ג'ימבורי, אי־שם בשפלה. הנוכחים: שבעה מבוגרים ו־13 ילדים. מתחקור מהיר מתברר שבין הילדים אין אף זוג תאומים. כלומר, יש כאן שישה ילדים יתומים. לא במובן המקובל, חלילה. הם פשוט כאן, לבד. ההורים שלהם הלכו בינתיים לשתות קפה, לאכול, לעבוד. הם פיזית במקום אחר. וזה לא שההורים שנמצאים במתחם הג'ימבורי, באמת נוכחים כאן. חמישה מתוכם עסוקים בטלפון. כותבים, קוראים, משחקים. אנא עארף. שני צדיקים יושבים עם הילדים, מקדישים להם את כל הזמן. פעם עוד דיברו על "וורק־לייף־באלאנס" – איזון בין עבודה לחיים. היום מדובר באחד השקרים הכי גדולים שיש, כי גם מי שהתמזל מזלו ויכול לעבוד מרחוק, לא מנצל את זה כדי להיות יותר עם הילדים, אלא להיות יותר עם המסכים – בטלפון, במחשב, בטלוויזיה. וגם את הילדים שלנו אנחנו מקפידים לתקוע מול האמת המרצדת והכואבת.
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 41 אחוזים מהעובדים בישראל אינם מרוצים מהאיזון בין עבודתם לתחומי חיים אחרים. מלבד השאלה התמוהה מי הם אותם 59 אחוזים שכן מרוצים, ועל מי הם עובדים, עולות לא מעט שאלות על החיים על המסלול המהיר של העולם המודרני, ועל הזמן המועט כל כך שאנחנו מקדישים כיום לילדינו. הרי מי יגדל אותם אם לא אנחנו? ואם לא אנחנו, למי נבוא בטענות כשיתחילו הסימפטומים של היעדר נוכחות הורית?
כן. הישראלים נוכחים פחות ופחות בחיי הילדים שלהם, וזה מגובה בהוכחות חותכות. על פי נתוני ה־OECD, בישראל עובדים יותר שעות מאשר בכל מדינה אחרת בעולם. לא מרוויחים יותר, לא מצליחים להפיק מעצמנו יותר ("פריון"), פשוט עובדים הרבה יותר. היחס בין שעות עבודה לבין שעות בית בישראל הוא הגרוע ביותר במדינות ה־OECD, מלבד טורקיה ומקסיקו.
בסקר שערכה שדולת הנשים בקרב 870 עובדים העידו 67% מהאמהות ו־48% מהאבות כי הם נקרעים בין הבית לעבודה ומתקשים לתפקד בשניהם; כ־60% מהאבות וכ־58.5% מהאמהות העידו כי הם מעוניינים להפחית את שעות העבודה שלהם; וכ־52.5% מהאמהות וכ־35.5% מהאבות דיווחו על מידה רבה של תחושת אשמה כלפי ילדיהם, על שאינם מקדישים להם מספיק זמן.
באותו סקר העידו 59% מהאמהות ו־40% מהאבות כי הם ויתרו על שכר לטובת שעות נוחות יותר. אבל רגע, כשזה נוגע להפחתת שעות העבודה, ב־38% מהמקרים האם בלבד היא זו שהפחיתה את שעות עבודתה, ורק ב־6% מהמקרים האב בלבד הפחית את שעות עבודתו. נתון זה עשוי כמובן לנבוע מכך שנשים מראש מרוויחות שליש פחות מאשר גברים – וזו כבר מלחמה נוספת שיש לנהל, אבל כיוון שאין לנו זמן מיותר (וחבל, כי זו מלחמה חשובה) נחזור לסוגיית הזמן.
על פי הדוח שהכינה יערה מן, מנהלת תחום שוק התעסוקה בשדולת הנשים בישראל, להורים בישראל פשוט אין שעות פנאי, בוודאי ביחס לעולם: קצת יותר מ־14 שעות שבועיות לגברים, ופחות מ־14 לנשים. במקביל, כמעט רבע (22.35%) מהגברים בישראל מועסקים מעל 50 שעות בשבוע – נתון גבוה מאוד בהשוואה בינלאומית (הממוצע ב־OECD של גברים שעובד מספר כזה של שעות עומד על כ־16%). אצל הנשים, לעומת זאת, המצב דומה למתרחש בעולם. כך, בין השאר, נוצר פער בין גברים לבין נשים בשוק התעסוקה. זמן הורים, כך נראה, מוטל לרוב על האמהות. הגברים הרי צריכים לעבוד ולפרנס.
על פי עבודת הדוקטורט של חוקר האבהות אור ענבי, שמצטטת מן הדוח, זמן הפעילות העיקרי של הגברים עם הילדים הוא בשעות הבוקר או בשעות הערב.
בבואנו לדון בנושא, עלינו גם לזכור את העניין המגדרי: מחקרים חדשים מראים כי "הפחתה של שעות העבודה במשק, בפרט במדינות כמו ישראל שבהן נהוגות נורמות של שעות עבודה מרובות, היא מפתח קריטי ליצירת איזון אמיתי ולשילוב מיטבי ושוויוני של נשים בשוק העבודה".
שלושה מנגנונים עיקריים מסבירים את ההשפעה החיובית הצפויה של הפחתת שעות העבודה במשק על השוויון המגדרי בשוק התעסוקה. ראשית: הפחתת שעות העבודה תצמצם את הפער שקיים בשעות העבודה בין גברים לנשים, ותציב נשים בעמדה טובה יותר בשוק העבודה. שנית, הפחתת שעות העבודה במשק צפויה להביא לחלוקה מחדש של מטלות הבית והטיפול. שלישית: הפחתת שעות העבודה במשק צפויה לעודד נשים שאינן עובדות להשתלב בשוק העבודה.
מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב הנוכחי? להוביל לקיצור הדרגתי של שבוע העבודה החוקי ל־37 שעות; להגביל את האפשרות להעסיק עובדים/ות במודל של שעות נוספות גלובליות, כדי להגביל את משך יום עבודה; להפחית את מספר שעות העבודה בשבוע, כך שיום עבודה לא יעלה על 10 שעות ביום; לקבוע כי זכותו של כל עובד לסיים פעמיים בשבוע את יום העבודה בשעה שלוש אחר הצהריים; להציב יעד לאומי לכך שבתוך תקופה של עשור 90% מהעובדים והעובדות במשק יעבדו לא פחות מ־30 שעות שבועיות, ולא יותר מ־40 שעות שבועיות; לעודד מעסיקים ליצור איזון בית־עבודה.
על ערעור מבנה יום העבודה הקונבנציונלי, הסדרים לעבודה גמישה והצבת גבולות ברורים בין הבית לעבודה נלחמים בין היתר בארגון "כולנו משפחה", שבראשו עומד דניאל הרוש (37). "גם כל המרחב הציבורי והתכנים בטלוויזיה משקפים ואף מעמיקים את מה שאנחנו יודעים מהחיים עצמם: אבות הם לא הורים, בפועל הם המפרנסים", אומר הרוש, שמלבד היותו אב במשרה מלאה עוסק גם בקמפיינים פוליטיים. "אם אתה אבא שמסתובב עם הילדה שלך וצריך לחתל, זאת בעיה. פינות ההחתלה נמצאות בשירותי הנשים, אפילו הציורים על הקירות נשיים. המכתבים מהגן מנוסחים בלשון נקבה. וכמובן חופשת הלידה – הרי קרה דבר משמעותי בחיים שלי, אבל הנה, אני צריך להופיע בעבודה ולהתנתק מזה בצורה לא אנושית".
הרוש בחר, באמת, שלא להמשיך לשחק במשחק הזה. "הייתי יוצא מהבית לפני שהבנות מתעוררות וחוזר כשהן כבר ישנות, הרגשתי שאני מפסיד אותן", הוא מסביר את ההחלטה לשנות את חייו ופשוט לעבוד אחרת, כדי לייצר לעצמו הרבה יותר זמן הורות – גם על חשבון העבודה.
אבל אל תאשימו רק את שעות העבודה. גם ההתמכרות שלנו למסכים מחבלת בסיכויי ההורות שלנו. סקר שערך מכון אדלר מגלה כי מחצית מההורים כמעט שלא משוחחים עם ילדיהם בשיחת פנים מול פנים ומשאירים את עיקר התקשורת לסמארטפון.
"עזבתי זוגיות של נישואים חרדיים אחרי 13 שנה", מספרת רבקה מלר, שמסייעת לנשים לנהל אורח חיים בריא. "עכשיו אני עצמאית, עובדת מהבית וכל העסק שלי עובר דרך הטלפון. פתאום גיליתי שאני פשוט כל הזמן שם. הרי כל אחד שולח הודעה מתי שנוח לו ופשוט נסחפתי לזה. הרגשתי שאני מאבדת לא רק את הילדים אלא את סדר היום שלי", היא משחזרת. "יום אחד החלטתי לקחת את הילדים לשיחה ואמרתי להם שמ־16:00 עד 19:00 אין טלפונים. זה יהיה זמן האיכות הקבוע שלנו בכל יום. בהתחלה זה היה כמו גמילה, שמתי לב שכל דקה אני הולכת לטלפון והילדים אמרו לי 'אמא, לא! זה לא זמן של הטלפון'".
ומה אתם עושים בהיעדר מסכים בשעות אחר הצהריים?
"בכל יום אנחנו מדברים מחדש על מה נעשה בזמן שהטלפונים יהיו כבויים", מספרת מלר. "נבשל ארוחת ערב, נלך לקניון או נצא לחצר, זה לא משנה מה עושים. מה שמשנה זה שהילד יודע שאני פה בשבילו באופן מוחלט".
אצל ההרושים המצב מעט שונה. "אחרי שסיימתי את תפקידי כדובר מפלגת העבודה", מספר דניאל, "עשיתי כמה שינויים בבחירות התעסוקתיות שלי, שיאפשרו לי לבלות את אחר הצהריים בבית. לפחות פעם אחת אני לוקח אותן לבית ספר או מחזיר, מסיע לחוגים, מקלח, מקריא סיפור". עם זאת, גם בחלון הזמן הזה העבודה נכנסת פנימה. "כשיש משהו דחוף, אני יושב על המחשב לפעמים", הוא מודה.
הגדרת הזמן "לפעמים" מתעתעת כשאתה מבוגר עסוק. בעיניים של ילד. עלמה הרוש רק בת 7, אבל כששאלתי אותה מה אבא עושה רוב היום היא עונה ללא היסוס: "רוב הזמן הוא עובד במחשב". ובכל זאת, מתברר שיש לא מעט דברים שעלמה לומדת על אבא שלה בזכות השהות שלו במרחב הביתי בכל אותן שעות. "הוא אוהב לשיר במקלחת ולשמוע שירים", היא מספרת לי בסוד. וגם: "כל יום אבא מקריא לי סיפור חמש דקות, משחק איתי חמש דקות ומדבר איתי חמש דקות". זה נראה מעט, אבל זה משמעותי. "הכי פשוט זה לברוח למדיה, בכל צורה שהיא", משתפת מלר, "אני רואה את הבת שלי איך היא נשאבת לטלפון ואפילו לא שומעת כשאני מדברת איתה".
את התרגיל הזה עשינו גם בג'ימבורי בשפלה. בזה אחר זה שאלנו את ההורים כמה זמן הם מבלים עם הילדים ומה עושים בזמן הזה. "אנחנו קוראים ביחד ספר", ענתה אחת האמהות; "אנחנו מבשלים אוכל, משחקים כדורגל, מסדרים את הבית", ענה אב גבוה במיוחד; "המ... אנחנו מדברים", ענה האב השני; "אנחנו עושים שיעורי בית ביחד, מדברים קצת על מה היה בבית הספר ובגן, הולכים ביחד לג'ימבורי". ומה אמרו הילדים? כמעט באופן גורף, כפי שהגדירה ילדה חמודה כבת חמש וחצי: "אבא הרבה בטלפון וקצת־קצת איתי, אבל לפחות הוא בבית". חצי נחמה.
