"הורות היא אבסורד אחד גדול"
בתור אמא בלי טיפת הומור הורי - יוצאת ריקי כהן לפגוש אמא שהפכה את ההומור על הורות למקצוע - דניאלה לונדון-דקל - סופרת, מאיירת, אמא לשלושה וגם האמא של איורי "חמודי". באיורים, ההורות נראית לה משעשעת ואבסורדית. בחיים האמיתיים לא בטוח שהיא תמיד כל כך עליזה
לא שהחושים שלי לא קולטים את הפוטנציאל. החיים נתנו לי במתנה בן בכור שהוא בין פילוסוף למשורר (גאון! גאון!) והחיים איתו הם רצף הערות שכותבות ספר מרתק, וחלקו גם מצחיק. אין ספק. זו אני שלא יודעת לזרום.
כל הורה נורמלי מתמוגג מהחוכמות של הילד שלו, מתייק אותן בזיכרון הרגעים המנחמים, או בזיכרון המחשב. לדניאלה לונדון-דקל, סופרת, מאיירת והאמא של סדרת הקומיקס "חמודי", יש את הכשרון להציג את הרגעים הללו באיורים שלה, ולגרום להזדהות מענגת, וערך מוסף של הרהורים קיומיים, אצלי, ובטח גם אצלכם - הורים שאינם ביונים.
"אני לא מאמינה לך שאת לא רואה גם את ההומור. אני חושבת שכולם יכולים וכולם עושים את זה", פוסקת דניאלה. "מצד אחד, במיוחד באמהוּת, כשאת מתחילה את המסע הזה, בהתחלה יש לך הרגשה שהכל הרה גורל, שכל דבר שתעשי, הילד ישכב אצל הפסיכולוג, וילשין עלייך, ויש משהו שבהתחלה הכל מקבל ממדים מפלצתיים. לאט לאט, לפחות אצלי, הבנתי שיהיה בסדר. יש לי איזה בטחון אמיתי שיהיה בסדר. הדבר הזה אִפשר לי איזה מין סוג של קלות, וזה אפשר גם הומור".
תזכיר לי בן כמה הבן שלי?
ואם לקחת דברים בפרופורציות, הנה שיעור קטן ומשעשע במיוחד. כשאני שואלת אותה בן כמה הבכור שלה, שעליו בעיקר מבוסס "חמודי", היא שואלת את בעלה שנמצא לידה, "משה, בן כמה מיכאל בדיוק, אחת עשרה וחצי או שתים עשרה?" ברצינות גמורה. זהו רגע קומי מתריס מול הורים שחוגגים כל גרעפס של הינוקא שלהם.
"אני חושבת ש'חמודי' היה התעקשות לבדוק את הצד המצחיק, לחלץ הומור. הסיטואציות שאני מתארת ב'חמודי' הן לנסות בכוח להסתכל על זה גם מהמבט השני. חוץ מזה, אני מסרבת להתייחס להורים שעושים שני ילדים כאל משימה בלתי אפשרית. קצת פרופורציות".
"אני לא יודעת בדיוק אם אני מגייסת הומור, או שאני פשוט קצת מביטה מהצד. אולי הומור הוא תוצר של ריחוק, של יכולת להתבונן מבחוץ. אני לא מתכוונת שאני רחוקה מהילדים שלי. אני הרוסה עליהם, אין לי חיים בלעדיהם - אני מתכוונת שתמיד עין אחת שלי מביטה בסיטואציה גם מהצד. לפעמים אני אפילו מנסה לזכור איך היא נראית, הסיטואציה, כדי לאייר אותה או לכתוב אותה אחר כך, כשאצטרך.
"למשל, איך נראית צלחת אורז שנופלת על הריצפה, איך נראה קקי שמשתלשל מטוסיק, איך נראה ילד בגיל ההתבגרות כשילדה מתקשרת אליו, אילו תנועות הוא עושה עם הגוף. אני לא בטוחה שאני תמיד שומרת על עליזות ומצב רוח טוב, אבל באופן מאוד בסיסי ועמוק יש לי נטייה לראות אבסורדים. בכל דבר. והורות היא אבסורד אחד גדול".
מה, אף פעם לא ראית את הטרגדיות שיש בהורות?
"חשבתי שנורא משעמם לי ברגעים מסוימים, אבל אף פעם לא חשבתי שזה טראגי. שיעמום זה משהו שעבר לי הרבה מאוד".
אם כן, יש הבדל בין האמהות שלך בחיים לבין האמהות שלך כפי שהיא באה לידי ביטוי ב"חמודי"?
"נכון. כי אני מתבוננת בה מהצד ומבינה שכל זה מאוד מצחיק. היא לא".
הומור לונדוני גנטי?
כיום, מפרסמת לונדון-דקל טור המשך, "כלכלת בית" במוסף הארץ, ובו גרסת הזוגיות לחיים עם ילדים בבית. במקביל, היא כותבת טור ב"לאשה" שגם הוא עוסק בצדדים שונים של חיי נישואים ומשפחה, ובלוג ב"דה מרקר", שגם הוא עוסק במתחים שיש בחיי זוג ומשפחה.
הרשו לי להמר שההומור הוא תוצאה של מטען גנטי, כשנזכרים שאבא שלה הוא ירון לונדון, שבנוסף לכל אשכולותיו הגיש פעם את "מסיבת גן", והצטיין ביחס אוהד לילדים עם נימה דקה של הומור מלא כבוד.
לונדון-דקל פורשת סיטואציות יום יומיות באיורים שלה, כאלו שכולם היו בהם, ודרך הקומיות הקיצונית היא משלחת חיצים של ביקורת, במוסד המשפחה, בצביעות שבין אישה לחברתה, בשקרי האהבה הקטנים והריאליסטים שבין גבר לאשה, בין אמא לילדיה.
בטור האחרון שלה ב"כלכלת בית" עסקה בהבדלי הקשב בין גבר לאישה. האישה/אמא עושה ועוסקת בעשרה דברים במקביל, הגבר רק שומע את זעקתו שלו: "אני רעב", הכי ארצי ובסיסי.
האם זה אכן כך בחיים? האם לדעתך הם באמת לא יכולים או שנוח להם לדבוק בטענה הזו?
"מתאים לי להאמין שהם יכולים, רק שהם לא מיומנים לכך. זה מתאים בכלל לתפיסת העולם הפמיניסטית שלי, הנוטה להאשים הבדלים התנהגותיים בין נשים וגברים בציוויים חברתיים ולא בביולוגיה. אבל דווקא במקרה הזה, אני לא בטוחה. אני באמת לא מכירה גבר שיכול גם להפעיל מכונה, גם לדבר בטלפון, גם לקשקש חביתה וגם לנדנד טרמפולינה עם הרגל בלי שהתינוק יעוף לתקרה. כל דבר בנפרד – כן. יחד – לא.
"כשאני רואה את בן זוגי נאלץ לבצע שתי פעולות שונות בו זמנית, ליבי נכמר. אני ממש מבינה שאין לו שום אפשרות. אם הוא למשל החליט לעשות סירוק כינים לגדולה, הוא יעשה את זה מצוין - אף ביצה לא תישאר לה על הראש (גם לא שיער) - אבל הוא לא יענה לטלפון בזמן הזה, לא יבדוק אם הילדים רעבים, לא ימשה את הקטנה מהאמבטיה כשהמים ירדו מתחת למינוס עשר מעלות ואין מה לדבר על הכנת ארוחת ערב. הוא כל כולו יהיה מרוכז בפעולת הסירוק המורכבת.
איזה חלק לוקח הפרטנר שלך עם הילדים? האם את מרוצה מהחלוקה?
"היו שנים שהתחלקנו חצי חצי על הדקה והילדים ידעו שהיום זה היום של אמא ומחר זה היום של אבא. עד כדי כך שפעם התקשרה אלי אמא מהכיתה של הילד ושאלה אותי אם אני יכולה לתת לה את הטלפון של הגרוש שלי, כי היא שמעה שהילד שלי הודיע לילד שלה שהיום זה היום של אבא שלו.
"אבל בשנים האחרונות, במיוחד מאז שנולדה הקטנה שלי – אני נמצאת איתם יותר, כי בעלי לקח עוד חצי משרה וגם כשהוא מגיע, אני לא מיד נמלטת החוצה כפי שעשיתי בעבר ואני אפילו מוכנה להגיש לו עזרה בלי לעשות פרצוף של עקרת בית ממורמרת שבעלה עושה קריירה על הגב השבור שלה. כי האמת, אחרי שגמרתי לחשוב שזה לא פייר, אני חושבת שהוא די פראייר, בעלי, שהוא לקח על עצמו את עול הפרנסה הנוסף כשהיינו צריכים עוד כסף. אני מתכוונת שלי זה מאוד מתאים ונוח ככה".
איך נראה בעינייך עולם אוטופי בחלוקת המטלות בין אבות ואמהות?
"חלוקה שהיא הפשרה הכי הוגנת בין הרצונות הסותרים של בני הזוג. הכל בסדר בעיני. העיקר שכולם מרוצים. כלומר, לא מאוד סובלים".
