ליצן, פרובוקטור, מפיץ פייק ניוז - תגידו מה שתגידו על מייקל מור, הקולנוען רודף השערוריות מצליח לספק בסרטיו תחזיות פוליטיות שמתגשמות איכשהו. לא פעם בניגוד לציפיות של הקהל שלו, או לתקוות שלו עצמו.
במחזה המצולם שלו מ-2016 ,"מייקל מור בטראמפלנד", מור ניבא את ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות, בניגוד לכל הסקרים. "הוא הערים על הילרי קלינטון, על המפלגה הדמוקרטית וגם על 'הניו יורק טיימס'. אני זוכר את הכותרת ב'ניו יורק טיימס' בבוקר הבחירות: 'לטראמפ יש רק סיכוי של 15% לנצח'. למה שמישהו יקרא אותו שוב אחרי זה? איך אפשר לטעות כל כך?", מטיח מור בריאיון שנערך עימו לפני הקרנת סרטו "פרנהייט 11/9" בפסטיבל טורונטו האחרון.
"פרנהייט 11/9" - טריילר
בסרט, שעולה לאקרנים בישראל השבוע (כחמישה חודשים אחרי היציאה בארצות הברית), הוא מזהיר מהתגשמות נבואה נוספת - התגברות הפשיזם בארצות הברית ושימוש לרעה בהכרזה על מצב חירום. "טראמפ רוצה לרסק את הדמוקרטיה האמריקנית", הוא קובע.
מור כבר הזהיר מפני הסכנות של הכרזה על מצב חירום וסמכויות היתר שניתנות לנשיא בעקבותיה בסרטו "פרנהייט 9/11" מ-2004, שבו חשף את הדרך שבה ניצל ג'ורג' וו. בוש את המצוקה שהתעוררה בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001. על כן השם "פרנהייט 11/9" מתכתב עם הסרט ההוא, תוך אזכור תאריך ההכרזה על ניצחונו של טראמפ בבחירות (9 בנובמבר).
"ההצלחה הגדולה של אל-קאעידה ב-11 בספטמבר הייתה לדחוף את בוש והקונגרס לקרוע חלקים מהדמוקרטיה שלנו. בן לאדן נהנה מעשר שנות שגשוג לאחר מכן, ודי השתעשע מההשלכות של הפיגוע. שלושה מטוסים חטופים - זה כל מה שהיה נדרש כדי לגרום לארצות הברית לסדוק את החוקה של עצמה", מסביר מור. "מה שאנחנו אומרים בסרט זה שהשריפה הזאת תקרה שוב. בין אם מדובר במתקפה אמיתית שטראמפ ישתמש בה כדי לפגוע בדמוקרטיה שלנו, או בין אם מדובר בזיוף, או אם זה בכלל מתוכנן על ידיו - זה לא משנה לגרעין של השיח".
והנה, רק לאחרונה הכריז טראמפ על מצב חירום לאומי בניגוד לעמדת הקונגרס והסנאט, בגלל המשבר בגבול הדרומי עם מקסיקו - משבר שלטענת רבים לא מצדיק צעדים שכאלה. מור טוען שהנשיא מנסה לרסק את הדמוקרטיה האמריקנית לצרכיו. "טראמפ דוחף כל הזמן לעשות את מה שהוא רוצה לעשות. הוא אוטוקרט, והוא רואה בעצמו כבעל עסק, וזה תפקיד שעובד כשלטון יחיד, לא כדמוקרטיה. השורה התחתונה של מיליונרים כמוהו היא תמיד מה טוב לכיס שלהם ולא מה טוב לכדור הארץ. טראמפ עושה את מה שהוא תמיד עשה, ואולי אין בו רצון להיות הגון או בעל נימוסים. הוא אף פעם לא היה כזה, וזה די מרענן. הוא הוריד את המסכה מהקפיטליזם, זו שמעמידה פנים של אכפתיות. העשירים מנסים להיטיב לכאורה עם החברה ולשכנע את האזרחים שהם מלאי רצון טוב".
ב"פרנהייט 11/9" מור עושה הרבה יותר מלמתוח קו בין סכנת טראמפ לזו שהתגלתה במהלך כהונתו של ג'ורג' וו. בוש - הוא מסמן קווי דמיון מדאיגים בין ארצות הברית של טראמפ לגרמניה של היטלר בשנות ה-30 של המאה ה-20. כך למשל, באחד הרגעים המצמררים בסרט משלב מור קטעי ארכיון מנאום של היטלר. פניו של הפיהרר מוכרים לכל, אלא שמגרונו בוקע קולו של טראמפ. "אני סאטיריקן, אוהב להתלוצץ בכל הזדמנות, ופשוט נהניתי להאזין לקולו של טראמפ בוקע מפיו של היטלר, ומדבר על כמה הקהל עצום".
אבל יש פה יותר מסתם בדיחה.
"אני מדבר בסרט על מדינה שהייתה בעלת החינוך הטוב ביותר, והציבור שלה הכי אינטליגנטי, עם התרבות העשירה ביותר בעולם באותם זמנים. ולכן, אם זה קרה שם, אי אפשר להגיד שזה יכול לקרות רק בסביבות נוראיות ונבזיות מסוימות. תמיד צריך להניח שזה עלול לקרות בכל מקום, ממש כמו שאני מאמין שטראמפ עשוי להיבחר שוב. אני מקווה שזה לא יקרה, אבל אם אני לא אתעורר כל בוקר מודע לאפשרות שטראמפ יהיה פה איתנו עד 2025, אז לעולם לא נצליח לגבור עליו".
מור מזכיר שהיטלר ביסס את שלטונו כדיקטטור בנסיבות של מצב חירום, שעליו הכריז אחרי שריפת הרייכסטאג בברלין ב-27 בפברואר 1933. הנאצים הצביעו על קומוניסט הולנדי כאחראי להצתה, אולם היסטוריונים רבים מפקפקים בכך וסבורים כי היו אלו אנשיו של היטלר עצמו שיצרו משבר כדי להקנות למנהיג סמכויות יתר. הדינמיקה השלטונית הזאת מדאיגה את הבמאי, והוא מדגיש אותה בסרטו, ולא פחות מכך מזהיר משאננות בקרב הציבור האמריקני כיום, כפי שאזרחים גרמנים רבים כל כך התעלמו מהסכנה, ובהם גם יהודים. הוא מציג מאמר שנכתב בעיתון יהודי בפרנקפורט אחרי עליית הפיהרר: "הם כתבו ש'זה לא יהיה כל כך נורא. הוא אומנם איש מטורף, אבל אנחנו גרמנים וזוהי גרמניה. אנחנו לא חיים בגטו פה. כולם צריכים להירגע, החוקה תגן עלינו'. זאת הנקודה החשובה של הסרט, כי גם האמריקנים חושבים שיש מנגנונים יעילים כדי להדיח אותו".
מור סבור כי התגובות לניצחון של טראמפ היו רפות. "הלכתי לרופא אחרי הבחירות, והוא סיפר לי על חבר שלו. ילדיו הולכים לבית ספר יסודי יהודי במנהטן, ולשם הולכים גם הילדים של ג'ארד קושנר ואיוונקה טראמפ. ההורים של הילדים, רובם תומכי הילרי, התאגדו ושאלו 'מה נעשה?', ואחת הנשים אמרה: "אל תדאגו, הוא מקשיב רק לאיוונקה. היא האסתר שלנו. היא תציל אותנו. היא בצד שלנו והיא תגן עלינו מהמלך המשוגע'. זה הקשקוש הראשון ששמעתי אחרי הבחירות, ויש אנשים שעדיין מאמינים בכך. הם חושבים שהסיפור עם רוסיה יפיל אותו. אתם צוחקים עליי?"
במידה רבה, מור רואה את עצמו כתחליף יעיל למהדורות החדשות עם המגישים שמתיימרים לשמור על אובייקטיביות או לכל הפחות על דעתנות הוגנת. מור דעתן, אבל לא בהכרח מתעטף בהגינות ומתנער מכל יומרה לאובייקטיביות. הבמאי בן ה-64 הוא אקטיביסט קולנועי שמציף סוגיות ודוחף לפתרונן באופן פעיל ויעיל, לא פעם תוך שימוש בפרובוקציות ובדיסאינפורמציה.
הוא גדל בעיר פלינט שבמישיגן, שאותה הביא למסך הגדול בגרסתה העגמומית אחרי סגירת מפעלי הרכב המקומיים ב"רוג'ר ואני" מ-1989, ומאז התפשט לארצות הברית כולה עם מסמכים מרתקים ושערורייתיים על מגוון סוגיות. מ"באולינג לקולומביין" מ-2002 שעסק בתרבות הנשק האמריקנית, "סיקו" (2007) על תעשיית התרופות ועד "קפיטליזם: סיפור אהבה" (2009), שהלך בשבילי תנועת Occupy Wall Street על רקע המשבר הכלכלי ב-2008. למרות הגישה החתרנית של סרטיו, הם זכו להצלחה קופתית יוצאת דופן במונחים של סרטים תיעודיים. עם זאת, "פרנהייט 11/9" אכזב עם הכנסות של קצת יותר מ-6 מיליון דולר בארצות הברית, מה שמבטא אולי עייפות בקרב האמריקנים, ובוודאי לא הוסיף לאופטימיות של מור בימים אלה.
איבדת את התקווה?
"אני לא רואה תקווה. זה מרגיש יותר שאנחנו נמצאים במטריקס ומחפשים את שער היציאה. אני יכול להציע פתרונות, אבל אני לא רואה תקווה. זה לא מה שמניע אותי. אחרי ש'פרנהייט 9/11' יצא, קיוויתי שנצליח לעצור את בוש, ואכן הצלחנו בכך בטווח הארוך. הייתה לי קצת תקווה, והרגשתי מעט טוב יותר. כעת אני מרגיש אחרת. אני חושב שטראמפ יותר פיקח מהאופוזיציה שלו".
ובכל זאת "פרנהייט 11/9" מלא באנרגיות אופטימיות ובתקווה, כשהוא מציג התארגנויות אזרחיות מלאות להט - בין אם אלו מורים במדינת מערב וירג'יניה שיצאו נגד תקנות פוגעניות בבתי הספר המקומיים וגברו על הממשל המקומי, או תלמידי תיכון פארקלנד בפלורידה שבצל אירוע הירי הקטלני שחוו, יצאו במחאה מרגשת נגד ארגון הרובאים ותרבות הנשק בארצות הברית. הוא מזכיר גם את הפוליטיקאים החדשים שמניפים בגאווה את דגל הסוציאליזם האמריקני בימים אלה, מהסנאטור היהודי המזדקן ברני סנדרס שסחף את הצעירים ועד לאלכסנדריה אוקסיו-קורטז, הלטינית הצעירה שנתפסת כמנהיגת המהפכה עבור רבים. בכך סיפק מור נבואה נוספת - הניצחון הסוחף של הדמוקרטים בבחירות האמצע. מלבד אוקסיו-קורטז הגיעו לקונגרס נשים רבות, בהן אילהן עומאר הסומלית ממינסוטה ורשידה טלאיב הפלסטינית ממישיגן.
"הדמוקרטים אכזבו אותנו, הילרי אכזבה אותנו, התקשורת הליברלית איכזבה אותנו. עכשיו אנחנו צריכים לתלות תקווה בברמנית מהברונקס (אוקסיו-קורטז - א.ב.), ילדים שנפגעו מקליעים ושרדו בפארקלנד פלורידה, רדנק ממערב וירג'יניה או אישה מוסלמית בדטרויט", הוא קובע. "אם יש תקווה, זה שעשרות מיליוני נשים יצאו להצביע עם סכין בין השיניים. נמאס להן. אנשים זועמים, וזה משתקף במיוחד במספר הנשים המועמדות לבחירות האמצע. אלו מספרים מטורפים. הבעיה בתקווה היא שאנשים מאבדים מוטיבציה ולא מוכנים להתאמץ, כמו אחרי ההפסד של הילרי. בצד השני אנשים מוכנים לעבוד, הם תמיד יעבדו כי יש להם צביון אחר. הם מאמינים ברוח שבשמיים שעליהם לתת לו דין וחשבון. למי אנחנו נותנים דין וחשבון? ברוס ספרינגסטין? מיהו הכוח הרוחני שלנו?"
אולי מייקל מור.
"כן בטח. אף אחד לא ילך להצביע בגלל שמייקל מור קרא לו להצביע. אף אחד לא מתעורר ואומר לאשתו: 'בואי, מייק אומר שחייבים ללכת לקלפי'. זה לא עובד ככה בצד שלנו".
אם ההשפעה שלך לא מספיקה כדי לדחוף לשינוי השלטון, אולי העיסוק שלך בטראמפ דווקא מקדם אותו. הוא הרי נהנה מתשומת הלב של התקשורת.
"טראמפ החמיא לי בעבר לא פעם, אני חושב שהוא יודע שיש נקודות השקה בין הקהלים שהוא פונה אליהם לבין הקהל שלי. אני גבר לבן ועצבני שמגיע מהמיד-ווסט, עם השכלה תיכונית. הרבה אנשים כמוני מקשיבים לי. הוא מנסה להיות זהיר איתי. יותר קל לו להתגרות באליטות, או מי שהוא רואה בהם כאליטות, על אף שהוא חלק מהאליטה. אני, כמישהו שאמור להיות חלק מהקהל שלו, מנסה לחשוף שהוא לא פועל מהמניעים המוצהרים שלו. זה הופך אותי להרבה יותר מסוכן עבורו מאשר הקומיקאים השונים. אני לא נותן לו חשיפה. אני לא צוחק על הפנים הכתומות שלו. זה התוכן של הרבה מאלה שמתבדחים על חשבונו".
אתה חושב שהוא מתמרן את התקשורת האמריקנית?
"אני לוקח אותו מאוד ברצינות. אני לוקח אותו כל כך ברצינות עכשיו, שכשאני שומע על הדלפה לתקשורת, אני מניח שהוא המדליף. למשל הסיפור של סטורמי דניאלס. טראמפ הרוויח יותר מכולם מחשיפת הסיפור הזה. זה נוגע בלב של הבסיס שלו - גברים מזדקנים כועסים. הוא זכה ב-64% מהקולות של גברים לבנים, והוא נותן להם דרך נוספת לחוות קתרזיס באמצעות הסיפור הזה. הוא עשה סקס עם כוכבת פורנו, שזה כנראה אחת משלוש משאלות הלב הכי גדולות שלהם. כשהם רואים שהוא באמת עשה זאת, הם אוהבים אותו אף יותר. מדדי שביעות הרצון התחילו לעלות שוב בעקבות הסיפור הזה".
בעוד הגברים האמריקנים הלבנים נושאים מבט מעריץ לעבר הנשיא שלהם, טראמפ עצמו מקבל השראה מראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו - כך לפחות טוען מור. "את מי טראמפ מעריץ? הגבר החזק", הוא קובע, "הוא אוהב את הבחור הזה. הוא אוהב את הבחור שאין לו שום כבוד לזכויות אדם ולהגינות אנושית. הוא אוהב את הדרך שבה נתניהו השתלט על העניינים ואמר לכולם: 'לכו תזדיינו וזוזו מהדרך שלי. אתם בני אנוש פחותים ממני, אתם תעשו מה שאני אומר לכם, ואתם תחיו היכן שאני אומר לכם לחיות. אתם תאכלו חרא כשאני אומר לכם לאכול חרא, ואני אפציץ אתכם מתי שמתחשק לי'. וטראמפ לבטח מקבל אורגזמה כשהוא שומע את נתניהו מדבר. הוא מדמיין את עצמו במקומו ומקווה להיות שם מכיוון שהוא אוהב את הנתניהוז, והוא אוהב את האוטוקרטיה שלהם. זה החלק העצוב של זה. אני מרגיש רע על העולם הזה, ששני אנשים מניו יורק מנסים לשלוט עליו ככה".
אתה מדבר על טראמפ ונתניהו ועל הדרך שבה הם סוחפים את ההמונים. אבל בניגוד לרודנים פשיסטים, הם אינם מפעילים אלימות נגד אזרחים.
"זאת הבעיה הגדולה, חוסר היכולת שלנו להבחין בפשיזם כפי שהוא כיום. קראתי ספר שמאוד השפיע עליי - Friendly Fascism מאת ברטראם גרוס - ובו הוא כותב על ההבדל בין הפשיזם של המאה ה-21 לזה של המאה ה-20. אין בו מחנות השמדה וצלבי קרס, הוא יבוא עם פרצופים מחייכים ותוכניות טלוויזיה. אין כבר צורך במפעל הרג המוני, במקום זה הקהל ייסחף בעקבות הטלוויזיה, עם המיתוג הנכון והחיוכים הנכונים. צריך לתבל את המסרים בגזענות, פחד מהמוסלמים ופחד מדברים אחרים, וזה יהיה גרעין המשיכה של ההמונים. זה מה שקורה פה במציאות. גם אם ניפטר מטראמפ עכשיו, ייקח שנים לתקן את המעשים שעשה כדי להרוס את ארצות הברית".
פורסם לראשונה: 09:08, 28.02.19
