4,289,225 יהודים בוגרים חיים בישראל. חלקם קמו הבוקר להתפלל שחרית, אחרים הגיעו בדיוק למיטה. חלקם בדיוק פשטו את המדים, אחרים מתנגדים לשירות בצבא. חלקם לומדים דברי אדמו"רים, אחרים מעדיפים את האוניברסיטה, ויש גם כאלה שמתרגלים תורות של מיסטיקה.
היהדות הישראלית – פנים רבות לה. לא רק פנים דתיות או חילוניות, בין שתי ההגדרות האלו שוכנים פרצופים רבים נוספים. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שסקרה את היהודים בארץ מעל גיל 20 - כ-440 אלף חרדים חיים בישראל, ונחלקים לזרמים הנבדלים זה מזה במראה, באידיאולוגיה וביחס לאוכלוסייה החילונית. כמיליון וחצי איש בישראל מגדירים עצמם כיהודים מסורתיים, אך כולם שונים זה מזה במסורות שהם מקיימים. קרוב ל-2 מיליון איש מגדירים עצמם חילונים, אבל לחלקם יש הרבה מן המשותף דווקא עם אלה שמגדירים עצמם דתיים.
כדי להבין את הקבוצות הללו, על מאפייניהן, ההבדלים ביניהן והמכנים המשותפים שלהן, יצאנו למשימה: יצירת תמונת מצב של החברה היהודית בישראל, על כל גווניה, באמצעות שיחות עם חוקרים ושימוש בנתוני הלמ"ס (נכון לשנת 2017). התוצאות לפניכם.
החברה החרדית נחשבת שמרנית וקפואה, אך במציאות חלים בה שינויים עצומים, מסביר פרופ' בנימין בראון, חוקר ומרצה באוניברסיטה העברית מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה. חברה זו נחלקת בתוכה לכמה זרמים – ליטאים, חסידים וספרדים - וחלק מהשינויים שבראון מדבר עליהם קשורים ביחסי הכוחות ביניהם.
"הזרם הליטאי נחשב במשך שנים רבות לנושא הדגל של ההשקפה החרדית. גם כשהם עיצבו קו מתון יותר או קו יותר אנטי-ציוני, הם תמיד היו אלה שעסקו בעמדות האידיאולוגיות של החברה החרדית ובניסוח שלהן", הוא אומר. כיום, לדבריו, אין זרם אחד שמכתיב אידיאולוגיה, ונשמעים קולות רבים יותר מבעבר. מבחינת הקשחת עמדות והשפעה על המדינה, נדמה שהחסידים תפסו את מקומם של הליטאים – "לפחות בנראות".
הליטאים הם קבוצה קטנה יחסית, אך כזו שנחשבת אליטיסטית ואף הנהיגה כאמור את הציבור החרדי בעשורים שחלפו מקום המדינה. בראון מונה כמה אירועים שזעזעו את הקבוצה בשנים האחרונות והביאו להיחלשות מעמדה.
ב-2012, בעקבות פטירתו של הרב יוסף שלום אלישיב, התפצלו הליטאים לשני זרמים אידיאולוגיים נפרדים. הפלג הירושלמי, המכונה ברחוב החרדי "המחבלים", התארגן תחת מנהיגותו של הרב שמואל אוירבך המנוח וממשיך, לדבריו של בראון, להשתמש בשפה המיליטנטית של החברה הליטאית מימים עברו. חברי הקבוצה מאמינים בנקיטת קו נוקשה מול המדינה, בעיקר בסוגיית הגיוס, ומזוהים עם מאבק זה ועם אירועים כמו חסימת כבישים. הפלג השני והגדול בהרבה נחשב מתון יותר, ואוגד אחרי הפיצול תחת הנהגתו של הרב אהרון יהודה שטיינמן ז"ל.
"70 שנה היה לציבור הליטאי מנהיג אחד מרכזי, ואז זה קרס", אומר בראון. "בלי המבנה הפשוט והברור של אחד בראש שעל פיו יישק דבר, הפכה החברה החרדית ליותר מגוונת ופחות אחידה".
ובחברה מגוונת גם האידיאולוגיה לא אחידה לחלוטין: "יש דברים שהם מוכנים לעבור עליהם בשתיקה ויש כאלה שהם ייצאו עליהם למלחמה - ולא תמיד ברור ההיגיון הפנימי שמאחורי ההחלטות האלה. כיום אף אחד כבר לא מקדם באמת חקיקה דתית ו'הדתה', זה לא המצב", טוען בראון ומסביר כי לליטאים חשוב בעיקר לשמור על נורמות דתיות קיימות. "חוק המרכולים" הוא דוגמה לנורמה שכזו. "הכלל היה שלא פותחים עסקים בשבתות, באה עיריית תל אביב ומצאה מעקף משפטי לנושא, והחוק נועד להשיב את המצב הקודם על כנו ולשמר את הנורמה שהיא עסקים סגורים בשבת. המאבק הוא מאבק הגנה ושימור, לא מאבק התקפה".
הזרם החסידי, המורכב מחצרות שבמרכזן אדמו"רים, נחשב סגור מאוד. בראון מסביר כי "החצרות הקלאסיות", בניגוד לחב"ד או ברסלב, מורכבות ממאמינים אשכנזים בלבד, שלא נחשפים כמעט לעולם הרחב. "הסיפור האתני כמעט לא קיים שם", הוא אומר, "לחצרות גור, בלז, ויז'ניץ ונוספות אין כמעט מצטרפים מבחוץ, ואם יש כאלה, זה בטח לא מזרחים, אז הם יכולים להרגיש את הגזענות האשכנזית בלי צורך לממש זאת בפועל בסינון ממוסדות התורה - כמו אצל הליטאים".
החצר הגדולה ביותר בישראל היא גור. השפעתו של הרבי מגור על המדינה ניכרת בעיקר במאבקים סביב חילול השבת, כמו עבודות הרכבת. "למה זה הדבר היחיד שהם נאבקים נגדו? קשה לדעת", מוסיף בראון, " אבל אין בפועל מאבקים על דברים אחרים, אולי חשובים לא פחות מנקודת המבט החרדית. גם המאבק נגד מצעד הגאווה למשל ירד, כי הם הבינו שהוא פועל לרעתם ובעצם מכניס לתוך העולם החרדי את הנושא הזה לילדים ובני נוער". שמירת השבת חשובה להם עד כדי כך שנציג הזרם המוכר ביותר – סגן שר הבריאות יעקב ליצמן – התפטר בעבר בגלל עבודות הרכבת.
מעמדן של הנשים החסידיות, לדברי בראון, הוא מורכב. מצד אחד הן נתפסות כאמצעי לקיום מצוות פרו ורבו בלבד, וחיי המשפחה נחשבים מעין "אילוץ". סיפורה של אסתי וינשטיין, בת חסידות גור שהתאבדה לאחר שלא הורשתה לפגוש את בנותיה מכיוון שחזרה בשאלה, נתן הצצה לחיי הנשים במגזר זה (אולם היא השתייכה לזרם קיצוני בתוך החסידות).
מצד שני, מעמדן של הנשים בחצרות פותח להן פתח גם לעצמאות מסוימת ביחס לחברה החרדית. "בגלל שהבעל עוסק בענייני החסידות, לנשים יש יותר חופש ועצמאות, ונשות גור למשל ידועות כיותר עצמאיות, לעיתים קרייריסטיות. כיום זה קצת משתנה כי הפיקוח בגור נעשה הדוק יותר", מסביר בראון.
ובכל זאת, תפקידן בחברה לרוב מוביל לחיים סגורים מאוד. "בחברה הליטאית מרבית הצעירים הנשואים נעשים אברכי כוללים, וזה מחייב את הנשים להיות אחראיות על הפרנסה ומשנה את חלוקת התפקידים המסורתית. אצל החסידים, שעובדים ברובם, יש שימור מלא יותר של דפוס המשפחה הפטריארכלי לצד אורח חיים שמרני. נשים חסידיות הרבה יותר סגורות. מצד שני, בחצר של בלז למשל הולך ומתפתח מעמד של הרביצען (הרבנית אשת האדמו"ר) שהופכת להיות סוג של אדמו"ר בעצמה, במיוחד לנשות החסידות".
ברסלב וחב"ד – לצד גור ושאר החצרות הקלאסיות ישנן שתי חסידויות שונות במידה ניכרת בשל הקרבה שלהן לחברה החילונית - ברסלב וחב"ד. רבים מהחסידים שלהן הם חוזרים בתשובה, והאידיאולוגיה של שתיהן היא קירוב הציבור הרחב לדת. הן נחשבות מתונות ומכילות יותר ביחס למודל החרדי הקשיח, ולשתיהן אין כיום אדמו"רים.
העדה החרדית - קבוצה קטנה אך בולטת, ולכן ראויה לציון. אנשי העדה החרדית הם חרדים אשכנזים שממשיכים את דרכו של היישוב הישן בירושלים לפני קום המדינה, ומסתגרים מפניה. בניגוד לשאר החרדים הם לא מוכנים לשום שיתוף פעולה עם מדינת ישראל, כולל שימוש במוסדותיה ותקציביה, ולכן התבדלו מהם. קבוצה זו, שחיה בירושלים ובבית שמש, זכתה לכותרות רבות בגלל זרם השוליים הקיצוני שלה המכונה נטורי קרתא ("שומרי העיר" בארמית) – שמנהל מאבק של ממש במדינה וחלק מאנשיו אפילו חוברים לאויביה.
הזרם החרדי הספרדי, שמזוהה בחברה הישראלית עם מפלגת ש"ס, הוא גם זה שנחשב למתון מכולם. "ש"ס מאז ומעולם הייתה אכפתית הרבה יותר כלפי המרחב הציבורי. היא נחשבת הכי 'ממלכתית' בתוך החברה החרדית", אומר בראון. "הם יותר מתונים, עם רקע של חוזרים בתשובה ומגיעים ממשפחות דתיות-לאומיות או מסורתיות, יש להם פתיחות כלפי ה'אחר' - החילוני והדתי-לאומי".
הפתיחות באה לידי ביטוי גם במעמד הנשים. "המגמות המאוד רכות של פמיניזם שצצות בתוך העולם החרדי מגיעות משם. בכל זאת, ש"ס הייתה המפלגה הראשונה שניסתה להקים מועצת נשים, על אף שזה נשאר בסוף על הנייר וללא שום השפעה של ממש. ככלל, נשים ספרדיות חרדיות יותר מעורבות בחיים סביבן". עם זאת, הוא מסייג ומזכיר צדדים אחרים: "לא צריך להתעלם מזה שגם מגמות רדיקליות כמו 'נשות השאלים' צמחו בעיקר בערוגות הספרדיות".
בראון מציין את ירידת המנדטים שמנבאים הסקרים לש"ס כסימן להיחלשות הקבוצה, שהייתה בעבר מגובשת תחת הנהגתו של הרב עובדיה יוסף המנוח. הוא מצרף זאת להתבטאויות של אנשיה שמעידות לדבריו על פגיעה במעמדם במשחק הכוחות בין הזרמים השונים. "אנחנו שומעים לאחרונה הצהרות חריפות מצד רבנים ספרדים שחוששים שחוק הגיוס החדש יהפוך את הבחורים הספרדים ל'בשר התותחים' של החברה החרדית, ושוב יונצח מעמדם הבעייתי. החשש מעיד שלא רק שמעמדם נותר חלש, הוא מבחינה מסוימת אף נהיה חלש עוד יותר כיום".
בראון מסביר כי התחזקות הזרם המזרחי ונציגיו הפוליטיים בעבר לא הביאה למיגור האפליה בחברה החרדית: "הסיפור האתני עדיין חזק מאוד בעולם החרדי, גזעני אפילו. אי אפשר לאכוף על ישיבות ליטאיות יוקרתיות לקבל ספרדים בניגוד לרצונן, אי אפשר לכפות על אנשים להינשא נישואים מעורבים עדתית. יש אפילו נטייה להתחתן כמה שיותר דומה וקרוב, גם אצל החסידים וגם אצל הליטאים. הספרדים נאלצים איכשהו לבלוע את זה. ההתחזקות הפוליטית בעבר אפשרה להם להיות פחות תלויים, אבל הם עדיין חוטפים את זה שוב ושוב".
תהליכי השילוב המואצים שעברה החברה החרדית, בין היתר בעקבות קיצוץ קצבאות הילדים ב-2003 על ידי שר האוצר דאז בנימין נתניהו ומהפכת האינטרנט, הצמיחו לדברי בראון גם זרם שוליים חדש – חרדים בעלי קריירות, שמעמדם הכלכלי טוב יחסית לחברה החרדית.
המודרניים מגיעים מקרב הליטאים, החסידים והמזרחים, בתוספת שינוי משמעותי אחד: הם פגשו בחברה החילונית דרך הצבא, שוק העבודה, האקדמיה או הרשת. בראון מסביר כי קבוצה זו הולכת וגדלה, למרות המאבקים נגדה, ומרביתה מגיעה מהזרם הליטאי, שבו יש פחות פיקוח, "אבל למעשה כל העולם החרדי נע בכיוון הזה".
לפי בראון ניתן לחלק את הקבוצה לשניים - האינטלקטואלים והנהנתנים, כלומר חרדים שמתעניינים בטקסטים הגותיים ופילוסופיים בנוסף לטקסטים המקובלים במגזר, וכאלה ששילבו בחייהם תרבות פנאי שדומה לזו של העולם החילוני. "הרוב הם נהנתנים, שמחפשים את החופש שלהם בבתי הקפה ובקניונים. הם יותר קרייריסטים, אבל גם פתוחים להשתלבות בצבא ובמסגרות נוספות".
האידיאולוגיה, לדבריו, מגוונת - החל משמירת הסטטוס קוו החרדי לצד חיי רווחה כלכלית, וכלה בשליחת הילדים למסגרות המלמדות ליב"ה וגילוי סובלנות כלפי דתיים-לאומיים, להט"ב, רפורמים וקבוצות נוספות אשר נחשבות לרוב לאויבות המרות של היהדות החרדית בישראל.
הקבוצה הדתית-לאומית מתחלקת לשלושה זרמים עיקריים. פרופ' אשר כהן מאוניברסיטת בר אילן מכנה את הזרמים הללו "חרדים-לאומיים" (חרד"לים), "דתיים בורגנים" (שהם הרוב) ו"דתיים ליברליים".
העמדה הפוליטית היא הדבק שמחבר את הקבוצה הזו. "המכנה המשותף הפוליטי הרבה יותר חזק ומבוסס מהמכנה הדתי", אומר כהן. "הציונות הדתית היא קודם כל ימין מובהק. אין כמעט שמאל דתי. מצד שני, בנושאי דת המחלוקת בין הזרמים האלה עמוקה מאוד".
למרות המחלוקת, כהן מצביע על שני מאפיינים של הקבוצה כולה – דתיות אורתודוקסית וממלכתיות. "ממלכתיות היא עניין מרכזי בציונות הדתית. סרבנות והשתוללות לא תגיע מההארדקור הציוני הדתי", הוא קובע.
החרד"לים מתרכזים בעיקר בירושלים, סביב שכונת קריית משה וישיבת "מרכז הרב", וכן ביישובים ביהודה ושומרון. לפי כהן הם מזדהים ברוב הנושאים עם החרדים, שמבחינתם מסמלים את "הדפוסים הדתיים הראויים". גם המורים בישיבות מגיעים מהמגזר החרדי, ואיתם השפעה אידיאולוגית. "הדבר היחיד שמבדיל בינם לבין החרדים זה הנושא הציוני", הוא מבהיר.
לדבריו של כהן, החרד"לים הם אלה שהביאו את ההפרדה המגדרית לסדר היום בישראל. כך למשל ערך הרב יהושע שפירא, אחד ממנהיגי הקבוצה, כנס שבו הופרדו מעליות לנשים ולגברים. "הם הפכו להיות נושאי הדגל בנושא - ההפרדה בבתי הספר הממלכתיים-דתיים כיום זה די ניצחון שלהם, אלה דברים שלא היו לפני 40 שנה".
הזרם המרכזי של הציונות הדתית. שמרנותו פועלת לדברי כהן בשני הכיוונים - מחד גיסא סלידה וריחוק מההקצנה שמבטא הזרם החרד"לי, ומאידך גיסא שמירת מרחק גם מהעמדות הליברליות של הזרם השלישי. הם שומרים על מצוות אך חלקם קפדניים פחות מהחרדים לפי סקרים, ונושאים כמו שירת נשים כלל לא מטרידים אותם. "כשנשאלו בסקר בעיתון אם הם יוצאים מהחדר בגלל שירת נשים, 70% השיבו שממש לא. הם בכלל לא הבינו מה הפך את הנושא הזה ל'אישיו' דתי-לאומי. רוב הציונות הדתית, מתברר, בכלל לא שם".
לדבריו של כהן, לצד השמרנות זרם זה מתאפיין גם בנהנתנות שמושפעת מהתרבות המערבית. "התחיל תהליך של התברגנות – קבוצות סקי כשר, מלונות כשרים בקרואטיה וביוון, מסעדות ואפילו פאבים".
ההשפעות מבחוץ ניכרות גם בהופעה, בעיקר בקרב הנשים שפועלות באופן אינדיבידואלי יותר, לפי כהן: "כל אחת בוחרת את המנעד שלה, אחת תלך עם כיסוי ראש אבל עם מכנסיים, או חצאית ולא תכסה ראש". אצל הגברים, אגב, המגמה הפוכה: אימוץ הכיפה הסרוגה הקלאסית כמעין הכרזה – מה שהיה הוא מה שיהיה. "זו בורגנות קלאסית", מסכם כהן.
הקבוצה המושפעת ביותר מתרבות חיצונית – בין היתר בשל חיים בחברה מעורבת. "הם נתונים להשפעות בשירות צבאי ובתעסוקה", אומר כהן. הדפוסים הדתיים שלהם, הוא מסביר, שונים מאוד, מעלייה של נשים לתורה ועד שמירה חלקית של מצוות. "אם נפל המזגן בשבת יש הלכה די חד-משמעית למה עושים, אבל מנגד ישנה המחשבה שלא מבוססת הלכתית, ש'נו הקדוש ברוך הוא התכוון שנזיע כל השבת?'"
עם זאת, כהן מדגיש כי התנהגויות כאלה לא באות לידי ביטוי בציבור אלא רק בין כותלי הבית: " המציאות היא תמיד חילונית יותר".
עם מאפיינים שכאלה, האם הליברלים צפויים לבסוף להיטמע בחברה החילונית? לכהן אין תשובה ברורה. "כאשר מתחיל תהליך של קבלה של ערכי מערב, אי אפשר לנבא לאן זה הולך. לפני 20 שנה ארגוני להט"ב דתיים נשמעו תלושים מהמציאות, אבל היה פה תהליך, כמו שהיה בחברה החילונית. כשאדם מגדיר את עצמו כדתי ליברלי, נכונותו לקבל יותר ולהכיל יותר גדלה בהתאם. אבל לאן זה ממשיך מכאן? אי אפשר באמת לדעת".
היהדות בישראל היא ברובה אורתודוקסית, כלומר כזו הפועלת בתוך גבולות ההלכה, אך לצידה קיימות גם נציגויות קטנות של הזרמים הנוספים ביהדות, הרפורמי והקונסרבטיבי. חלקם של זרמים אלה באוכלוסייה קטן בישראל, בעיקר בהשוואה ליהדות ארצות הברית, אך לנוכחותם יש השפעה על החברה בישראל.
התנועה הרפורמית, שעלתה לישראל בשנות ה-70 וה-80 מארצות הברית, מייצגת ישראלים רבים, גם אם הם אינה נמנים עימה – כך מסביר ד"ר תומר פרסיקו, עמית מחקר במכון הרטמן ומרצה בתוכנית ללימודי ישראל באוניברסיטת ברקלי.
מדובר בזרם בן 200 שנה שהגיע לצפון אמריקה מגרמניה, ומלבד משנה סדורה יש לו גם ריטואלים וטקסי תפילה משלו, והוא נחשב לליברלי ופלורליסטי. בארץ כאמור מדובר בקבוצת אוכלוסייה קטנה (לעומת 35% מיהדות ארצות הברית) - לפי פרסיקו יש בישראל כ-50 קהילות רפורמיות, ובכל שנה נוספת אחת או שתיים.
התנועה הרפורמית אומנם לא צמחה בישראל, אבל פרסיקו מסביר כי השפעתה מורגשת: "יש פה כמה מאות אלפי יהודים שמזדהים רעיונית עם הזרמים האלה. גם אם הם לא יהיו חברים רשמית בקהילה, כשהם ירצו לעשות בר מצווה או חתונה - הם יפנו אל הזרם הזה. לעיתים קרובות ההזדהות הזו מגיעה כחלק מאנטי לממסד האורתודוקסי".
הקהילה הרפורמית ועמותות ישראליות המייצגות אותה הפכו בשנים האחרונות למעורבות יותר ויותר במאבקים חברתיים הנוגעים לדת ומדינה, מסוגיות של הפרדה מגדרית ועד שאלות של גיור, נשות הכותל ומאבקים נוספים המבטאים התנגדות למונופול האורתודוקסי בישראל.
הזרם הקטן, המכונה גם "התנועה המסורתית", מונה לדברי פרסיקו כ-80 קהילות קטנות בארץ (לעומת 18% מיהדות ארצות הברית).
התנועה לא נשענת על הפסיקה האורתודוקסית, אבל בניגוד לרפורמים הם מחויבים להלכה ופחות ליברלים. דוגמה להבדלים בין רפורמים לקונסרבטיבים ניתן למצוא בסוגיית הנישואים החד-מיניים: "אצל הרפורמים יחתנו זוגות כאלה, ואצל הקונסרבטיבים יהיו רבנים שכן ויהיו שלא", אומר פרסיקו.
בסוגיות של דת ומדינה, לעומת זאת, גישתם דומה לזו של הרפורמים - אהדה למסורת וליהדות לצד רצון לחופש דת ולמרחב ציבורי פתוח וחופשי. גישה זו מקרבת אותם מעט לחלק מהציבור - "הם הוציאו לפני מספר שנים את סידור התפילה שלהם בעברית שנקרא 'ואני תפילתי', שהפך לרב-מכר - הישראלים רכשו אותו בהמוניהם כי הוא יותר ידידותי ומשלב גם שירה ארצישראלית".
כ-1.5 מיליון איש מגדירים את זהותם כמסורתית לפי נתוני הלמ"ס, אך פלח רחב זה נותר לרוב הרחק מהשיח הציבורי שנוטה להתמקד בקצוות. "הם קבוצה מאוד מגוונת מבחינה מעמדית, אתנית, אפילו גיאוגרפית", מתאר חוקר האתניות ד"ר ניסים ליאון מאוניברסיטת בר אילן. "אנחנו כל הזמן מצפים שהקבוצה הזו תקטן תחת הלחץ החרדי או תחת הלחץ החילוני, ואנחנו מאוד מופתעים שהיא לא".
מערכת החינוך הישראלית לא מכירה במסורתיות כזרם, וילדים מנותבים לחינוך חילוני או דתי, אך לדברי ליאון יש מוסד חברתי אחר שנכנס לתמונה ומשמר אותה – מוסד המשפחה. בקבוצה זו קיים חיבור בין חשיבות העולם המשפחתי לחשיבות של ערכי המסורת, מה שמסביר מנהגים כמו הליכה לבתי כנסת משפחתיים והקפדה על סעודות שישי משפחתיות.
ליאון מסביר כי המסורתיות נתפסת כחיבור לדת, אך יש לה גוון חילוני. לדבריו, אחד ממאפייניה העיקריים הוא חיבור לשורשים באשר הם. "המסורת הזו יכולה להיות גם החיים בקיבוץ או הנוף העירוני שבתוכו גדלתי ואליו אני רוצה לחזור ולגור ליד הוריי, זה לא רק עניין דתי אלא עניין של שורשים. זה מלמד גם על המון ביטחון עצמי. העמדה המסורתית מכילה המשכיות וביטחון עצמי במה שיש לך וביכולת שלך להנחיל את זה הלאה.
"גם מחאת הלהט"ב האחרונה הייתה על משהו שהוא עניין מסורתי בבסיסו, הלגיטימציה שהם מבקשים מהחברה ובצדק להכרה בהקמת משפחה. זה רק מלמד כמה היסוד הזה של המשפחה הוא כל כך משמעותי. לאנשים מחוץ לישראל זה לחלוטין לא מובן מאליו. אלה דברים שלא רואים במערב".
ומדוע מדובר בקבוצה שקולה כמעט לא נשמע בסוגיות של דת ומדינה? "הקבוצות המאורגנות הן אלה שלרוב לוקחות את הפוקוס ומרכזות אליהן את השיח. פה ושם יש התארגנות מסורתית, למשל תנועת תיקון של ד"ר מאיר בוזגלו, אבל זה לא הכוח של הקבוצה. הכוח שלה הוא לא בהצהרות או בהפגנות, אלא דווקא בקטע הדומם. גם בשקט יש עשייה. בכל זאת הרוב הדומם הוא דומם ולא הולך לאף אחד מהקצוות - וגם זו אמירה".
הקבוצה שכוללת בתוכה כמעט 45% מהאוכלוסייה היהודית בישראל היא לא רק הגדולה ביותר, אלא גם זו שהאידיאולוגיה שלה שולטת במרחב הישראלי. ד"ר יוכי פישר, ראשת תחום לימודים מתקדמים במכון ון ליר העוסקת במחקריה בתחום החילון והחילוניות, מבחינה בין שני סוגי חילונים: "אלה שעסוקים בזהות החילונית שלהם, שואלים עליה שאלות, מאתגרים ומאותגרים ממנה, ואלה שחיים את חייהם בלי שאלות עליה". לדבריה, הקבוצה הראשונה נמצאת במגמת גדילה בשל תופעות של הדתה או שינויים במרחב הציבורי, בצבא ובמערכת החינוך.
אגב הדתה, המילה הפכה נפוצה מאוד ורבים בחברה החילונית רואים בדת איום, אבל פישר דווקא סבורה אחרת: "אני חושבת שהחילוניות ניצחה ובגדול. הערכים שלה והתפיסות שלה השתלטו על הכול. לכן כולנו חיים בעצם בעולם 'מחולן', גם הדתיים וגם החרדים.
"אין שליטה דתית גורפת על כל ממדי הקיום שלנו כפי שהיה לפני 150 שנה. אנחנו עוסקים בבריאות, בחינוך, בכלכלה, במוסר - נושאים שההיגיון שעומד מאחוריהם אינו היגיון דתי. הכלכלה שלנו לא דתית וגם לא מערכת הבריאות שלנו, התחומים כולם הופקעו מהמונופול הדתי, והדת היא רק עוד נושא אחד בחיים המודרניים שאפשר לקבל ואפשר לא, אבל הבסיס הוא מחולן לחלוטין".
החילון, לדבריה, משפיע גם על החברה החרדית – ובא לידי ביטוי בזכות הבחירה. "למשל, גם אם אני חיה תחת סמכות רבנית, אני בוחרת איזה זרם ואיזה רב ומה לעשות ומה לא. כל הנושא של זכויות מראה שהחילון השתלט על כל החברה".
על השאלה המתבקשת איך בכל זאת היא מפרשת את תחושת האיום בקרב החילונים, פישר משיבה במניית כמה גורמים. ראשית, היא מסבירה כי החברה הייתה סבורה שהדת תיעלם וכולם יהפכו חילונים, אך המציאות הוכיחה אחרת. בנוסף היא מדברת על החשש מלאומיות. "ההגמוניה הפוליטית הנוכחית היא הגמוניה דתית-לאומית והלאומיות לא פחות מאיימת, ולדעתי אפילו יותר. יש תחושות לא מוצדקות של 'אוי, אולי הם צודקים והעגלה באמת ריקה?'. יש יותר כוח ויש יותר ברוטליות של הצד הדתי שלא מכבד, ומצד שני של הרוב שמרגיש אנדרדוג".
ומהי בעצם אותה חילוניות ששולטת בחברה הישראלית? פישר מסבירה כי בדומה לדת מדובר במושג חמקמק, אך מוסיפה כי החילוניות הישראלית באה לידי ביטוי במעשים, ממש כמו הדת היהודית.
"חילוניות יהודית מגדירה את עצמה ושואלת את עצמה שאלות ביחס ישיר לעניין הדתי. היהדות היא דת של פרקטיקות. לכן גם החילונים היהודים עסוקים למשל בשאלות כמו איפה מוכרים כשר, איפה נוסעים בשבת וכו'. ההבדל בין החילונים והדתיים היהודים הוא עושים או לא עושים, ואלוהים פחות רלוונטי. לכן יש גם הרבה חילונים שמאמינים באלוהים".