תום המרדף מסתתר בנקיק
ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא,
אך לסופו הוא יבוא כמו השמש
אשר ממזרח היא תבוא
(מתוך "מרדף", ירון לונדון)
זה היה אחד המקרים המפורסמים בתולדות צה"ל שבו חיילים, ששמרו על טוהר הנשק, שילמו בחייהם על מנת שלא לפגוע בנשים ובילדים: ב-11 במרץ 1969, היום (ב') לפני 50 שנה, חדרה חוליית מחבלים (אז הם נקראו חבלנים) מירדן לשטח הגדה המערבית. כמו בכל מקרה דומה, הוקפצו לוחמים מגדוד צנחנים למרדף ב"ארץ המרדפים" שבבקעת הירדן אחר המחבלים, שהגיעו לבני פדיל - הנמצא במרחק של כ-18 ק"מ מנהר הירדן.
במהלך המרדף הגיעו הצנחנים למערה גדולה וחשוכה. רב סרן יוסף קפלן, אחד הקצינים, הציץ פנימה למערה וראה שם אישה בדואית שהיניקה את תינוקה. לא רחוק ממנה שכב פעוט נוסף שצרח ללא הרף. מן הקירות של המערה נדף ריח של טחב.
"יש שם עוד מישהו?", שאל בערבית קצין הצנחנים הצעיר קפלן, שהאיר בפנס כיס אל תוך המערה. האישה השיבה בשלילה בתנועת ראש. הצנחנים, שהעריכו כי המחבלים מסתתרים באזור, התרחקו מעט מפתח המערה - ואז הם הותקפו באש. כמה מחבלים יצאו מהמערה והחלו לירות לעבר החיילים, שחלקם היו בגבם אליהם. רב סרן קפלן, רב סרן (במילואים) חנן סמסון וסמל בועז ששון נהרגו בתקרית.
שניים מהמחבלים, שגם השליכו רימון יד, ניסו להימלט - אך הם נורו ונהרגו. חמישה אחרים, לבושים בגדי חאקי, החזיקו בידיהם רובי קלצ'ניקוב וירו לעבר החיילים. במקום התנהלו חילופי אש - עד שחמשת המחבלים נהרגו.
הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", איתן הבר, תיאר את שאירע מזרחית לשכם: "שאון הקרב החריד את הילדים והנשים ממקום רבצם. הם רצו אנה ואנה כדי להימלט מאש התופת. בערך בשעה 13:30 בצהריים נדם שאון הקרב, וריחו החריף של אבק השריפה מילא את חלל האוויר. על הגבעה הלבנה שכבו שבע גופות דוממות ועוד שלוש. הכוח שלא פגע באיש מבין הבדואים בגבעה נטל את מתיהם".
למחרת נערכה הלווייתם של השלושה. אלוף פיקוד המרכז דאז, רחבעם זאבי, השתתף בהלווייתו של רב סרן קפלן בבית העלמין קריית שאול. הוא הצדיע מעל קברו של הקצין הצעיר.
בקריית שאול, שם נקבר גם סמל בועז ששון, אמר האלוף שלמה גורן, ששימש אז הרב הראשי של צה"ל, כי הם "נפלו למען טוהר הנשק של צה"ל כיוון שלא רצו לפגוע בילדים ונשים חפים מפשע".
להלוויה הצבאית שנערכה בקיבוץ מזרע שליד עפולה הגיע האלוף אריאל שרון, שספד לפקודו לשעבר סמסון: "יחידה 101 שחנן נמנה עם אנשיה הייתה חבורה של אנשים עזי נפש שהאמינו ונלחמו - והצליחו לסחוף את כל צה"ל בעקבותיהם. חנן היה הבולט בכולם: אדם, חבר ולוחם". לאחר טקסי ההלוויה חזרו הצנחנים ליחידות שלהם. הבר כתב אז: "הלכו הביתה. חזרו ליחידות. כומתות אדומות - ופנים אפורים".
רב סרן (במיל') חנן סמסון - בן 37 במותו
סמסון נולד ב-19 באפריל 1932 בברסלאו שבגרמניה. בגיל שנה וחצי עלה עם הוריו לארץ. הוא גדל בקריית ביאליק והיה חבר בשומר הצעיר בקריית חיים. בגיל 14 עזב את הקריות ועבר לקיבוץ מזרע שבעמק יזרעאל, שם התבלט כיוזם וכמנהיג ותמיד היה בין הראשונים לכל מעשה.
הוא גויס לצה"ל בספטמבר 1951 והיה מדריך ספורט בחיל האוויר. כשנוסדה היחידה המיוחדת של הצנחנים (101) התנדב להצטרף אליה, עד להתפרקותה והקמת חטיבת הצנחנים. ב-101 השתתף בפשיטות ובלט ברוח הלחימה, בכושרו הגופני ובהעזתו. למעשה, הוא היה אחד הלוחמים הידועים ביחידה שהקים אריאל שרון.
לאחר השחרור הוא תפס מקום מרכזי בפיתוח המשק בקיבוץ בכלל, ובענפי השדה בפרט.
במהלך שירות המילואים עבר קורס קצינים והגיע לדרגת רב סרן. במלחמת ששת הימים הוא פיקד על פלוגת מפקדה, תפקיד שקיבל עקב פציעה ברגלו שלא אפשרה לו לצנוח במשך תקופה מסוימת, אך הצטרף אל הכוח שעמד לפרוץ אל העיר העתיקה בירושלים. בתחילת הפריצה נפגעה פלוגתו בהפגזה קשה, וסמסון גילה תושייה בחילוץ הפצועים ובארגון הכוח להמשך הקרב. פקודיו ראו בו מפקד מוכשר ואדם נערץ.
מרדכי (מוטה) גור, מי שמונה לרמטכ"ל כמה שנים לאחר מכן, סיפר באזכרה על העבודה המרובה שסמסון עשה בעיר העתיקה בשעת כיבוש ירושלים - בעזרה ראשונה לנפגעים, בפינוי ההרוגים, בארגון כוח לוחם מבין הנותרים - והכול בשקט גמור, במנוחה ובשיקול דעת.
ענת סמסון יופה, בתו של חנן, סיפרה באולפן ynet שהייתה בת 12 בזמן התקרית. "אחותי תמי הייתה בת שבע ואחותי רוני בת שנה. הסיפור הזה הפך למשהו כל כך משמעותי בגלל התמימות של פעם, פגשו אישה תמה מיניקה תינוק - השאלה תמימה, התשובה תמימה, האמונה התמימה באדם. לכן זה הפך לסוג של אתוס".
יופה הוסיפה שדי מהר הבינה כי אביה הוא "סוג של גיבור לאומי, גיבור שכולם מכירים את הסיפור שלו, אתוס שממשיך בעצם את סיפור חייו - כי לפני כן הוא היה ב-101, ועם כל שינוי הטקטיקה שהם עשו בנושא של מתקפה, עדיין היה שם התום של אמונה באדם וקבלת האחר".
כיום, היא אומרת, "אנחנו במקום אחר לגמרי, לטוב ולרע, בעיקר לרע. המציאות גם הכתיבה את השינוי, אז יש בזה משהו שהוא נכון למציאות הנוכחית שאנחנו חיים בה".
רב סרן יוסף (יוסי) קפלן - בן 27 במותו
קפלן נולד בירושלים ב-11 באפריל 1942. הוא למד בבית הספר היסודי "המתמיד" ברמת גן ולאחר שנה של לימוד בתיכון החליט להיכנס לפנימייה הצבאית של בית הספר הריאלי שבחיפה. בספטמבר 1961 התגייס לצנחנים, בעקבות אחיו הבכור אבנר שנהרג שנתיים קודם לכן בנסיבות טרגיות בתל קציר. קפלן סיים את קורס הקצינים כחניך מצטיין מחלקתי.
הוא חזר לצנחנים והתקדם בשלבי הפיקוד עד שהיה למפקד פלוגה. הוא פיקד על פלוגה במלחמת ששת הימים בקרבות בסיני, ולאחר מכן הועבר ליחידה מובחרת בצה"ל. בהמשך עבר להיות קצין אגף המבצעים ביחידת הצנחנים. באתר "יזכור" של משרד הביטחון נכתב כי הוא נחשב לקצין מעולה וחייל אמיץ והיה חבר למופת.
אחרי מלחמת ששת הימים הפך קפלן, שתואר כ"עלם חמודות ויפה תואר", לחביב הריאיונות בתקשורת. היה זה מפקדו, רפאל (רפול) איתן, שהמליץ עליו כדמות מעניינת. הוא היה רציני, נועז ומבוגר בדעותיו ובמחשבתו מבני גילו.
בצה"ל ניבאו לו עתיד מזהיר, והוא אהב את השירות. "אני מקבל סיפוק רב מהעבודה עם החיילים", אמר קפלן באחד הריאיונות. "אני פשוט אוהב את הצנחנים שאני משרת איתם".
במלחמת יום הכיפורים פקדה טרגדיה שלישית את משפחת קפלן, אז נהרג סגן יהונתן קפלן, אחיו של יוסף, בקרבות ב"חווה הסינית" בסיני. האח עמירם היה היחיד שנותר מארבעת האחים.
סמל בועז (בוזי) ששון - בן 21 במותו
ששון נולד ב-15 ביוני 1948 בתל אביב. בגיל צעיר הוא התייתם מאמו. בנעוריו היה חניך בתנועת בני עקיבא. ששון התגייס לצה"ל במאי 1967, והיה חייל מצוין וחבר למופת שבשירותו עבר קורס צניחה ושימש קשר בבקעת הירדן. "תמיד רצה להיות בין הראשונים; תמיד היה מהמתנדבים", נכתב עליו באתר "יזכור".
"לא אחת פגשתיו בשעות המוקדמות של הבוקר", כתב עליו מפקדו, "כאשר חגור הקרב מונח עליו, על כתפו העוזי ומכשיר הקשר על גבו. לאחר ה'בוקר טוב' המבויש שלו הייתי פונה אליו בשאלות אירוניות כגון: 'מה קרה, בועז? פרצה מלחמה?' או: 'אתה סובל מנדודי-שינה?' וכו' - ותשובתו תמיד הייתה קצרה ותכליתית, משהו מעין 'איני יודע! כאשר מתחיל מרדף מישהו מוכרח להיות ראשון בין הקשרים לצאת, ולא ייתכן שיהיה מרדף ואני לא אשתתף בו'".