היא אוהבת שהם משחקים אמא-אבא בבית אמיתי
הוא זורק את התיק על הספה בסלון, ספק שוכח שזה יעצבן אותה, ספק מוכן לכך שישמע אותה מקטרת: "מה בסך הכל ביקשתי? קצת סדר בבית הזה?" מדהים שלא צריך יותר מכמה מילים כדי להסיט את ה"ביחד" לכאן או לכאן. טור שעושה טוב על הלב
כך הוא מכעיס את עצמו, אבל מיד מתעשת - דווקא נכנס במצב רוח טוב, למה להרוס? הוא זורק את התיק על הספה בסלון, ספק שוכח שזה יעצבן אותה, ספק מוכן לכך שאחר כך עוד ישמע אותה מקטרת: "אבל מה בסך הכל ביקשתי?? קצת סדר בבית הזה?". ניחא, הוא יודע שזה סתם כעס מאולץ, הוא רואה את החיוך שהיא מסווה תחתיו, היא הרי מתה על העמדת הפנים הזו של "אמא ואבא שמשחקים בבית אמיתי". מה גם שאם לא יתחשק לו לשמוע, הוא פשוט יענה: "ומה בסך הכל ביקשתי? משהו לאכול שהוא לא ג'אנק?!" תוך ידיעה שהיא תיעלב עד עמקי נשמתה ותשתתק, שכן הוא כבר מכיר את כל הנקודות הרגישות שלה.
איפה היא, הפצפונת שלו? שקט מדי בבית
מדהים שלא צריך יותר מכמה מילים כדי להסיט את ה"ביחד" לכאן או לכאן. אבל זה תלוי איזה מצב רוח בא לו. מצב רוח של לבד? הערב דווקא לא. איפה היא, הפצפונת שלו? שקט מדי בבית. מציץ לסלון - היא לא שם. גם כחכוך בגרון לכיוון המטבח לא מביא את התוצאה המיוחלת, הלא היא קריאת "בייב, אתה כאן?" תוך כדי שהיא באה לקראתו עם חיבוק באמתחתה.
אומלל הוא האדם שעוד לא גילה את הקסם שבשמחה לקראת שובו, אפילו יהיה זה כל יום, או שמא דווקא משום שיהיה זה כל יום. גם הוא עצמו, בכל שנות רווקותו, לא השכיל להבין שזה-זה הדבר האמיתי. לא לישון כריות, לא סקס על בסיס קבוע ולא מישהי שתכין לך תה כשאתה חולה. אלא לחזור הביתה ולא להיתקל בריק הזה שבין ארבע הקירות. זו האשה שלך, שלא מצליחה להכין חביתה מבלי לשרוף אותה וחופרת אם אתה זורק דברים לא במקום, אבל כשהיא מקבלת את פניך בחיוך היא ממלאת את כל החלל, קטנטונת ככל שתהיה. כשמישהו שמח בשובך, זה נותן לך סיבה לסובב את המפתח במנעול, זה גורם לך להרגיש שהגעת, שלפה אתה שייך.
איפה היא???
הוא עובר ממחשבות למעשים וקורא: "ממי?", זה לא עובד - אין תגובה. הוא חוזר למחשבות: ידעתי שלא הייתי צריך להקשיב לה. המתווך הראה לנו דירת 50 מ"ר, חלל אחד, זול מאוד, עם מרפסת! אבל לא, היא רצתה חדרים: "איך נארח? על המיטה שלנו?!", שיישבו על המיטה שלי, שיישבו לי על הראש אם צריך, קיבינמט! זה עוד אלף שקל בחודש! אין לה ערך לכסף, לבחורה הזאת. אם לא הוא היא היתה חיה בקרטון ברחוב, סליחה בשניים, הרי בחלל אחד אי אפשר לארח.
לפעמים סדרי העדיפויות שלה לא ברורים לו
איזו קבלת פנים, היא אפילו לא בבית ולא טרחה להודיע. לפעמים סדרי העדיפויות שלה לא ברורים לו; קודם כל עצמה, אחר כך המשפחה שלה, אחר כך החברות שלה, ורק בסוף הוא, תודה רבה באמת. מאז שהם עברו לגור ביחד הוא יותר מדי מובן מאליו עבורה, היה צריך להישאר איתן כשהתעקשה לעבור, ידע שהיה צריך לחכות עוד קצת.
הוא מסתובב כדי לחזור לסלון ואז הוא רואה אותו, את הגב היפה בעולם. היא בחדר העבודה, יושבת מול המחשב, כל כך מרוכזת – דרך העורף שלה הוא רואה את המבט הזה, עם הגבות המכווצות והפה הפעור קמעה. מוזר, מעולם לא נתן דעתו על כך בכלל, והנה מסתבר שהוא יכול לשרטט את המבט המרוכז שלה, שכן הוא מכיר אותו ויודע אותו על בוריו. הוא ממשיך להתקרב כגנב בלילה, מתכנן להבהיל אותה כהוגן. הוא ייגש מאחור ויחפון את השדיים המושלמים האלה, והיא תקפוץ בבעתה. רק המחשבה על כך גורמת לו עוררות.
לפני שהוא מספיק להבין, היא מטה את הראש הצידה, יונקת שאיפה מהסיגריה ומשלחת סילון עשן הישר לתוך פרצופו. "ססעמק!", הוא ממלמל תוך כדי שיעול, בא לו להרוג אותה.
היא אכן מופתעת, אבל מהשיעול המשתנק, ולא כפי שתכנן. היא פונה אליו, לרגזני שלה: "ממי! לא שמעתי שנכנסת", מתעלמת מכל הכעס שלו הדווקאי ומנשקת אותו נשיקות קטנות בחיבור שבין הצוואר לכתף.
איך היא עושה את זה? איך היא מקבלת אותו ואוהבת אותו כמו שהוא?
ברגע הזה, בשנייה הזו, הכל מתקלף ממנו, הוא שוכח מהמחשבות הטורדניות, שוכח מהציניות, שוכח מהמירמור, שוכח גם מקופסאות הג'אנק על השולחן, כל העולם נשאר בחוץ, והוא מתמסר לחיבוק הזה שאוהב אותו לא רק בגלל מי שהוא, אלא למרות מי שהוא.
בא לו לבכות, לבכות מרוב שהוא אוהב אותה, מרוב שהיא שלו.
"מה זה? אתה דומע? איזו ילדה רגישה יש לי...", היא מועכת את בדל הסיגריה במאפרה באותה אכזריות שהיא מועכת את האגו שלו ומיד מפייסת אותו: "בוא ממי שלי, הזמנתי לנו אוכל, חיכיתי לגבר שלי, בוא אהוב שלי, אני גוועת". והיא מתרוממת, עם חולצת המסלול שלו שמתפקדת כשמלה על גופה, מתחילה להדס לה לכיוון הסלון. הוא ממשיך לשבת על ידית הכסא וממקום מושבו הוא מושך אותה אליו, מפשיט את החולצה מעליה, זורק אותה באוויר והיא מקטרת: "אבל למה אתה זורק?! מה בסך הכל ביקשתי? קצת סדר בבית הזה?".
- יש לכם סיפורים מחממי לב על זוגיות נעימה? כיתבו לנו
