הליהוק
עומר פאסט, אמן ישראלי שחי בברלין, זכה בביאנלה של מוזיאון הוויטני בניו יורק על עבודה המתארת עדות של חייל אמריקאי בעיראק. "אני לא רוצה להיפרד מהזהות הישראלית שלי", הוא אומר
קברנים קתולים, מחבל מתאבד וצלף אמריקאי שירה באזרח עירקי תמים; סצינות דם ואימה, הם אלמנטים מרכזיים בניסיון של האמן עומר פאסט לפענח את סוד הסיפור האנושי. פאסט זכה לפני כחודש באחד הפרסים היוקרתיים ביותר בשדה האמנות בארה"ב: פרס בקסבאום בביאנלה של מוזיאון הוויטני, מוזיאון לאמנות מודרנית אמריקאית, בניו יורק.
הפרס מוענק אחת לשנתיים, והזוכה בו, מלהד הכבוד הגדול, מקבל לידיו גם 100 אלף דולר. פאסט זכה וגבר על 81 אמנים שהציגו בביאנלה בזכות העבודה "ליהוק" – 14 דקות של ווידאו המוקרן בארבעה ערוצים על שני צידיו של מסך.
"כשהתחלתי לעבוד על 'ליהוק'", אומר פאסט בראיון ממקום מושבו בשבדיה, "ראיינתי חיילים אמריקאים שחזרו מהשנה הראשונה שלהם בעירק. בחרתי ראיון עם סמל אחד שבמשך מספר ימים סיפר לי 2 סיפורים. סיפור אחד מתרחש בעירק בעת ששרת שם. הסיפור השני מתרחש זמן קצר לפני כן כשהיה בבסיס בגרמניה".
"לקחתי את שני הסיפורים האלו", הוא מסביר, "למרות שאין ביניהם שום חיבור ושזרתי אותם אחד בשני. האימג' המשותף לשני הסיפורים הוא הרחוב, הנסיעה. בעירק החייל היה בשיירה שהתפוצצה. אחרי הפיצוץ נוצר בלגן בו ירו לכל הכיוונים. החייל ראה מכונית אזרחית שהתקרבה והוא החליט לירות יריית אזהרה, ולא ירייה באוויר כי, לדבריו, היה שם המון רעש ואף אחד לא היה מבחין ביריות. הוא טוען שהוא צלף מצטיין ובגלל זה החליט לירות כדור בין הנהג לשני הנוסעים שישבו במושב הקדמי. הוא פגע במישהו שישב במושב האחורי"
מדימיון לבימוי
צפיה ביצירה של פאסט מגלה את החייל המדובר כשהוא מתאר איך הוא רואה מרחוק שהוא פוגע באחד הנוסעים, והמכונית עוצרת, יורדת מהכביש, ונשים יוצאות ממנו בבכי ובצעקות ומושכות החוצה את אחד הנוסעים שהיה כנראה בנם. הנשים משכו את הגופה אל מחוץ למכונית, הכניסו אותו אל תוך תא המטען, נכנסו לרכב, סובבו את המכונית והתרחקו מהמקום.
"הסיפור השני", מספר פאסט, "הוא על דייט שהיה לחייל עם בחורה גרמניה בחג המולד הראשון שלו מחוץ לבית, לפני שנסע לעירק. מדובר בדייט עם בחורה שהזמינה אותו הביתה, הכירה לו את הוריה, אמרה שהיא אוהבת אותו ובסופו של דבר הראתה לו איך היא חותכת את עצמה בידיים ובבטן".
פאסט ערבב את הסיפורים כך שהצופים בעבודת האמנות לא מודעים למעברים בין הזמנים, בין הלוקיישנים ובין סיפור אחד לשני. פאסט גם משחק עם הקול והתמונה בעבודת הוידאו: הוא מערבב זכרונות, היסטריה, סיפורים, ותחושות – ולכל אורכו מטלטל את הצופים בין אמת לכזב.
עוזב וחוזר
פאסט נולד בירושלים ב- 1972 וגדל בה עד גיל 12. "אנחנו עוזבים וחוזרים כפיתיים", מספר פאסט, בן לאבא רופא ולאימא עורכת דין, "הפעם האחרונה שעזבנו הייתי בן 16, גרתי בקריית יובל בירושלים ואחר כך עברנו לניו יורק. חזרנו לתל אביב, לירושלים ושוב לניו יורק. היו הרבה מעברים בין הארץ לניו יורק. אני הייתי ילד שמצייר. קיבלתי הרבה עידוד מההורים. שניהם תמכו בבחירה שלי לעסוק באמנות למרות שאנשים במקצועות שלהם לא מבינים באמת מה זה אומר להיות אמן".
פאסט מהרהר רגע ומתפנה לדבר בקול מתפנק לבתו בת השבעה חודשים לונה. הילדה צוחקת ופאסט ממשיך ומספר על המזל הגדול שהיה לו כאשר כבר בשנה הראשונה ללמודי אמנות בניו יורק הבין שהוא מעוניין לעסוק "בווידאו הסרטה וסיפורים", כדבריו.
"אני חושב", הוא אומר, "שהיה לי מזל כי כל עניין ההסרטה והעריכה הפך באותה נקודת זמן להרבה יותר זמין וזול, מה שאיפשר לבני דור שלם לעשות המון ניסיונות". פאסט מדגיש כי נקודת המפנה בקריירה שלו היתה כשיצר עבור המוזיאון לאמנות מודרנית בוינה עבודת אמנות "עשיתי עבורם עבודה שדיברה על השואה דרך ראיונות עם ניצבים שהשתתפו בהסרטה של הסרט רשימת שינדלר של ספילברג", הוא מתאר.
במשך שש השנים האחרונות פאסט מתגורר בברלין. "לא בגלל שיש לי איזשהו קשר למקום", הוא מיד מדגיש, "אלא כי פגשתי פה את מי שהיא האמא של הילדה שלי. בברלין יש לי סטודיו שם אני עורך ונפגש עם אנשים שרוצים לראות עבודות. חוץ מזה הסטודיו הוא מקום לישון ולברוח קצת מהבית. אני עובד עם 3 גלריות בארצות שונות ברלין פריז וניו יורק".
קשר חם
פאסט מצטייר כאיש העולם הגדול אבל יש לו קשר עמוק ועז לישראל והוא מקווה שעבודותיו יוצגו גם בישראל. "יש לי שתי שפות אם", הוא אומר, "עברית ואנגלית. בבית דיברנו עברית. אני מרגיש שחלק ממני גדל בארץ. מעולם לא נפרדתי מהמציאות של הארץ ואני לא רוצה להפרד מהזהות הישראלית שלי". ואכן אחת מהעבודות עליה עובד פאסט בימים אלו עוסקת בארוע שקרה בירושלים. העבודה תוצג בספטמבר השנה בטייט ליברפול.
"ב-2002 היה פיגוע בירושלים", הוא מתאר, "אני זוכר שקראתי את הסיפור והוא נשאר לי בראש וממנה נולדה היצירה שמתחילה עם ראיון עם בחור. הבחור מתאר איך הלך בהפסקת הצהריים לאכול פלאפל ופתאום היה פיצוץ. הוא מתאר שראה מישהו שרוע על הרצפה והתחיל להנשים אותו. מאוחר יותר הסתבר לו שהוא הנשים את המחבל המתאבד. העבודה תהיה מורכבת משחזור והדמיה. התאורים של הבחור ישוחזרו. במקביל נוכל לראות גם את צוות הצילום המצלם את השחזור. יהיו שחקנים שיגלמו שוטרים, מחבל וכו' במסך השני יופיע צוות צילום המצלם את כל הארוע. בנקודה מסויימת סיפור אחד עובר לסיפור השני והצוות מתחיל לריב. זה מעין סיפור בתוך סיפור".
גם בעבודה זאת יניע פאסט את הקהל בין מציאות לדמיון ויגרום לצופים לתהות על הגבול הדק שבין זיכרון להמצאה, בין סיפור לתעוד. וכל זה אומר פאסט כדי לעשות דברים שמעניינים אותו. "מעניין אותי איך חוויה הופכת לסיפור", הוא אומר, "בתהליך הזה יש בחירה, סילוף, שיכחה, יש הרבה מאוד אלמנטים. ובסך הכל אני מנסה לחקור את הצורה בה אני יכול לספר ספורים."
