הדג משינה

פטישי פלסטיק ותרסיסי קצף אמנם לא יקשטו את רחובות העיר ואת ריח המנגלים מאיי התנועה יחליפו ריחות דוכני החלאל בטיימס סקוור, אבל סממן אחד מובהק של יום העצמאות הישראלי יעשה את דרכו היישר מהאמפיתיאטרון בראשל"צ ועד למועדון "טרמינל 5” במנהטן. המופע "רוק עצמאות" שמתקיים מזה למעלה מעשור, שולח השנה את זרועותיו אל הקהילות הישראליות בניו-יורק, קנדה ולוס אנג'לס. להקת הרוק הוותיקה "משינה" ולהקת ההיפ הופ הישראלית "הדג נחש" יחתמו בישראל את חגיגות יום ההולדת ה-65 של המדינה בפסטיבל הרוק המסורתי לקראת אור הבוקר, וממנו ימריאו לחגוג עצמאות איתנו, בארה"ב. להופעה בניו-יורק יצטרף זמר הרגאיי מתיסיהו.

"אנחנו עוד מתאוששים ממופע הענק שלנו אמש בהיכל נוקיה, מופע שחתם את סיבוב האנפלאגד", מספר חבר להקת משינה, אבנר חודורוב, בשיחת טלפון מישראל. "בארה"ב נקיים מופע חשמלי, עם גיטרות, קלידים, תופים, מקלות. יהיה אנרגטי", הוא מבטיח.

"עדיין לא החלטנו מה נבצע וזה עשוי להשתנות אבל לא נקפח אף אחד. אני מניח שנעשה את 'אחכה לך בשדות, 'אין מקום אחר', 'אהובתי', 'נגעה בשמיים', 'שלג צח', 'משהו קטן וטוב', 'ריקוד המכונה', 'אופטיקאי מדופלם', 'רכבת לילה לקהיר', 'אנה', 'ואנחנו שניים', 'למה לי פוליטיקה'... רשימה אינסופית”.

“יש לנו ארבע הופעות. באשקלון, רמת גן, הרצליה וראשון לציון. משם אוספים מזוודות ועולים על המטוס בדרך לאמריקה. אנחנו מתכוננים ליום הזה כמו לטיול שנתי. ההכנות מבחינת ההפקה צריכות להיות מושלמות. תיאומים, משטרה, כניסות, יציאות, מסלולי גישה. הכל צריך לתקתק כמו שעון".

“כן, אבל לא מטעמי פינוק אלא כתנאי עבודה בסיסיים. אתה לא יכול לטוס 12 שעות בלי לעצום עין, לנחות, להיות בג'ט לג ולעלות מייד על הבמה. אנחנו נוחתים ומוכרחים מייד להתאפס. אני לא דואג, תמיד כשעולים לבמה שוכחים את העייפות והאדרנלין זורם בעורקים”.

"זהו הסיבוב החמישי או השישי שלנו בארה"ב ובקנדה. זו תמיד התרגשות מיוחדת. בארץ הופענו כמעט בכל חור, ממש. בארה"ב האולמות חדשים, הציוד מתוחכם, הבמה גדולה יותר, במפגש עם הקהל הישראלי השירים מקבלים משמעויות נוספות”.

“בשיר 'עתיד רחוק' אנחנו שרים: 'כולם, כולם נוסעים רחוק, מחפשים עתיד מתוק', זה מדבר על ישראלים שעזבו את הארץ כדי למצוא לעצמם עתיד טוב יותר. או בשיר 'אין מקום אחר', הקהל בחו"ל מאד מתחבר לטקסט. חבר'ה ישראלים שהתבגרו בארץ גדלו על משינה. זה זורק אותם אחורה. כל הופעה מרגשת אותנו, אבל מחוץ לגבולות הארץ יש אקסטרה התרגשות”.

(צילום: בן קלמר)

“הרוב ישראלים, אבל האמריקאים שמגיעים באים מלווים בחברים ישראלים והם יוצאים מהמופע בתחושת 'וואוו'. המוזיקה הישראלית נתפשת בעולם כמשהו זר ולראות מופע רוק כחול-לבן, סוג של 'רולינג סטונז' ישראלים, להקה שיודעת לתת שואו, זה משנה את התדמית לגבי ישראל”.

“הלו"ז שלנו מאד צפוף. בטורונטו יהיה לנו יום חופשי. אנצל אותו כדי לבלות עם המשפחה של אשתי, תושבי העיר. תראי, אנחנו מגיעים לעבוד. יש לנו יום הופעה, יום נסיעה, יום הופעה... בכל אופן, בין לבין הבילוי המועדף על חברי הלהקה הוא לאכול טוב. וכן, אנחנו מכירים את פיטר לוגר, אכלנו שם מספר פעמים. אנחנו אוהבים לנסות מקומות חדשים, אוהבים לגוון”.

“כשהיינו צעירים דיברנו על זה. הצלחנו מאד בארץ די מהר וקשה מאד לצאת מהלופ הזה, לעזוב הכל ולהתחיל מחדש במקום רחוק ובשפה אחרת. אנחנו כבר כמעט שלושים שנה יחד. הקמנו משפחות, חלקנו כבר הספיקו לעבור לפרק ב'... באיזשהו שלב הבנו שאמנותית אנחנו חושבים וחיים בשפה העברית וקשה לבוא לאמריקאים ולמכור להם את הרוק שלנו. אחוז מאד קטן מאלה שמצליחים במדינות המוצא שלהם, עושה את זה באמריקה. הז'אנר האתני, מוזיקת עולם, זה משהו אחר. עידן רייכל למשל, מאד מצליח בחו"ל. אסף אבידן מצליח באירופה. קהל של רוק, זה עולם אחר. בקיצור, החלומות להצליח באמריקה כבר לא קיימים אבל בחיים אי אפשר לדעת מה יהיה. אולי איזשהו מפיק-על יגיע לאחת ההופעות שלנו בארה"ב, זה יתפוס לו את האוזן והוא יידלק? אנחנו פתוחים לרעיונות והצעות. אנחנו מגלגלים עכשיו איזשהו רעיון מדליק, אולי לארח את אדם כהן, בנו של ליאונרד כהן, במופע שלנו בקנדה. זה עוד לא סגור, הלוואי שזה יקרה”.

עצמאות כפול שתיים. משינה והדג נחש בדרך אלינו. צילום: אבי ולדמן

"הופענו איתם לפני כחצי שנה בפסטיבל ים המלח והיה מאד מוצלח. כשנודע לנו ולהם ששתי הלהקות מתכננות סיבוב באמריקה פחות או יותר באותם התאריכים הוחלט ככה באופן ספונטני להופיע יחד. יכול להיות שנעשה משהו משותף על הבמה, משהו בסגנון ההיפ הופ העברי פוגש רוק כחול-לבן. בלוס אנג'לס נופיע סולו, ומשם נמשיך לסן פרנסיסקו ולוושינגטון”.

ממש כמו מכונות וינטג' שנשמרות לאורך זמן, משינה פועלת כבר שלושים שנה ולא רק שאינה מחלידה, היום היא משומנת יותר מתמיד וכוכביה נשארים בכותרות: שלומי ברכה ויובל בנאי מתפקדים כשופטים בתוכנית הכשרונות "דה ווייס", וחייו הפרטיים של בנאי כולל הגירושים מאורלי זילברשץ והזוגיות החדשה עם עמליה רוזנבלום שהולידה תינוק משותף, משכו תשומת לב לאומית.

“יובל אף פעם לא איחר. לא בגלל אלישע הבכור וגם לא עכשיו כשיש לו תינוק בן חודשיים. אני מקווה שהוא לא יתחיל לאחר...”.

“באופן עקרוני, הקהל שלנו בארה"ב מורכב מ-80% יהודים ו-10% אחוז ישראלים. בכל המקומות הכי נידחים שהגענו אליהם, היה בכל זאת מרכיב ישראלי בקהל, גם אם לא מכריע”.

(צילום: אריאל ואן סטרטן)

"אנחנו מאד אוהבים להופיע ב'האוס אוף בלוז' בשיקאגו, נהנים תמיד לחזור לשם. באחת ההופעות איבדתי את הקול. בהופעה בסיבוב הראשון שלנו בניו-יורק, עלינו על הבמה בניטינג פקטורי ואחרי כמה שירים ניגש אלינו בחור עם כיפה וזקן ואמר לנו שהמפיק שלו ביקש שנופיע יחד. הופענו במשותף ואמרנו לעצמינו: 'בוא'נה, פגשנו את אלוהים!' אותו בחור, אגב, מוכר היום כמתיסיהו".

“למרות שהם לא מבינים עברית, הם מתחברים מבחינה אמנותית למוזיקה. הפידבקים מהקהל מצויינים, ועם כל הצניעות, הם אומרים לנו שעושה להם טוב לדעת שיוצאים מישראל דברים משובחים. זה קהל משקיע, נחשפים לקליפים ביו טיוב, לומדים את הטקסט. יש לנו גם חומרים באנגלית שאנחנו מבצעים במופע. שירים מהאלבום התלת שפתי שלנו שיצא לפני שבועיים”.

“תמיד יש חשק כזה. אני רואה את האמנים הישראלים שמצליחים יפה בחו"ל, רובם רווקים בלי ילדים. תראי, הקארמה שלנו זה ישראל, שבה מרכז הפעילות שלנו, ובכל זאת 20% מהפעילות שלנו היא מעבר לים. הופענו גם ביפן ובאירופה. הצלחה מסחרית בחו"ל תגיע לא בקרוב, אם בכלל. בכל מקרה, אני מזמין את כולם להגיע למופע, לחגוג איתנו עצמאות. אנחנו גאים מאד בדיסק האחרון שלנו ונשמח אם תורידו שירים מתוכו ב-iTunes אבל קחו דוגמה מהאמריקאים. בצורה חוקית, חבר'ה, בכסף, לא באופן פיראטי...".