כהן)