"הייתי שם בעצמי ועברתי את זה - וגם הן יכולות"

כיתת לימוד רגילה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב היא מקום המפגש הקבוע של כעשרים נשים צעירות, המגיעות אליה באדיקות אחת לשבוע. בנות הקבוצה, הנושאות את התואר "מנטוריות", הן כולן נערות שהחיים הותירו בהן צלקות, אך משהתגברו על נסיבות התבגרותן הפכו למקור השראה ומודל חיקוי עבור אחרות. "המנטוריות הן צעירות יהודיות וערביות בנות 16 עד 23, שהתמודדו עם מצוקה קשה ואובחנו על-ידי השירות הסוציאלי כמי שמסוגלות לתמוך בנערות אחרות", ממהרת להסביר רכזת תוכנית  המנטורינג הילה סופרמן-הרניק (33). "לחלקן עבר פלילי, אחרות עברו התעללות ויש מי שנפלטו מכל המסגרות הפורמליות. המשותף לכולן הוא שהן הצליחו להשתקם, וכיום הן מסוגלות לעבור תהליך של התבוננות עם נערות אחרות".

חניכות התוכנית עוברות שנה מאומצת של הכשרה תיאורטית ומעשית, שבסופה מוצע להן לשרת כמנטוריות במסגרת השירות הלאומי. "במרבית המקרים צה"ל דחה אותן בשל עברן, אך לאחר ההכשרה חלקן אכן הופכות לבנות שירות לאומי במסגרת ארגון "בת עמי". אחרות, שכבר עברות את גיל הגיוס, מועסקות במסגרות בקהילה כמנטוריות בשכר", מתארת סופרמן-הרניק ומיינת כי כמו "בת עמי", שותפים לפרויקט משרד הרווחה, "ויצו", עמותת "אשלים" והקרנות גנדיר ואורן. 

השאלות, הקשיים והפחדים המלווים את עבודת הבנות בשטח מתנקזים אל המפגשים השבועיים, במהלכם הן תומכות זו בזו ונעזרות במנחות מקצועיות. "המפגשים השבועיים נועדו לסייע להן, כי בשורה התחתונה הן מאוד בודדות", מדגישה סופרמן-הרניק. "כל-אחת עובדת במסגרת אחרת, אחת בירושלים, שנייה בעכו ואחרת בדימונה, וזה המקום היחידי שמאפשר להן להתמודד עם עבודתן השוטפת". 

"מבינה אותם והם בחזרה יכולים להזדהות איתי". מירקין (צילום: ניב קלדרון) 

"היא מזכירה לי את עצמי"

אחת ממשתתפות התוכנית היא קטי מירקין (19), המתגוררת במרכז הארץ, שמתוודה כבר בתחילת השיחה כי סיפורה מעיד על מצבם הרגיש של אלפי בני-נוער עולים. "בגיל 15 נפתח לי תיק פלילי במשטרה והוכנסתי להוסטל", היא משחזרת. "איך הגעתי למצב הזה? כשהייתי בת 14 עליתי עם משפחתי לארץ, וכמו נערים ונערות עולים אחרים עברתי משבר. להורים שלי לא היה זמן בשבילי, לא הבנתי מה אני עושה פה בכלל והכל היה זר לי, המנטליות, השפה, המקום. די מהר התחלתי להתנתק ופשוט לעשות שטויות".

מירקין מספרת ששהתה בהוסטל כשלוש שנים, תחילה בתנאי מעצר בית מלאים. "ההתחלה היתה קשה, אבל בהדרגה ביקשתי להשתלב בבית ספר רגיל ועברתי תהליך ארוך. ארוך מאוד", היא נזכרת. "יום אחד העובדת הסוציאלית שלי הציעה

שאשתתף בתוכנית והסכמתי, בעיקר כי חשבתי שזה יכול לעזור לי. עוד לא הייתי בשלב שבו חשבתי לעזור לאחרים, זה לא היה בראש שלי".

לאחר שסיימה את התוכנית היא שובצה במרכז יום לבני-נוער בבת-ים אליו מגיעים עשרות מתבגרים, חלקם ילידי הארץ אך מרביתם יוצאי אתיופיה וחבר העמים, והחלה לעבוד כמנטורית של נערה צעירה שפגשה במקום. "התחברתי איכשהו לנערה הזו, כי ראיתי בה משהו שהזכיר לי את עצמי כשהייתי בגילה. במשך חמישה חודשים נפגשנו, דיברנו, ניסינו להבין ביחד תהליכים שעוברים עליה, ואני שימשתי לה ככלי עזר. האם אני חושבת שזה עזר? בוודאי. היום היא בעצמה במסלול הכשרה של המנטוריות", מירקין מתגאה.

לדבריה, "הייתרון שלי כמנטורית הוא ש'הייתי שם'. אני יכולה להבין אותם, להזדהות איתם, והם בחזרה יכולים להזדהות איתי. נערות מתבגרות מופנמות וסגורות בדרך-כלל, ולכן הרבה יותר קל להן לדבר איתי מאשר עם עובדת סוציאלית או קצינת מבחן".

"היינו שם, אבל עברנו את זה"

במקרים רבים, ההזדהות בין המנטורית לנערות בהן הן תומכות הופך למכשול נוסף עליו הן צריכות להתגבר. ג', העובדת כמנטורית במרכז לנערות בדרום, מעידה כי "נושא הצבת הגבולות, למשל, עולה לא פעם במפגשים. בגלל הקרבה לנערות, גם בגיל וגם בחוויות, קל מאוד לחצות את הגבול ולהפוך לחברות. זה מצב לא רצוי, ולא פשוט למנוע אותו". בילדותה היתה קורבן להתעללות מינית בידי אביה, ובמרכז פוגשת ג' נערות רבות שנסיבות חייהן דומות. "יש משהו מפחיד בעובדה שהן עברו את אותה חוויה שאני עברתי. זה מאלץ אותי לפעמים להתמודד עם הכל שוב, ומעלה בי את אותם שדים", היא אומרת. "המפגש הראשון איתן מאוד קשה, אבל בשורה התחתונה אני מרגישה שזו דרך נוספת להתמודד עם מה שעברתי".

במסגרת עבודתה במרכז מטפלת ג' בנערות בנות 13 עד 18, הנושאות על כתפיהן סיפורי התמודדות מעוררי השראה. "הכוח שהן שואבות ממני נובע בעיקר מהעובדה שעברתי את זה, שהצלחתי להמשיך הלאה", היא מוסיפה. "לדעת שאתה לא לבד בחוויה ושמישהו הצליח לצאת מזה היא הנחמה הגדולה ביותר. אני לא עובדת סוציאלית שמקשיבה מהצד ונותנת עצות. הייתי שם, עברתי את זה, אני יודעת בדיוק מה קרה להן ועם מה הן מתמודדות. ההתגברות על הטראומה

לא היתה דבר מובן מאליו, אבל היא הצליחה. איך עשיתי את זה? פשוט הבנתי שזה קרה, קיבלתי את העובדה הזו והחלטתי להמשיך. זו החלטה מודעת וברורה".

למרות הקשיים, המנטוריות הצעירות גאות בעבודתן. "התוכנית שינתה את חיי, התבגרתי, רכשתי ניסיון והיום אני בטוחה בעצמי יותר", מסכמת ג'. המחשבות על עבודה עתידית פוקדת אותה מדי פעם, וכמו מרבית חברותיה לתוכנית היא מקווה להשתלב בתחום העבודה הסוציאלית. "מדובר בשינוי של 180 מעלות, לא פחות", מסכימה מירקין. "כשהגעתי להוסטל איבדתי את האמון באנשים, הייתי בודדה, לא האמנתי בעצמי. היום אני פשוט אדם אחר. עדיין לא חשבתי ברצינות על קריירה, אבל יש לי כבר תוכניות להמשיך באותה דרך ולעזור לאחרים. לא סתם אנחנו קוראות לתוכנית 'היינו שם'. באמת היינו שם. אבל עברנו את זה - וזה המסר שאנחנו צריכות להעביר הלאה".