העיניים הירוקות הכי ירוקות שראיתי בחיי
ראיתי בזווית העין מכונית מתקרבת לעברנו. המכונית האטה, וממש כשחלפה לידינו הפניתי את ראשי ועקבתי אחר היושבים בה. היא ישבה במושב האחורי, ראשה מורכן, זנב סוס חבק את שיערה החום והחלק. ממש כשחלפו לידנו, היא הרימה את ראשה והביטה בי, לתוך עיניי. בהילוך איטי הם גלשו לצידי, אנו מביטים זה לתוך עיניו של זה עד שהמכונית נעלמה. סיפור לשבת
במבט לאחור היינו בסך הכל חבורת פושטקים-לייט, שחרף מכנסי הג'ינס, נעלי הטאשטאש והחזות הכאילו מאיימת, היתה נסה על נפשה כעדת זבובים מבוהלת בכל עת שבעל הפיצריה היה יוצא אלינו. היתה לנו סיבה נהדרת לסכן את נפשנו בריצת אמוק וקפיצה וירטואוזית לעבר עמוד התאורה איתו החלקנו אל המפלס התחתון בדומה לכבאים, שכן זכור זכרנו היטב את מראהו של ציון ביש הגדא, שספג ממנו מהלומות נמרצות אחרי שהשתין לתוך הארובה מגג המרכז המסחרי הישר לתוך תנור הלבנים.
צווחותיו הנוראות של ציון, והעובדה שניסה להצדיק את מעשיו בתואנה שבשבוע הקודם חטף קלקול קיבה אחרי שאכל מהפיצה, לא חסכו ממנו את הטלטלות ואת הנוגרה הנוראית, שהותירה בלוטה מפוארת במרכז מצחו.
היה זה בשעות בין הערביים, החום הכבד החל מתפוגג, ואנו עשינו דרכנו חזרה אל לב הצ'כונה, בועטים בשעמום באבנים מזדמנות ומצ'פחים זה את זה כאילו להפיח סוג של עניין ביום הנוסף שהולך לגווע בקרוב. ואז ראינו אותה.
כן, אין ספק שמישהו פה עובר דירה
היתה זו ללא כל ספק משאית של חברת הובלות. והיא ללא שום ספק עצרה ליד בלוק 23א'. קבוצת הגברים החסונים שקפצו ממנה עשתה מאמצים כבירים לסייע לנהג להידחס בחנייה הצפופה. כן, אין ספק שמישהו פה עובר דירה. המראה הלא שכיח ליבה בבת אחת את גחלת הסקרנות שכבר עמדה לכבות, וכולנו פצחנו בדהרה לעבר המקום. כשהגענו מתנשפים ניסינו לשאול את הבחורים העסוקים מי ומה הם. בין צעקה של "תוריד ת'קרטונים פה", ל"תזמין ת'מעלית" פלטו "משפחת גרינברג" וגם "קומה 4".
כיאה לפושטקים מדופלמים, התמקמנו באופן מיידי על מכסה המנוע של אבא של מוטי השמן בידיעה שבמקרה שלו, גם אם יפתיע אותנו מאחור, נוכל להימלט ללא פגע. כך ישבנו וזקפנו צווארנו על מנת להיטיב את התצפית על תכולת המשאית וטיב הטובין, כאילו שניתן יהיה לדלות מהם רמזים שיעידו על דיירי השכונה החדשים. אחד לאחד נפרקו הפריטים אל העגלות המקרקשות. מקרר, ארגזי קרטון מתפקעים ו.. "הנה מיטת נוער!" צעק משה, וכולנו הבחנו מיד במדבקות שהתנוססו על מסגרת העץ המהוהה. בהכירינו היטב את דמותה של "הולי הובי", ידענו באותה שנייה ממש אל נכון כי בבלוק 23א', קומה רביעית, עומדת להתגורר ילדה, ולא סתם ילדה, ילדה חדשה בת גילנו.
ההתרגשות הגדולה שפקדה אותנו כשהבנו שאל השכונה מצטרפת דמות חדשה, ועוד ממין נקבה, יכולה להיות מובנת רק על רקע העובדה שרוב הילדים ששכנו באזור הכירו עוד בגן הילדים, ובכל הנוגע לבנות, איך נאמר זאת בעדינות, אלא אם כן מישהו היה יכול להוכיח לנו שלאחת מהן יש שערות ערווה בצבע סגול - הפרצופים המוכרים שלהן ממש לא ריגשו אותנו. מעצם גדילתנו המשותפת, אפילו הופעתם של ניצני שדיים, שכשלעצמם בהחלט יכולים להיחשב בעלי פוטנציאל מסקרן, נתפסה בעינינו כתהליך טבעי שלא ייחסנו לו חשיבות יתרה. זאת בניגוד גמור כמובן לאופן בו הגבנו להתפתחות של בנות מבית הספר השכן, שהרי אז עשינו כל שלאל ידנו על מנת להציץ דרך החולצה הכחולה חתוכת השרוולים של התנועה על שדי הבוסר, משל היו שם התשובות למבחן השליש בתנ"ך.
בעודנו שחים זה לזה בצהלה, אני, שישבתי במקומי המועדף על הכנף הפונה לכביש (תמיד יותר קל לפתח מהירות מהפוזיציה הזו) ראיתי בזווית העין מכונית מתקרבת לעברנו. המכונית האטה, וממש כשחלפה לידינו הפניתי את ראשי ועקבתי אחר היושבים בה. היא ישבה במושב האחורי, ראשה מורכן, זנב סוס חבק את שיערה החום והחלק. ממש כשחלפו לידנו, היא הרימה את ראשה והביטה בי, לתוך עיניי. היו אלה העיניים הירוקות הכי ירוקות שראיתי בחיי. כאילו בהילוך איטי הם גלשו לצידי, אנו מביטים זה לתוך עיניו של זה עד שהמכונית נעלמה מעבר לארגז המשאית הגדול.
"ראיתי אותה", מלמלתי. החבר'ה לא ממש שמעו. "ראיתי אותה", אמרתי בקול רם. הם השתתקו באחת, "מה אמרת?"
"זו היא", השבתי, עיניי תלויות בחלל, "הם בטח נכנסו לחניה".
לא חלף רגע וכולם נורו כאילו מתוך תותח ושעטו לעבר החנייה של הבניין כשאני משתרך אחריהם, עדיין הלום מן המראה.
הדבקתי אותם ליד הגדר שמקיפה את הבלוק. הם נשענו על הסורגים החלודים ומן הסתם נראו כחבורת קופים שלוטשים עיניים רעבות באיזו בננה עסיסית דרך סורגי הכלוב. דלתות הרכב נפתחו ומתוכו יצאו לפי הסדר איש שמנמן ומקריח, אשה לבושה בשמלה פרחונית - וילדה בעלת שיער חום האסוף בזנב סוס ועיניים ירוקות ירוקות.
תמי, ת.מ.ר, תההההה מיייייייי, גילגלתי את השם בשקט
האיש הבחין בנו וכאילו בירך אותנו במנוד ראש קצר ובחצי חיוך, אך מיד הסב את פניו חזרה אל המכונית ואמר: "תמי, קחי בבקשה את התיק שלך ותעזרי ללאה עם השקיות".
תמי, ת.מ.ר, תההההה מיייייייי, גילגלתי את השם בשקט, ופתאום היכתה בי ההכרה שאף פעם לא הכרתי אף תמי וגם לא תמר. עוד לא הספקתי למצות את ההרגשה המוזרה שתקפה אותי, וכבר הסעיר את מוחי משהו חדש.
"זאתי לא אמא שלה", שמעתי את בני אומר.
"מאיפה לך לדעת?" שאלו אותו כולם.
"אני יודע", אמר בני, "גם אני קורא לאשתו של אבא שלי רינה ולא אמא".
השתתקנו כולנו. "תראו, היא מתקרבת", לחש משה, וכל אחד מהחברים ניסה פתאום להיראות מאוד עסוק במשהו. אלא שבזמנו, כשעוד לא חשבו אפילו על טלפונים סלולריים, הדבר הכי קיצוני שיכולת לעשות היה להישען בזלזול על דלת האוטו הכי קרוב ולבטוש בנעליך בלכלוך שהצטבר בפינת המדרכה. אני המשכתי לעמוד, נטוע במקומי, מקווה ששוב אפגוש בעיניה. וזה קרה. ממש לפני שנכנסה אל מבואת הבניין השתהתה לשנייה והביטה בי שוב. הפעם ראיתי בתוך הירוק גם משהו שנראה לי כמו עצב. או שאולי היה זה פחד.
דמעות של פורים
הסתיו כבר החל להשיב רוחות מרעננות בבלוריותנו הדביקות, ותמי הופיעה ביום הלימודים הראשון בחולצה לבנה וג'ינס. היא התיישבה ליד אריאלה ולא הוציאה מילה. בהפסקה ראיתי התקהלות ליד מגרש הכדורסל, החבר'ה שלי סימנו לי בתנועות ידיים רחבות שאבוא. מהר.
התקרבתי.
"שמע", אמר לי משה, "משמו מכיתה ז' 4 אומר שבן דוד שלו גר ליד החדשה בראשון, הוא מספר ששמה קראו לה תמי הנותנת".
שתקתי, לא יכולתי לדמיין את הילדה השקטה והביישנית הזו אשכרה נותנת למישהו.
ילדים הם עם אכזר. מאותו היום ואילך הפכה הילדה עם העיניים הירוקות ל"תמי הזונה". מידי פעם, כשחבורת הנערים בהנהגתו של משה היתה חולפת על פני הבלוק, היו צועקים בקולי קולות "תמי הזונה, פתחה את מעונה, מי שרוצה להכניס, שיקנה כרטיס, כולם עומדים בתור, עם זין של חמור, ומי שלא רוצה, שייגע לה בחזה".
השתדלתי לא להיות איתם כשעברו שם, אבל אף פעם גם לא אמרתי כלום. כל כך רציתי אותה, אבל פחדתי שאהפוך להיות מוקצה, שיעשו עלי חרם ואהיה לא מקובל.
כך עברו להן שלוש שנים תמימות. אף פעם לא ראיתי אותה מתמרדת, מעולם לא קיללה, לא השיבה מלחמה שערה. רק פעם אחת, במסיבת פורים של כיתה ט', אחרי שמשה אמר לה ליד כולם "מה תמי, חשבתי שתתחפשי לקונדום" וכולם פרצו בצחוק גדול, היא בכתה. פשוט עמדה שם ועיניה הירוקות החלו לזלוג. בשקט.
לא מזמן פגשתי במקרה כמה מהחבר'ה. ישבנו בקפה החדש שנפתח במקום בו היתה פעם הפיצריה. צחקנו, ריכלנו והעלנו זכרונות. "מה עם משה?" שאלתי.
"מה, אתה לא יודע?" ענו לי, "יש לו סרטן. מאושפז באונקולוגית".
ביום ראשון שלאחר מכן מצאתי את עצמי צועד בבית החולים. מקום מדכא, מוציא לך את כל האוויר מהריאות. שאלתי פה ושם ובסוף הגעתי. משה שכב במיטה לבנה וגדולה. הבחור שהיה פעם שחיין מצטיין, ילד יפה תואר וקזנובה לא קטן, שכב מצומק וחיוור, שקוע בינות לסדינים והשמיכות, שתי כפות ידיו אוחזות בסורגי המיטה כאילו נאחז בהם שלא לטבוע. הוא ניסה לחייך ולהתבדח, ואני ניסיתי להיענות למחוותיו ללא הצלחה. לרגע השתרר שקט, מבוכה של אין מה לומר.
"מר מזרחי", שמעתי קול מאחור, "ביקור רופאים".
קמתי ועמדתי לצאת, וברגע שסבתי על עקביי הן היו מולי. שוב. עיניים ירוקות. למרות כל השנים, הקמטים בזווית הפה, השיער שנצבע לבלונד, לבוש הרופאה, זיהיתי אותה מיד.
היא השתהתה לשבריר שנייה, חייכה חיוך רפה וניגשה למיטתו. רציתי לומר משהו, אבל החלטתי שלא ויצאתי.
משה נפטר כעבור חודש. הלוויה היתה שקטה. ואז ראיתי אותה בפעם השנייה בוכה. עמדה בצד, בדיוק כמו אז בפורים, והדמעות גלשו בלי קול על לחייה.
הפעם ניגשתי, הוצאתי טישו, ובלי אומר נתתי לה. היא עמדה בשקט עד שכולם התפזרו, וכשהבטתי בשעון ומלמלתי שאני חייב לזוז, פתאום אחזה בחוזקה בידי. הבטתי בה, מופתע. "אני..." אמרתי.
"אני יודעת", ענתה. "בוא נלך לשתות משהו".
