אני לא נעלבת שלא התאהבת בי ממבט ראשון
פעם חשבתי שדייט ראשון מוצלח אמור להיות איזה סימן שזה הגבר המיועד לי. אבל נסיוני בעולם הדייטינג לימדני שהדבר אותו צריך לזהות בדייט ראשון הוא הרצון להיפגש שוב, זה הכל. אפילו לא את הסיבה לרצון הזה, אלא פשוט את קיומו
ממבט ראשון.
זאת לא חוכמה גדולה להתאהב
ממבט ראשון,
זאת לא מחמאה גדולה
כפי שהכל חושבים.
חוכמה היא להסתכל במבט
שני, שלישי ורביעי,
גם בחסרונות לחזות
ולמרות הכל-
לאהוב".
(נעמי בן-גור, "המבין יבין")
פעם חשבתי שדייט ראשון מוצלח הוא דייט שבו מצאתי את ה-בחור, חזרתי הביתה והזמנתי מקום לאולם האירועים הקרוב למקום מגוריי - ושהוא מצידו כבר ממהר לקנות טבעת, ותוך כדי מצלצל לכל החבר'ה כדי שישריינו את התאריך.
טוב, מובן שאני מגזימה. אבל כן חשבתי שדייט ראשון מוצלח אמור להיות איזה סימן שזה ה-מיועד.
אז חשבתי.
היום אני חושבת שלא. אני בטוחה שלא. נסיוני בעולם הדייטינג לימדני שהדבר אותו צריך לזהות בדייט ראשון הוא הרצון להיפגש שוב, זה הכל. אפילו לא את הסיבה לרצון הזה, אלא פשוט את קיומו.
האמת? כבר היו לי דייטים שבסופם הבחור עשה קולות של התעלפות מיופיי והצהיר שאני סקסית בטירוף. עם כל הכבוד לעליית האגו שמלווה כזו הצהרה, הרי שזה לא ב-א-מ-ת מה שהופך מבחינתי דייט למוצלח. שהרי אם כבר בסוף דייט ראשון הגיע הבחור להתרגשות כה גדולה, למה שיעניין אותו להישאר ולחקור את מה שקיים עוד מתחת לפני השטח? הרצון להמשכיות, השאיפה לחקור את הרבדים הנוספים והסקרנות הם אלה ההופכים דייט ראשון למוצלח, שיביא אחריו דייט שני.
ולפני שיגידו לי "יופי גולדי-קולומבוס-הארט, גילית לנו את אמריקה", אז אני אולי לא מגלה את אמריקה, כי אם מזכירה את קיומה. נעבור דרך הדיוטי-פרי ונראה על איזה מדפים כדאי להתעכב, כי נראה שלפעמים קצת שכחנו שלא כל שוקולד במבצע הוא מה שאנחנו באמת צריכים.
יש כאלה שכל דבר בדייט גורם להם להשליך על אופי האדם שמולם: הוא שותה המון אלכוהול אז הוא לא שומר על בריאותו, הוא לא פותח את דלת המכונית אז הוא בטח לא ג'נטלמן, או שהוא לא משלם אז הוא בטח "קמצן" גם בהפגנת רגשות.
נו באמת! אולי הוא שותה אלכוהול כי הוא לחוץ, לא פותח את הדלת כי מפחד "להיחשד" בשוביניזם ולא משלם כי הוא באוברדראפט מטורף. על אלה להגיד לא?
ואולי בעצם צריך לשאול- על מה להגיד כן?
"לא" אפשר להגיד על המון קריטריונים, "כן" אפשר להגיד על פחות קריטריונים, אבל משמעותיים יותר. ונתתי בהם סימנים:
איך האדם שמולי נתן לי להרגיש לגבי עצמי
המצב האידיאלי הוא שכל אדם יודע מה שוויו, בלי קשר למה שהאדם מולו חושב עליו. אבל יש לשאול אם האדם שמולנו גרם לנו להרגיש טוב כלפי עצמנו? אני לא מדברת על מחמאות זולות, אלא לאינטראקציה שהוציאה את היופי הפנימי, את החוכמה, את התובנות, את העוצמה שבאישיות המיוחדת, וגרמה להתנהלות (כמעט) ללא מחסומים, שהתפתחותה רק מתעצמת ככל שנמשך הדייט.
מה האדם שמולי הוציא ממני וגרם לי לתת לו
אינטראקציה בין אנשים כוללת נתינה וקבלה הדדיים. יש אנשים שיגרמו לנו להסתגר כאילו היינו שבלול. לעומת זאת, אם האדם שמולי גרם לי לקלף עצמי כמו בצל, אך בלי תופעת הבכי, הרי שארצה שהוא יישאר עד שתהליך החשיפה ייגמר. זו המשכיות רצויה, וזה ידליק את נורות הניאון שיאירו "דייט שני בפתח".
סקרנות (טעם של עוד)
זו בעצם מילת המפתח: מסקרן אותי להמשיך ולהכיר אותו, כי מה שראיתי רק פתח פתח למשהו מעניין יותר: השניים הקודמים הם חשובים, אבל אין להם חשיבות להמשכיות הדרך אם לא גרמו לך להיפגש שוב. ערב נעים יכול להישאר במסגרת הערב היחיד ויכול להמשיך הלאה, ומה שעושה את ההבדל הוא הסקרנות שיש לנו לגבי זה שמולנו. הרצון להבין מיהו אותו אדם, על כל איבריו ומחשבותיו.
ראי ראי שעל הקיר, מה אני ב-א-מ-ת רוצה מבחורי העיר? בכנות, הרי לא באנו כדי להתפשר. באנו עם ציפיות למצוא מישהו שיענה על מה שאנחנו רוצים למצוא בזוגיות. כל אחד יודע מה חשוב לו למצוא, ויש פה מלחמה פנימית בין רצון לדברים מסויימים לבין סבלנות שאותם הדברים יתגלו בהמשך ההיכרות.
לדוגמה, נגיד שאני מחפשת מישהו בעל לב זהב. אז אמנם היה לי פעם דייט בו הבחור נתן כסף לקבצן שעבר לידינו, אבל ככלל זה מאפיין שקשה להבין כבר בפגישה ראשונה. כנ"ל תכונות רבות כגון תפישת עולם, התייחסות לזולת, התנהלות במצבים קשים ו"אני מאמין" לגבי זוגיות. אפילו משיכה, שברירת המחדל היא לבדוק את קיומה כבר בהתחלה, היא משהו שיכול להתגלות רק בדייט שני או שלישי, עם חשיפת רבדים נוספים.
אז נוצרת פה בעיה: מצד אחד, אני מבינה שמה שחשוב היא אותה הרגשה שתיארתי קודם, שמתמצה בשאלה "האם אני רוצה לראות שוב את האדם שמולי?" ומצד שני מופעלות אצלי כל אותן מזכירות עם מכונת כתיבה במוח, שמעבירות לי תקצירים של מה שאני רוצה בחיים זוגיים וקוראות לי שלא להנמיך את רף הציפיות שלי מהבחור בפרט, ומהזוגיות בכלל.
אנחנו בדייט, לא ב- 1948. אין צורך בהכרזה!
מאי לוין כתבה על זה שבדייט ראשון היא בודקת אם כיף לה ואז מחליטה להישאר לעוד. אני מסכימה. באופן אישי אני לא בודקת בדייט ראשון אם הבחור מגיע עם חליפת "מכסחי השדים" כדי לראות אם הוא יוכל לעזור לי עם השדים שלי. בתמורה אני מצפה ממנו שלא יפסול אותי על זה שהתואר שלי הוא לא בפסיכולוגיה ולא אוכל לטפל לו (באופן מקצועי) בשדים שלו. לא בדייט ראשון לפחות.
זה באמת מאוד פשוט: "בשנית" היא מילת המפתח כאן:
היה מצחיק? השאלה אם מעניין שאותם צחוקים מתגלגלים יתגלגלו בשנית.
היה לכם מעשיר ברמה אינטלקטואלית? השאלה אם מעניין להמשיך להתעשר מבינתו של זה שמולכם בשנית.
היה נעים להתנשק? השאלה אם משתוקקים לפגוש את אותן השפתיים בשנית.
אז בעצם, זה מאוד פשוט: אנחנו בדייט, לא ב- 1948. אין צורך בהכרזה! בלי הצהרת כוונות. בלי מחשבות מיותרות. בלי שאלת שאלות עצמיות, קיומיות, חוקרות. לאלה יש מקום (הכרחי) של כבוד בהמשך, לא בסופו של דייט ראשון. אז יש מקום לשאלה אחת "אני רוצה לראות, לשמוע ולחוות את האדם בשנית?".
תשובה חיובית על שאלה הזו תוציא את המזכירות עם מכונות הכתיבה שלהן לחופשה מהמוח שלנו ותיתן לנו אפשרות להגדיל את הסיכוי לתת סיכוי ממשי.
מבחינתי סקרנות היא התשובה: אם זה שמולכם גרם לכם סקרנות לגביו, ולא משנה מאיזו סיבה, הרי שדייט נוסף יקרה.
בעצם, הכל טמון בביטול סימן השאלה. סימני שאלה אמורים להיות לגבי טיב הקשר, לגבי האדם שמולי ולגבי עצמי בהתנהלות מולו. המשפט היחיד שבסופו לא צריך להיות סימן שאלה הוא "אני רוצה לראות אותו/ה שוב".
סימן קריאה בסוף המשפט הזה הוא זה שיביא את הדייט השני.
