הומור זה דבר רציני

כל ניסיון לחלץ משלום אסייג עדות למשבר גיל אבוד מיסודו. ב-2.7, כאשר יעלה לראשונה בחייו על במת האמפיתיאטרון בקיסריה, יחול יום הולדתו ה-40, אבל בעוד גברים אחרים שמחליפים קידומת מנצלים את ההזדמנות כדי לקבל החלטות שלעולם לא יעמדו בהן, או לקנות קבריולט, אסייג נשבע שוב ושוב כי ההתבגרות לא מטרידה אותו. אפילו לא כשבנו הטינאייג'ר, דניאל, מאיים להפוך לזכר האלפא המוביל בבית.

"דווקא בגלל שהפכתי לאבא בגיל צעיר, היום אני והבן שלי חברים ואני מרגיש צעיר יותר. גם העיסוק הזה מצעיר אותך, חלק גדול מהקהל שלי מורכב מנוער, אבל זה גם גורם לי לדעת שמבחינתם 40 זה גיל מבוגר. הם אומרים, "מה, בן 40?". זה כאילו הגיל שאתה נהיה זקן, זה מוזר. אני לא מרגיש משבר גיל. אני לא מאלה שנכנסים לדיכאון ביום הולדת".

הכנת בדיחות לקיסריה על גיל 40?

"לא, אבל אני באמת צריך. נעשה ישיבה, נראה מה יצא".

ישיבה? מה, אתה הייטקיסט?

"תשמעי, הומור זה דבר רציני. כדי לייצר את זה צריך לשבת הרבה, יש ישיבות מבאסות, אבל יש כאלה שאתה יוצא מהן פורה ומבסוט. חריצות זה הדבר הראשון שצריך כדי לשמור על עצמך בתחום הרבה שנים, יש אנשים שרצים עם אותן 40 דקות או שעה במשך שנים וגם בטלוויזיה, אבל אם אתה רוצה להתחדש ולשמור לאורך זמן - אתה חייב לייצר דברים חדשים. אני אדם די חרוץ במה שאני אוהב. אני יכול לקרוע את התחת מ־5:00 בבוקר עד הלילה, אין לי בעיה".

ואיפה הפאן?

"צריך כובד ראש. במיוחד בטלוויזיה, זה מכשיר קטלני, זה מרים אותך או מרסק אותך, חייבים להיזהר".

רובוט אנושי?

חייבים להיזהר מהטלוויזיה (צילומים: דביר כחלון)

האדישות של אסייג לא מפתיעה אותי - כאשר ראיינתי לפרויקט הביכורים האחרון של "פנאי פלוס" את בנו, דניאל בן ה-16, שעושה צעדים ראשונים בעולם הסטנד-אפ בחסות אבא, נתקלתי בטמפרמנט דומה. לפעמים נדמה שאסייג האב מתקשה לחייך גם בזמן המופע שלו ("מה יש לי לצחוק, אני מכיר את הבדיחות כבר. צחקתי כשהמצאתי אותן"), אך בשנה האחרונה גילינו שמה שהוא לא עושה - זה עובד.

"צחוק מהעבודה" בהנחייתו הפכה לא רק לפצצת רייטינג בערבי שישי של רשת, אלא גם לרווחית בשווקים אחרים, כאשר הפורמט נמכר לצרפת, ומצטלם בניכר ברגעים אלה ממש. הפופולריות המחודשת של אסייג אצל ילדים ומשפחות מביאים אותו לקיסריה, למופע קומי ראשון בקערת הקצפת של המוזיקה בישראל, אך אם לא הבנתם עד עכשיו, המילים "אני מתרגש", לא יצאו מפיו בקלות רבה מדי.

"אם אני מתרגש? אולי ברמת האתגר. זה כמו בפעם הראשונה שהופעתי בהיכל הקונגרסים בחיפה, שהיו לי מחשבות אם אצליח, אם אמלא את המקום או לא. אין ספק שאם אצליח למכור את כל 4,000 הכרטיסים הפעם - זו תהיה הרגשה מדהימה. זה לכבוש את קיסריה, להיות הראשון ולהצליח להרגיל את הקהל למופעי בידור שם ולא רק מוזיקה".

אמרו לך שאתה משוגע?

"לא. כשהעליתי את הרעיון לסכם 15 שנות סטנד־אפ ו-40 שנות חיים ולהעלות חברים איתי, כולם התלהבו ואמרו שהם בפנים. זו הפקה יקרה וסיכון כלכלי, אבל הם ישר זינקו פנימה".

זה זמן טוב לסיכונים כאלה?

"מופע בקיסריה זה הפקה יקרה. משרד הכרטיסים מסתכן במאות אלפי שקלים, כי אם הוא לא מוכר זה הפסד שלו".

והרווח?

"זה לא היה האישיו מלכתחילה. לא חשבנו כמה כסף נעשה, זה היה 'בואו נעשה קיסריה' וזהו. אבל אני בטוח שיהיה סולד אאוט. בינתיים קונים כרטיסים אנשים מכל המינים והגילים, אני שומע שהמון אנשים מתעניינים, עכשיו שמעתי שאפילו דודו פישר קנה ארבעה כרטיסים".

אתה מארח אמנים צעירים איתך בקיסריה ובטלוויזיה. זהו, הכתרת עצמך כמנטור הרשמי של הסטנד-אפ?

"לא אתן לעצמי קרדיט שהמצאתי את הסטנד-אפ בארץ. יש טובים בארצנו וותיקים ממני, אני זה שהצבתי לעצמי את האתגר הזה לפניהם, ואני מקווה שילכו אחריי. אולי בגלל שאני בא מהדרכה, הייתי מדריך של נוער בעייתי, וזה משהו שמלווה אותי לאורך כל הדרך".

לא המצאתי את הסטנד-אפ בארץ

"גם כשאני מנחה ערבי חובבים ובאים חבר'ה חדשים, אני נותן טיפים ומייעץ, אני לא נבהל מזה שיש מישהו שטוב ואז הוא יכול לעקוף אותי ולהתחרות בי, ממש לא. אני שמח שהדור הצעיר שהתגלה ב'צחוק מהעבודה', מפוצץ קופות, זה גרם לאנשים להכיר את התחום מחדש, בחזרה לאיפה שהיה לפני 15 שנה".

יש רנסנס לסטנד-אפ?

"כבר שנים זה מה שהכי עובד בארץ, יותר מזמרים בקיסריה. הם עושים שלוש פעמים בקיץ וזהו. אנחנו פותחים קופות בימי שישי־שבת, ויעקב כהן ואני גם באמצע השבוע. יש לנו גם קופות וגם ועדים, ובאים לראות אותנו יותר מאשר מוזיקאים".

שלום פורש חסות

מי שיחלקו עם אסייג את הבמה והתהילה, מלבד בנו, יהיו שחר חסון, אורי חזקיה, יוסי וטירן, נדב אבקסיס ורן לוי. בשנה האחרונה אסייג נכנס כשותף במועדון ה-ZOA, שם הוא מקווה לטפח כישרונות נוספים. פרישת חסות על אחרים הוא אחד המאפיינים הקבועים של עולם הסטנד־אפ.

עוד לפני שרועי לוי דגר בקאמל קומדי קלאב על הדורות הבאים, מי שהיה אחראי על ערב מיקרופון פתוח במועדון יכול היה להשפיע על מסלולי חיים שלמים. כשאסייג, בן למשפחה מרוקאית בת עשר נפשות מטירת הכרמל, הגיע לתל אביב בגיל 23, עם לא יותר מכמה פאנצ'ים וחלום, לאיש הזה קראו שמואל וילוז'ני.

"עבדתי כראש צוות הווי במלון באילת, וחבר התקשר וסיפר לי על הקאמל קומדי קלאב. הוא אמר לי, 'תבוא ותנסה, אתה יותר טוב מכולם שם'. היתה לי סקרנות גדולה בקשר למה זה סטנד־אפ, ראיתי את יעקב כהן מופיע במלון וזה עשה לי חשק, אבל במועדון בתל אביב זה משהו אחר. אז התפטרתי מהעבודה ועזבתי את אילת, לא רציתי לתת לעצמי את האופציה לחזור".

נשמע מפחיד.

"נורא. שקשקתי בערב הראשון. באילת עמדתי על הבמה והצחקתי משפחות, אבל בקאמל היו אנשים

מפורסמים בקהל, ווילוז'ני הוא המנחה, אני שקשקתי לגמרי. בסוף היה ממש מצוין. הקהל שאג ומשם יצאתי בהרגשה שאני אכבוש את העיר. זה לא היה בשחצנות, אלא באמונה. חזרתי להורים שלי בטירת הכרמל, אמרתי להם שתוך שנה אני אחד הבדרנים הכי חזקים בארץ".

מה הם אמרו?

"שאני שחצן. עוד גרתי אצלם אז, ובחודשים הבאים אחרי ההופעות הייתי יושב בקפה לאסל עד 5:00 בבוקר ואז עולה לאוטובוס הראשון לחיפה. הייתי שורף שם לילות שלמים, אבל מבחינתי זה היה הכי זוהר בעולם. זו הרגשה של התחלה, שהנה אני הולך לעשות את זה, להצליח. אי אפשר לשחזר את זה. היום אני ממציא עוד אתגרים אבל הראשוניות של חלום ילדות שמתגשם זה משהו שלא יחזור".

את הראיון המלא עם שלום אסייג ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס