להעיר את נפטון

“הזדהיתי דוקא עם ויקי, הבת של קפטן סטובינג. חשבתי שזה מאד קול לחיות על ספינה ולהכיר אנשים חדשים במקום ללכת לבית ספר, אבל לא חשבתי אז על קריירה בתחום. ככל שהתבגרתי הבנתי שאני בכיוון של להיות הקפטן".

“ביום הלימודים הראשון שלי כסטודנטית במרכז הבינתחומי בהרצליה, בהפסקת הקפה הראשונה, פגשתי חבר ללימודים שסיפר לי שהוא שייט חובב. קבענו לצאת להפלגה משותפת ביום שישי, אחרי הלימודים. החווייה היתה מאד מוצלחת והפכנו את העניין למסורת. בכל יום שישי אחה"צ, קיימנו סוג של 'קבלת שבת' בחופי הים התיכון בהשתתפות חברים. בחופשות הסמסטר ההפלגות היו ארוכות יותר ונמשכו כמה ימים כשהיעדים היו קפריסין, יוון וטורקיה. באיזשהו שלב גיבשנו צוות תחרותי של חבר'ה, שהפכו את השייט מתחביב לעיסוק מקצועי. השתתפתי בצוות המעורב הראשון שכלל גברים ונשים והפלגנו על סירות מפרש מדגם 32F. אחרי שמונה שנים כשייטת חובבת הוצאתי רשיון סקיפר, שמקנה לי היתר בינ"ל להשיט סירה באורך של שבעה מטרים. הקורס ארך כשנה וכלל בחינות תיאורטיות בנושאים כמו ניווט, מטאורולוגיה, מכשור, בקרה וימאות. הבחינה המעשית, הטסט, נעשתה מטעם משרד התחבורה עם בוחן ממנהל הספנות. קורס סקיפרים בישראל עלה בזמנו בסביבות עשרת אלפים ש"ח”.

שוטי ספינתי. ניצן לוי

לוי, 35, נולדה בוושינגטון. הוריה עבדו בשגרירות ישראל בעיר וכשהייתה בת 4 חזרה המשפחה לארץ. “גרנו בנתניה, קרוב לים", היא מספרת. "כנראה שלא סתם קראו לי ניצן: כשסיימתי ללמוד הבנתי שאני טיפוס עצמאי ושיש לי חוש עסקי די מפותח. החלטתי לפתוח חנות פרחים ברחוב הירקון בשותפות עם אמא שלי ומאד נהניתי מהעבודה היומיומית. כשפרץ המשבר הכלכלי ב-2008, החלטתי למכור את החנות ולנסות להגשים פנטזיה. קראתי כתבה על זוג שחי ביאכטה קטנה והרעיון לחיות על הים קסם לי. בגיל 30 בחרתי לעזוב הכל ולשוט מסביב לעולם. נחתתי בסנט מרטין ומצאתי שם עבודה זמנית על אחת הסירות. עונת התיירות מסתיימת באפריל, כך שכעבור שבעה שבועות המשכתי ליעד הבא, פלמה דה-מיורקה. ההאטה העולמית במשק השפיעה מאד על עסקי הפלז'ר והתקשיתי להתפרנס משייט בלבד. הבנתי שאני צריכה למצוא לי שגרה חדשה ולחזור לחיים נורמליים. מאחר ויש לי אזרחות אמריקאית בחרתי לנסות את מזלי בניו-יורק. תמיד רציתי לגור כאן ומעולם לא העזתי. מצאתי עבודה באחת החברות הישראליות בתחום הנדל"ן ובמקביל חיפשתי דרך להמשיך ולטפח את חלום השייט. מסתבר שכל בעלי הסירות מאפסנים אותן מחוץ לעיר, בניו-ג'רזי או בקונטיקט. מנהטן היא אי המוקף מים ואין מועדון שייטים... בקיצור, האינסטינקט העסקי וחיידק השייט חברו יחד להקמת מועדון השייט Sailors NYC”.

"באיסט ריבר יש בעיה של גאות ושפל כך שההפלגה שם לא תמיד אפשרית. לאורך ההדסון נעים יותר להפליג, יש נופים מדהימים וכמובן את הסקיי-ליין של ניו-יורק. המעבר מתחת לגשר ג'ורג' וושינגטון מרהיב וגם שייט סביב פסל החירות, המגדלורים לאורך קו החוף ואליס איילנד הם מסלולים מומלצים. קורה שרואים דולפינים באיזור החיבור לאוקיינוס”.

"המטרה היא לארגן כמאה חברים שישלמו דמי חבר שנתיים בסך של $4,000. החברות תקנה להם אפשרת לשוט מתי שהם רוצים בסירות שנרכוש, עם פרטנרים או באופן עצמאי, במשך כל השנה בהתחשב כמובן בתנאי מזג האוויר. אם יש תחזית שצופה סופת הוריקן כמו 'סנדי', כמובן שלא יתקיימו שיוטים. התוכנית העסקית היא לרכוש בשלב הראשון בין שתיים לארבע סירות באורך 40 פיט ושיכולות להכיל עד שישה נוסעים ולצאת יחד לקרוזים ולמירוצים. מחיר ממוצע לכל סירה הוא 40 אלף דולר, לא כולל ביטוח ודמי אחזקה. בסה"כ אני מבקשת לגייס כ-350 אלף דולר על מנת שנוכל להתחיל בפעילות, אני צופה את החזר ההשקעה בתום השנה הראשונה. גיבשנו צוות התחלתי של שייטים מקצועיים ואנחנו מתכננים לפתוח את עונת השייט כבר במאי הקרוב. בעיקרון, על מנת להשיט ספינות מהדגם שאנחנו מתכוונים לרכוש למועדון, אין צורך בהכשרה מיוחדת או ברשיון. על פי חוק, במדינת ניו-יורק יש צורך ברישיון דייג על מנת לדוג עם הילדים אבל כדי לאחוז בהגה של סירה, לא... מוזר, הא? בנוסף נקיים גם קורסי שייט ברמות שונות”.

"אני מכירה סקיפרים עם מחלת ים. הם מקיאים וממשיכים לשוט ולתפקד. מתרגלים בסופו של דבר לטלטולים. חוץ מזה, יש מדבקות מיוחדות שמדביקים מאחורי האוזן והן מונעות בחילות“.

"יש שתי אמונות עיקריות ובשתיהן אני ממש לא מאמינה. האחת היא שאסור להעלות נשים על הסיפון, והשנייה היא שאסור לשרוק כדי לא להכעיס את נפטון, אל הים. הדבר הראשון שאני עושה באופן קבוע כשאני מתחילה להפליג הוא לשרוק כדי שנפטון יתעורר ויצטרף למסיבה".