אנטוני ביוור לא האמין למזלו הטוב. החלון הקטן שפך אור לתוך חדר העיון של ארכיון הצבא האדום במוסקבה, אבל פניו של ביוור אורו מעצמם. אצבעו עברה שורה אחר שורה בדו"חות העבים ובמכתבים הרבים שנערמו תחת ידיו, מתארים מציאות יומיומית של חיילים במלחמת העולם השנייה, ללא טיוחים או פילטרים.
עדויות על עריקת קצינים, תגרות חיילים שיכורים, פשעי מלחמה - הכל היה שם. "סטלין היה משוכנע שקציניו הבכירים משקרים לו וחותרים תחתיו, ועל כן התעקש לקבל מדי לילה דו"ח מפורט מכל אחד מהם", הוא מספר בריאיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות". "היו שם עובדות יבשות ולא מעט סקנדלים - תמונת מצב אמיתית. אלה היו החומרים הראשונים שנתקלתי בהם ברוסיה שלא היו נגועים בתעמולה".
היה זה באמצע שנות התשעים. המלחמה הקרה הסתיימה, ברית המועצות התפרקה, וביוור החליט לכתוב את הספר המקיף והשאפתני ביותר על הקרב בסטלינגרד. הוא חשב שזה הולך להיות עוד ספר היסטורי עם שרטוטי מפות ותנועת כוחות, אבל מהר מאוד החליט לכתוב ספר היסטורי מנקודת מבט אישית: של החיילים שנטלו חלק במלחמה, האזרחים שהיו עדים לה וכמובן - הקצינים הבכירים, שנטלו חלק בקבלת ההחלטות אבל לא חסכו הערות, ספקות או קריאות תיגר על מנהיגיהם. התוצאה היא "סטלינגרד", ספר עב כרס בן כ-500 עמודים שיצא בעברית כבר לפני שני עשורים, אך חוגג עתה מהדורה חדשה ומעודכנת בהוצאות "ידיעות ספרים", בעקבות הביקוש התמידי. לא בכדי הפך "סטלינגרד" לאחד מספרי ההיסטוריה הנמכרים אי־פעם, ואת מחברו לגורו של היסטוריה - אייקון חי, שזוכה לסעוד על שולחנם של מנהיגי מדינות שנחשבים למעריציו הגדולים.
ארבע שנים תמימות נדרשו לכתיבת הספר. "התמלאתי בעתה כשהעורך שלי הציע שאכתוב על הקרב בסטלינגרד. היו לי ילדים קטנים, וידעתי שכתיבת ספר היסטורי כזה תדרוש נסיעות רבות לגרמניה ולרוסיה והיעדרויות מהבית", הוא נזכר. "התמזל מזלי שבשנת 94' הממשלה הרוסית הורתה לפתוח את הארכיונים, לראשונה אי־פעם, וחמישה חודשים לאחר מכן הייתה לי גישה לחומרים. לא האמנתי שזה קורה לי".
קרב סטלינגרד מסמן מפנה משמעותי במלחמת העולם השנייה. לדעת היסטוריונים רבים, בהם ביוור, הקרב היה תחילת ההפסד של הצבא הנאצי ושל משתפי הפעולה שלו במלחמה. "מרגע שהיטלר הכריז מלחמה על ארה"ב, ב-11 בדצמבר 1941, לא היה לו סיכוי לנצח", הוא אומר. "אבל באותה נשימה, בתחילת 1942 בנות הברית נחלו מפלות באפריקה ובאסיה וגם בחזית הרוסית. וכמובן, הפתרון הסופי שיצא לדרך באותה שנה. עם זאת, סטלינגרד הייתה נקודת מפנה פסיכולוגית - הנקודה שבה הרוסים וגם הגרמנים ידעו שהמלחמה תסתיים בברלין, בתבוסת הנאצים. אגב, התוכנית של היטלר לא הייתה להשמיד את היהודים במהלך המלחמה אלא אחרי שינצח בה - אבל במהלך המלחמה היטלר הבין שגרמניה לא תזכה לנצח במלחמה, והוא החל להאיץ את תהליך השמדת היהודים".
ומה אם גרמניה הייתה מנצחת?
"אפשר לומר שהשואה הייתה מתגמדת לעומת התוכנית הגרמנית, להרעיב למוות את כל ברית המועצות. הייתה להם תוכנית לדלל את הערים הגדולות. אגב, רבים מהנאצים התעלמו מתוכנית ההרעבה במהלך המלחמה, כי הם היו צריכים את הגברים הסובייטים שיסייעו להם".
במהלך התחקיר על הספר נחשף ביוור לפרטים מזעזעים רבים - שאת חלקם בחר להשמיט. "היו תיאורי זוועה על אונס קבוצתי שביצעו חיילים רוסים, והייתי צריך להיזהר ממצב שבו הספר יהפוך להיות פורנוגרפיה של הרוע. יש גם אסכולה פמיניסטית שטוענת כי רק נשים יכולות לכתוב על אונס מלחמה, אז עזבתי את זה. היו סיפורים על ילדים שהתאבדו במהלך המלחמה, שזעזעו אותי באופן מוחלט".
אבל לא הכל הוא סינן. חלק מהתיאורים אכן חדרו לספרו, והפכו אותו לפרסונה נון-גרטה ברוסיה. אם ייכנס למדינה - ייעצר מיד. "שגריר רוסיה בלונדון אמר שהניצחון הסובייטי במלחמת העולם השנייה הוא קדוש, ומי שמערער על הקדושה הזו פוגע בה. אני לא אסע לרוסיה - ממתינים לי שם מעצר וחמש שנות מאסר. אבל זה בסדר, יש מספיק אנשים אחרים שמתעניינים במה שאני כותב".
סגנון הכתיבה של הספר של ביוור היה ייחודי ופורץ דרך. עד אז ספרי היסטוריה צבאיים לבשו מדים אחידים של סגנון כתיבה יבש, עובדתי, נעדר תחושות. ביוור החליט לכתוב את "סטלינגרד" אחרת: בין אלפי המסמכים שעברו תחת ידיו הוא ליקט פירורי מידע על החיים האישיים של החיים משני צידי המתרס, החל מן התחושות שאחזו בקצינים הבכירים לנוכח הוראות ופקודות וכלה בתיאורים יומיומיים של המלחמה מנקודת מבטם של החיילים.
"בסוף שנות התשעים, כשעבדתי על הספר, העולם השתנה", מסביר ביוור מה הביא אותו לכתוב את הספר. "הקולקטיב התחלף באינדיבידואל. ארגונים גדולים כמו צבאות או ארגוני עובדים התמוטטו, ואת מקומם החליפה הדאגה האישית של כל אחד לעצמו. חשבתי שצריך לכתוב ספר המשלב בין ההחלטות ההיסטוריות של מעלה עם ההשפעה של ההחלטות הללו למטה, אצל החיילים והאזרחים. התחלתי לחפש תיאורים ויזואליים, פרטים אנושיים, אפילו נתונים על מזג האוויר ששרר במקום מסוים שעליו כתבתי. שאלו אותי מיהו הקהל שלי, ועניתי בפשטות שאני הקהל של עצמי. לא כתבתי לאחרים, רציתי לכתוב ספר שיעניין אותי לקרוא. כסופר אתה אף פעם לא יכול לכתוב לקהל, כי אין בידך לשער אם הוא יאהב את הספר או לא. אתה חייב להתחיל עם עצמך".
מלאכת הנבירה בארכיונים הסובייטיים לא הייתה קלה. "בארכיונים הגרמניים המסמכים המעניינים ביותר היו של רופאים או כמרים, כי הם שפכו אור אמיתי על הנעשה. היה למשל מסמך שחשף הטסה של נציגי כל היחידות הגרמניות לסטלינגרד, כדי לשדר להיטלר שהכל תחת שליטה. נפגשתי עם קצינים שנטלו חלק במלחמה, כמו וינריך בר, אחד הקצינים שניצחו את הקרב באפריקה. היה לי מוזר ללחוץ את ידו של אדם שלחץ יד להיטלר. הוא אמר לי 'לא הייתי נאצי, אבל הערצתי את היטלר והייתי לאומן'. הוא סיפר על ישיבת קצינים עם היטלר, כשהפיהרר העמיד פנים שהכל מתנהל כשורה ושהוא דואג לחיילים בשדה הקרב. בר התפרץ במהלך הישיבה ואמר לו 'אבל אדוני הפיהרר, אני חייב לתת לך דו"חות'. היו בדו"חות הללו פרטים שסותרים את העמדת הפנים המוחלטת של היטלר. הוא סיפר להיטלר שהחיילים בסטלינגרד לא מקבלים אספקה בסיסית, ושהקרב יסתיים במפלה. בר איבד את האמון בהיטלר, הוא לא שב לסטלינגרד - וזה מה שהציל את חייו".
ובכל זאת, הוא וחבריו הנאצים אמרו משהו על השואה? על מדינת ישראל?
"לא, הם התחמקו מכך. הם התעצבנו על תערוכה שהועלתה בגרמניה על פשעי המלחמה של הוורמאכט. בפגישות איתם ידעתי שאין טעם לשאול אם הם מתחרטים על השואה, כי הם היו מחסלים את הריאיון. רבים מהם אמרו שהם לא היו קשורים להשמדת היהודים. אחד או שניים מתוכם ניסו להציל יהודים, אבל הם היו המיעוט שבמיעוט. רבים מהם היו נאצים ואנטישמים עוד לפני המלחמה. הבעיה עם ספרי היסטוריה רבים היא שהם מנסים לקטלג באופן גורף. המציאות מגוונת יותר - לא כל חייל גרמני היה אנטישמי, כפי שלא כל חייל רוסי אנס נשים. חלק מהגרמנים שנאו את המפלגה הנאצית, ובאותה נשימה האמינו שהיהודים הם איום על העולם".
כשהשלים את כתיבת הספר, ביוור קיווה לשבור את השיא שהיה נהוג עד אז עבור ספרי היסטוריה. הוא זוכר היטב את הישיבה עם המוציא לאור הבריטי שלו, שהעריך כי הספר ימכור 6,000 עותקים. "מישהו זרק בחדר את המספר עשרת אלפים עותקים, וכולם גלגלו עיניים בחוסר אמון", הוא נזכר.
הספר יצא, והעיתונאים התנפלו עליו בהתלהבות. חלקם פקפקו במסמכים שביוור כלל בספר, בגלל השפה האישית והפרוזאית שבה השתמש לכתיבת הסיפור. "שאלו אותי אם היסטוריה היא הפרוזה החדשה, ואמרתי שהכל נכון ומתועד במסמכים. כשהספר שלי החל להימכר, הוא פתח דיון. מבקרת של 'האובזרבר' כתבה שההיסטוריה אטרקטיבית עבור כותבי ספרי פרוזה, כי היא מלאה באלמנטים דרמטיים כמו בחירה מוסרית — האם לכבוש, האם להחביא יהודים, האם לעזור למורדים. בעידן הפוסט־צבאי והפרו־אינדיבידואלי שבו אנו חיים, אנשים אוהבים לקרוא ספרים שמעמידים שאלות מוסריות, והם מתעמתים עם השאלות הללו. על כן ספרי מלחמת העולם השנייה מצליחים. אחרי שהוצאתי את הספר על סטלינגרד צצו המון ספרים דומים, שחיזקו את התחושה שלי.
“סטלינגרד" מכר הרבה יותר מ-6,000 העותקים שציפו לו - 2.1 מיליון עותקים נמכרו מהספר ברחבי העולם, מספר מדהים לספר שאינו ספר טיסה, ושבנסיבות אחרות היה יכול לשמש מעצור לדלת הודות לכובד משקלו. ביוור המשיך וכתב את ספר ההמשך שעסק בקרב על ברלין, "נפילת ברלין - 1945", שהלך בעקבות "סטלינגרד" ומדגדג מכירות של שני מיליון עותקים. לא רע, עבור שני אירועים שהכתימו את האנושות.
הוא הראשון להודות בכך שהצלחת ספריו נעוצה גם בקורותיו. הוא נולד שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה, ברובע קנזינגטון היוקרתי בלונדון. סופרים ועיתונאים רבים נמנים עם בני משפחת אמו, "שישה דורות אחורה, מאז 1830", הוא אומר בגאווה. בשנות נעוריו היו לו בעיות פיזיות, והוא החליט להוכיח לסביבה שהוא יכול להתגבר עליהן ובחר להתגייס לצבא. הוא שירת כמפקד טנק בגרמניה בשיאה של המלחמה הקרה. "אני לא מתחרט על שירותי הצבאי. בדיעבד, שם הבנתי שצבא הוא לא מכונה אלא ארגון אמוציונלי, שמתמודד עם סבל ומוות", הוא אומר.
הוא פרסם שלושה ספרי פרוזה באמצע שנות השבעים, שנחלו כישלון חרוץ, ונשלח על ידי המו"ל שלו לכתוב ספרי צבא. לצד מלחמת העולם השנייה עברו תחת עטו גם ספרי היסטוריה על מלחמת האזרחים בספרד, על הצבא הבריטי ועוד. אבל היה זה "סטלינגרד" שהפך אותו לסופר בינלאומי ידוע ורב מכר. "הצלחה מאוחרת ומבורכת", הוא מסביר. "הייתי משוחרר מלחצים. כיום, כשאתה כותב ספר, אתה לא נשפט על פי הפוטנציאל שלו אלא על פי מספר העותקים שהספר האחרון שלך מכר. אפילו כותבים טובים נזרקים מפני שספר אחד שלהם לא הצליח".
ההצלחה הגדולה שלו נמשכת כבר עשרים שנה. "הבת שלי אומרת שזו אשליה, שבסקנדינביה קוראים לי רוקסטאר", הוא אומר בגיחוך. "היא לא מבינה איך אבא שלה הפך להיות כזה. בדנמרק מארחים אותי בפריים-טיים, אני מקבל יחס שאני לא זוכה לו באנגליה. לפעמים אלו דווקא מדינות שלא היו מעורבות במלחמת העולם השנייה, כמו ספרד ושוודיה, שמתעניינות בתקופה הזו".
הוא ביקר בישראל ונטל חלק בסדנאות רבות של "יד ושם". לפני מספר שבועות ביקר בקליפורניה וסעד ארוחת בוקר עם מושל המדינה, ובקרוב יוזמן לסעוד ארוחת ערב עם מזכ"ל נאט"ו. "אני מתווכח איתם לא מעט. הם סבורים שההיסטוריה חוזרת על עצמה, ואני מעמיד אותם על טעותם. אנשים עורכים השוואה בין שנות השלושים של המאה הקודמת לימינו, וטוענים שהאנטישמיות חוזרת על עצמה. אני אומר שיש אולי חריזה מסוימת בין התקופות, אבל הפעם השנייה היא שונה. החשש הגדול ביותר ליציבות העולם כיום הוא דווקא ההתחממות הגלובלית, שעשויה לשגר מיליוני מהגרים מדרום כדור הארץ לאירופה — וזה יתרום לעליית הימין הקיצוני. מנהיגי אירופה יצטרכו לקבל בקרוב הכרעות מוסריות רבות".