חוצפה קנדית

יגאל הכט הוא אחד מיוצרי הסרטים הדוקומנטריים המוכשרים מתוצרת ישראל שיש היום בקנדה. רוב סרטיו עוסקים בנושאים של הזהות הישראלית והיהודית ומופצים ברחבי עולם. דווקא המדינה בה גדל והתחנך ושהפכה למושא סרטיו, מתעלמת בהפגנתיות מיוצר כריזמטי שכמוהו. עד כה, לא הוקרנה שום יצירה שלו בישראל, לא בבתי הקולנוע ולא בתוכניות טלוויזיה.

נושאים בעייתיים. יגאל הכט בעבודה

יגאל הכט הוא מפיק, במאי, תסריטאי ומסריט, מתגורר בקנדה אך נוסע לארץ כשלוש פעמים בשנה כדי להסריט ולהפיק סרטים. בדרך כלל, נושאי סרטיו בעלי מסר לחברה הישראלית והבינלאומית. השם שבחר לחברת ההפקה שלו מעידה על הכיוון הכללי – "חוצפה הפקות". במסגרת אותה חוצפה, הסריט הכט עשרות סרטים דוקומנטריים. כבמאי, הוא תמיד נאמן לנושא, לא פוחד לשאול שאלות קשות ואינו מסתתר מאחורי אובייקטיביות מזוייפת.

באיזה שלב בחייך החלטת לראשונה שלהיות במאי, מפיק ויוצר, זה הייעוד שלך?

"מאז שהייתי ילד קראתי המון, וככל שקראתי יותר, התפתח הדמיון שלי, והתחיל לעבוד שעות נוספות. בסיום כל ספר הרגשתי בעננים. הייתי נוהג לספר סיפורים בכל מיני וריאציות וסגנונות, להורים לחברים ובכל הזדמנות. רק כשהיגרתי לטורונטו התחלתי להתעניין ממש בסרטים. או יותר נכון, התרכזתי באיך למצוא סיפור או נושא מרתק ולהפיק ממנו סרט. כשהייתי בן 13, שיכנעתי את הוריי לקנות לי מצלמה. זו הייתה מצלמת וידיאו ישנה VHS של היטאצ'י, אבל כשהחזקתי אותה הרגשתי מלך העולם. מאז לא הפסקתי לצלם. והמצלמה הזו ליוותה אותי עוד הרבה מאד שנים ויש לי ממנה זכרונות וסנטימנטים".

הלימודים בסנקה קולג' היו הבסיס לידע שלך היום, או שלמדת ורכשת ידע נוסף במקומות אחרים?

"מיד לאחר תום לימודיי בבית ספר תיכון נסעתי לישראל לכמה חודשים. כמובן, עם מצלמת הוידיאו שלי. זו הייתה תקופה נפלאה ומדהימה עבורי. כשחזרתי חזרה לטורונטו, התברר שסילקו אותי מכיתת הלימוד המעשי בבית ספר לקולנוע. בלית ברירה, נרשמתי לסנקה קולג'. שנה לאחר שסיימתי את לימודיי, התחלתי ללמד שם, ולהפתעתי גיליתי שאני מאד אוהב ללמד. באותה תקופה אהבתי לראות סרטים דוקומנטריים, ואי אפשר היה לנתק אותי מהטלוויזיה. הייתי אחוז בשרעפי קסם, שהשכיחו ממני את הסביבה. זה היה פשוט מדהים, להרגיש איך כל כולי בתוך העלילה. אבל הסרט הדוקומנטרי שהטביע את חותמו עלי היה סרט קנדי בשם 'זרמים קטלניים', ששודר בשנת 1989. זה היה בערך בתקופת האינתיפאדה הראשונה והייתי בכיתה ח', ואני זוכר שצפיתי בסרט זה בטלוויזיה, ובאותו רגע עברה במוחי המחשבה, 'וואו, זה מה שאני צריך לעשות. משהו כזה'".

הסרט "קסאם", על שדרות המופגזת, היה ראשון הסרטים הדוקומנטריים שלך?

"לפני קסאם, צילמתי סרט שנקרא 'שיעורים בפחד', אותו הפקתי יחד עם המורה שלי, ג'יימס קולינגהם והסרטתי אותו בישראל. הסרט מפנה אור זרקורים על צורת התיפעול של מערכות החינוך הישראלית הפלסטינאית וההבדל ביניהן. אבל כעיקרון, אפשר לאמר שקסאם היה הסרט הדוקומנטרי הראשון שהוקרן על מסכי הקולנוע לקהל הרחב".

למה דווקא שדרות, ולא מקומות אחרים בעולם?

"קודם כל אני ישראלי, ומה שקורה בישראל נוגע לי. ראיתי חדשות בטלוויזיה, וקראתי בעיתונים על ההפגזות בשדרות. אבל כשנהרגו שני ילדים קטנים מהפגזה רצחנית, ב-27 לספטמבר, זה תפס אותי. החלטתי שאני צריך לספר את סיפורם של הגיבורים שספגו מטחי קסאמים ונשארו בעיר. צריך להבין, שהאנשים החיים בדרום הם מחתך סוציו אקונמי נמוך, בעלי הכנסה נמוכה, והם אלה שסבלו יותר מכל איזור אחר בארץ. התקשורת הישראלית התעלמה לחלוטין מסכנת החיים בה היו נתונים התושבים. נוצרה מן אופוריה, שכל זמן שתל אביב לא מופגזת, אז הכל בסדר. לי אישית, הציקה שאלה אחת: איך זה שאף אחד מהמדיה הישראלית לא הרים את הכפפה, והפיק סרט דוקומנטרי על הנושא. ולמה אני, כאיש מבחוץ, עושה עבודה שיוצרים ישראלים היו חייבים לעשות. מה שעצוב בכל הסיטואציה הזו שאותם האנשים שראיינתי בזמנו בסרט, אמרו לי שהמצב הבטחוני הזה, של הפצצות, לא ייעצר בשדרות. והנה עברו שנים וההפגזות כבר מגיעות לכל מקום. הם צדקו ובגדול".

"יצירת סרט תיעודי הינה מסע ארוך ומורכב"

למה דווקא סרטים דוקומנטריים?

"אני אוהב את כל סוגי הסרטים. בעבר גם יצרתי סרטים עלילתיים ולא רק סרטים דוקומנטריים. הסרט הראשון שלי היה 'הגמלים של נחור', על יהודי חילוני המתאהב בבתו של רב. הנושא היה מאד פרובוקטיבי ושנוי במחלוקת. זה היה כמו לשחוט פרות קדושות קבל עם ועדה. היה אפילו רב מקומי שתבע אותי. מאז, החלטתי להתמקד בסרטים דוקומנטריים, שהם לדעתי סרטים מאתגרים יותר, כי סרט תיעודי הוא סרט שמטרתו לתעד את המציאות, בניגוד לסרט קולנוע שמטרתו להציג תסריט בדוי. כך שאני יודע איך להתחיל, אבל אף פעם אני לא יודע לאיזה כיוון הולך הסרט, או איך יסתיים. אני אוהב לפגוש אנשים מעניינים מכל רחבי העולם, לחקור ולהתמקד בנושאים שעדיין לא נגעו בהם, ולגלות מקומות חדשים. אני עדיין מעורב בסרטי עלילה, לפעמים כעורך או כמפיק, אבל סרטי הדוק הם אהבתי האמיתית. כל עבודת המחקר, למידת הבעיות, הפגישות עם אנשים שונים ומיוחדים, הנסיעות בעולם, ההתרגשות שבגילוי, זה משהו שהכי מעניין אותי".

כיצד אתה מתמודד עם עבודה בכמה תחומים יחד – הפקה, ביום, כתיבה והסרטה?

"זה לא קשה. את העבודות הללו אני עושה במסגרת פרוייקטים שבהם משכירים את שירותיי. לפעמים אני גם מצלם, אבל החלק שתופס אותי הכי הרבה, והוא אהבתי האמיתית, זו עבודת העריכה. אני חושב שאני בר מזל, כי אני תמיד מצליח לעבוד עם אנשים מדהימים. בישראל אני עובד עם ליאור כהן, שהוא קולנוען ישראלי מבריק. עשינו יחד מעל 20 סרטים במהלך השנים האחרונות. דרך ליאור הצלחתי להפיק בישראל הרבה סרטים ותוכניות טלוויזיה. אם אתה מוקף בקבוצה חזקה וצוות נאמן ומוכשר, הבימוי וההפקה הופכים קלים יותר. ליאור יודע בדיוק מה אני רוצה, והוא דואג ליישם זאת. אני עובד עם אנשים נוספים כמו קרלוס גווארה ובן גולוף, שהם צוות מצויין, ועוזרים לי להפיק סרטים מדהימים. ואם הכל עובד כמו שצריך אז הולך חלק".

כשיצרת את חברת ההפקות, חשבת שהיא תזכה לכזו הצלחה?

"תמיד חלמתי על חברת הפקות משלי. הייתה לי חברה אחת בתקופת לימודיי בסנקה קולג' בשם 'כחול לבן', אבל השם לא כל כך דיבר אלי, והייתה לי התלבטות לגביו. ואז נזכרתי שאמא שלי אמרה לי שאני חוצפן, ופתאום הייתה לי הארה, למה לא 'חוצפה'? זה מתאר בדיוק אותי ואת הסרטים שאני רוצה לעשות. האמת, לא היה לי שמץ של מושג לאיזה כיוון הולכת החברה. היה לי הסכם קודם עם הוריי, שאם לא אצליח למכור סרט עד גיל 25 אעזוב הכל ואלך ללמוד עריכת דין. למזלי עשיתי סרט בשם 'Yid', שהראה את הסלידה והריחוק של היהודים הקנדים מהישראלים המהגרים. לאחר שסיימתי את הסרט הזה, ידעתי בבטחון שעליתי על דרך המלך ואין מצב שאני חוזר לאחור. התחלתי לבחור נושאים בעייתיים, שאף אחד אחר לא רצה לגעת בהם. הנושאים היו למשל: יהודים למען ישו, השמאל היהודי בצפון אמריקה והבוז שלו לישראל ועוד. אחרי שלוש שנים של עשיית סרטים, האנשים מסביב החלו להתייחס אליי כאל יוצר סרטים שנוי במחלוקת. 13 שנה אחרי, אני עדיין רוצה להפיק סרטים בנושאים בעייתיים, ואני מאמין שיש לפניי עוד דרך ארוכה של מימוש פרוייקטים, עד שאשתכנע שאכן הגעתי להצלחה המיוחלת".

אילו פרוייקטים הפקת עד כה במסגרת חברת ההפקות שלך?

"במסגרת 'חוצפה' הפקתי וביימתי מעל ל- 30 סרטים. היום אני מעורב בעשייה של עוד 23 סרטים בתפקידים שונים, של עורך או במאי צילומים. אחד הסרטים הטובים שחוצפה הפקות הפיקה היה הסרט 'לא בשמי', המתאר את קליטתם של פליטי דארפור בישראל. בשנה שעברה הפקתי גם סרט שזכה לשבחים ולביקורות מעולות, בשם 'הגבעות'. הסרט שודר בערוץ CBC, וגם הוקרן בפסטיבל לסרטים דוקומנטריים בצפון אמריקה בשם Hot Docs" .

שמענו על פרסי אוסקר, אמי, גלובוס הזהב, קאן ועוד, אבל Hot Docs, מהו?

"הוט דוקס הוא פסטיבל הסרטים הדוקומנטריים הגדול ביותר בצפון אמריקה. יותר מ-4000 סרטים מנסים להתקבל לתחרות אבל רק כ- 200 מתקבלים, ביניהם כ-20 סרטים קנדיים. אני הייתי בשוק כשקיבלתי את הידיעה שהולכים להקרין את הסרט בפסטיבל. לא חשבתי שסרט בז'אנר שכזה יכול להכנס להוט דוקס. הם הקרינו את הסרט פעמיים ברציפות. הסרט גם הוקרן במסגרת פסטיבל הסרטים היהודי של טורונטו, והתקבל גם לפסטיבל הסרטים הבינלאומיים שנערך בסנטה ברברה".

מה תוכן הסרט, ומדוע הוא זכה לכל כך הרבה שבחים?

"את 'הגבעות' הסרטתי כארבע שנים, בהפסקות. הסרט בוחן את התיישבות המתנחלים ביהודה ושומרון מזוית שונה לחלוטין. הוא מתמקד בחייהם של המתיישבים דרך ארבע דמויות, נשיות דווקא, וזה מה שעשה את הסרט לייחודי כל כך. זה לא אומר, בהכרח, שזה סרט רק על נשים. פשוט התמקדתי בהיררכיית המנהיגות של הגבעות. בסרט רואים בפועל שהנשים הן המנהיגות האמיתיות והן אלה שדוחפות את האג'נדה של ההתיישבות. אני חושב שהסרט הצליח כי הבאתי את סיפורם ואת הנקודות הטובות והרעות, בעצם ההתנחלות עצמה. אני לא באתי בקטע של לתקוף או לבקר אותם. הם הבינו שבאתי רק לתעד את המציאות. תפקידי היה לשאול שאלות ולהקשיב לתשובות שלהם, מבלי להביע עמדה כלשהי. לאחר מכן הסרטתי סרט על המצב בעיר העתיקה בירושלים, זכויותיהם של הומואים ולסביות בישראל, חיי הלילה של הישראלים, סרטים בנושאי שואה, גוש קטיף אחרי ההתנתקות מרצועת עזה ועוד. כיסיתי כמעט כל נושא חם שקרה בישראל במהלך 12 השנים האחרונות".

כשאתה חושב על נושא ורואה פונטנציאל לסרט דוקומנטרי מצויין, איך אתה מתחיל להוציא אותו לפועל?

"יצירת סרט תיעודי הינה מסע ארוך ומורכב וכולל שלבים רבים של הכנה. קודם כל צריך למצוא סיפור מרתק, סוחף, ומעורר מחשבה. התפקיד שלי כבמאי זה לתרגם את התסריט לכלל יצירה ויזואלית. לכן, כשאני עולה על רעיון מסויים אני גולש באינטרנט, עורך מחקרים, קורא מאמרים ואוסף חומר מקיף על נושא הסרט. בשלב השני, אני מתקשר לליאור ומעדכן אותו בנושא. ליאור לפעמים חושב שאני משוגע, ושאני מוצא רעיונות מטורפים לסרטים. בדרך כלל, הוא מאד אובייקטיבי ומצליח מהר לאזן את התלהבותי. דעתו הכנה מאד חשובה לי. ברגע שליאור נותן לי אור ירוק אני מגיע לישראל ומתחיל בראיונות למציאת צוות הסרטה מתאים לפרוייקט המדובר. אם אני מצוייד בנושא מעניין, ויש מסגרת עבודה וצוות מתאים, מבחינתי אפשר להתחיל בצילומים. את הסרט 'הגבעות', למשל, צילמתי במשך כארבע שנים. שנתיים שלמות לקח לי לרכוש את אמונם של המתנחלים, ושנתיים נוספות להסריט".

מכל ההפקות, הסרטים והתוכניות, איזה פרוייקט אתה זוכר בערגה ובגעגועים?

"לכאורה, יש שלושה סרטים שאני ממש אוהב. הראשון, 'לא בשמי', שהוא נכון להיום הפייבוריט שלי. הסרט הזה זיעזע את אמות הסיפין של השמאל היהודי. זהו אחד הסרטים היחידים שמבקר את צביעות השמאל והקשר שלהם לאנטישמיות במלוא הדרה. לקח לי כשלוש שנים להפיק את הסרט. ראיינתי מעל 40 אנשים ועשיתי את זה בתקציב דל מאד. עבורי, זו הייתה חוויה מדהימה, אבל הדרך בה ביימתי את הסרט עיצבנה הרבה מאד אנשים ששונאים את ישראל. זאת הייתה מן פצצה שחשפה את פרצופם האמיתי, ואני מניח שהם לא אהבו מה שראו ושמעו. כשהוקרן הסרט בפעם הראשונה, בשנת 2005 בפסטיבל הקולנוע היהודי, 700 צופים הגיעו לצפות בו. הקהל הביע מחאה נגד הסרט וכמעט שפרצו מהומות באולם. אבל אני הרגשתי נהדר ושלם עם עצמי. יש לי גאווה מיוחדת לגבי הסרט 'הגבעות'. ואני גם אוהב את הסרט 'הדגל שלי', שהתחיל כקוריוז והסתיים כסרט מעולה. הסרט הצליח מאד ברחבי העולם וזכה לביקורות טובות ונלהבות. בסרט הזה שמתי דגש על לימודי היהדות בספריית הקונגרס ובאוניברסיטת הרווארד".

ספר לי על תוכנית הטלוויזיה "מוזיקה". איך הגעת לרעיון כזה?

"במשך הרבה מאד שנים רציתי ליצור תוכנית ביוגרפית שתשים דגש על הכשרונות המוזיקליים המדהימים שישנם והיו בעבר במדינת ישראל, ולחשוף אותם בפני הצופים בצפון אמריקה. בסוף 2010 נסעתי לישראל כדי להסריט סרט אחר לגמרי, ומסיבות שונות הפרוייקט ירד מהפרק. פתאום היו לי חמישה שבועות חופשיים. החלטתי ליצור קשר עם ערוץ אמריקאי, ועניינתי אותם בפרוייקט המוזיקה שדיבר על הביוגרפיה של האומנים והמוזיקה הישראלית. במקור התכוונתי להסריט רק 13 פרקים, אבל השמועות על התוכנית והתגובות החמות של האומנים בישראל כמו עידן רייכל, עיברי לידר, דייויד ברוזה, אהוד בנאי, נינט ועוד, היו כל כך חיוביות, שפשוט התחלנו להוסיף עוד שמות של אמנים לתוכנית. היום הם מוקרנים בטלוויזיה האמריקאית והקנדית. לדעתי, זו התוכנית הכי ישראלית שניתן היום לראות".

היכן ומתי ניתן לראות תוכנית זו בטלוויזיה הקנדית?

"את התוכנית 'מוזיקה' ניתן לראות בתחנת CTS, בטלוויזיה הקנדית, כל יום ראשון בערב ב-6:30. בחלק מהסרטים שלי ניתן לצפות בהם,בערוצים הדוקומנטריים של הטלוויזיה הקנדית".

למה אתה חושב שהקהל הקנדי, האמריקאי או כל קהל אחר בעולם, יתעניין דווקא במוזיקה הישראלית?

"אני טיפוס שאף פעם לא היה איכפת לי אם אנשים מרוצים מיצירותיי או לא. יצרתי יחד עם ליאור כהן תוכנית בידור ששמה דגש על המוזיקה נפלאה שיש כיום בישראל. כצופה, הייתי מאד מעוניין לראות תוכנית כזו, ומנקודה זו אני פועל. שמנו דגש על סגנון מגניב ומוזיקה נהדרת, השדרנים של CTS ושלום טלוויזיה אהבו את הקונספט, ובגלל שהתוכנית הייתה מורכבת מ-104 פרקים, הייתה לנו אפשרות לבחון את כל האספקטים ואת כל הזוויות של סוגי המוזיקה הישראלית הקיימים. החל מסגנון הרוק, פופ, מזרחי, תימני, ועד ללדינו, מוזיקה חסידית ועוד. בכל תוכנית השתדלתי להביא לפחות אמן אחד המזוהה עם הז'אנרים המוזיקליים המוצגים בסרט".

עלתה במוחך המחשבה לעלות לארץ ולממש את היצירתיות שלך משם?

"אני נמצא בארץ כמעט כל שלושה חודשים. ברגע שיש על הפרק פרוייקט חדש אני מגיע לישראל כדי להתחיל בצילומים. אצל כל יהודי בנשמה, החזרה לשורשים נמצאת תמיד ברקע. יש לי בארץ משפחה מדהימה וחברים נפלאים. אבל אם להיות כנה - בישראל מאד קשה להיות יוצר סרטים ואיש תקשורת. תראי מה קורה עכשיו לעולם התקשורת בארץ. מעריב פיטרה עכשיו כמאה עובדים. ערוץ 10 בקשיים, וגם הוא עומד לפטר מספר לא קטן של עובדים. המענקים שניתנים בארץ ליוצרים הם מאד קטנים, וישראל היא מדינה של בירוקרטיה קשה מאד. תוסיפי לכך את חוסר חופש הביטוי ותקבלי תמונה מלאה מדוע אני כאן. הרי אני עושה סרטים בנושאים שיש בהם נגיעה למרכז הימני. אני מבקר את ישראל, אבל לא משמיץ אותה, כמו יוצרים ישראלים אחרים. המציאות בישראל היא שכאשר עושים סרט תיעודי מסוג פוליטי, זה בדרך כלל זה מזווית ראייה שמאלנית יותר. היום ישראל מוצגת בעולם בצורה מאד שלילית. ולפעמים אפילו בצורה שיקרית. כל זאת, כדי לקבל מימון למימוש פרוייקטים. העולם התיעודי בישראל על פי רוב שייך לקבוצה חזקה מאד של אנשים, שמצפים לסוג אחד של אידיאולוגיה אותה הם רוצים להציג. יש המון סוגים של סרטים תיעודיי- פוליטיים שמוסרטים בצורה שונה, והם במימון ישראלי. דרך סרטים אלה ניתן לראות שכמעט כולם מוסרטים בנימה שמאלנית, שהיא היום הדבר הטוב ביותר לדמוניזציה של ישראל. אני חושב שאף אחד לא צריך להיות חסין לביקורת, אבל לא צריך להשתמש בשקרים כדי לקבל פרס באירופה. העובדה שהיום אני יכול לייצר את סוגי הסרטים שאני רוצה ולהראות בהם תמונה אמיתית ועדכנית של ישראל - זה השכר האמיתי, וקבלת מענקים מכל גוף שהוא אינם זרז לעשייה בעבודותיי".

איך נראה סדר היום שלך?

"אני עובד קשה מאד. אין לי סגנון חיים של 5-9. כשצריך אני עובד כל שעות היום. לפעמים אני עובד על חמישה פרוייקטים בבת אחת. צריך להבין, שכדי לשרוד בעסק הזה צריך לוותר על כל אגו. אין לי בעיה לשתף צוות בהפקות שלי. אבל לפעמים אני עובד בכמה תפקידים בבת אחת. בתוכניות שלי לדיסקברי, אני גם משמש בתפקיד עורך לתוכניות של TV-OMNI, ואני גם מסריט תריסר קטעי וידיאו לחברות שונות. כל הפעילויות הללו מאפשרת לי להתפרנס בכבוד. אבי נהג לאמר לי, שבן אדם לא צריך להיות חזיר. אז אני,מאד מרוצה מהכסף שאני עושה, כמובן שכל בר דעת שואף ליותר, אך נכון להיום אני מרוצה ממה שיש".

מה הפרוייקט הבא שלך?

"סרט בשם 'השפה האוניברסלית'. הסרטתי אותו יחד אם אלעד וינקלר, והוא ישודר בערוץ הסרטים התיעודי בשנה הבאה. הסרט הוא קומדיה על שישה קומיקאים מהמובילים בקנדה, המופיעים במועדון הסטנד אפ 'Yak Yak' הקנדי. עם ששת הקומיקאים האלה נסענו בקיץ האחרון לישראל, לסיבוב הופעות בכל מקום בארץ. זה היה כיף של סרט, מרגש ומצחיק. הסרט עצמו בוחן את סוגיית הצנזורה כלפי הקומדיה בישראל. אחת ההופעות במזרח ירושלים כמעט וגרמה למיני תקרית בינלאומית, אבל בסך הכל, זה סרט שצוחקים בו ללא הפסקה, ואני מאמין שאנשים פשוט יהנו ממנו. אני עומד לסיים עוד 13 פרקים חדשים של תוכנית מוזיקה, המיועדים להקרנה בעונה השישית, שתתחיל לשדר בינואר (עונת חמישית משודרת כרגע). בתחילת השנה הבאה אני מתחיל עריכה של סרט חדש בשם 'היהודים הנודדים'. לקח לי חמש שנים להסריט אותו. הוא מספר בפעם הראשונה את סיפור חייהם של יהודים אוקראינים, דרך נקודת מבטם של הוריי. בקיץ האחרון הוריי נסעו לאוקראינה, בפעם הראשונה מזה 40 שנים. העלילה מספרת על חייהם שם, על בעיית האנטישמיות, ובוחנת מקרוב את אופן המחשבה של המוח היהודי בגלות. אני אישית, מאד התרגשתי להסריט אותו. דרך אגב, זו פעם ראשונה שאני מופיע בסרט שלי. אני לא אוהב להופיע בסרטים שלי, אבל הפעם הזו הייתה יוצאת מכלל, והופעתי בסרט הייתה מאד חיונית. בשנה הבאה אני מתכנן להסריט שלושה סרטים תיעודיים, הנמצאים כרגע בתהליך של מחקר. את שלושת הסרטים הללו אני מקווה לצלם בישראל. במקביל, אני גם עובד על תכנית טלוויזיה חדשה".

לפרטים נוספים:

www.chutzpaproductions.com/igal.php