כשמדברים על יחסי ישראל-מצרים, וגם על יחסי ישראל-ירדן, עולה תמיד המונח "שלום קר", יחסי שלום המלווים בחשדנות תמידית. כיאה ליחסים מתוחים כאלו, גם הדרך אליהם ואל ההסכם הרשמי שנחתם לפני 40 שנה לא הייתה חלקה או ברורה.
קדמו להסכם השלום ניסיונות הידברות עוד לפני מלחמת יום הכיפורים, הצעות של גולדה מאיר שנענו בשלילה או בהתעלמות מצרית, ומנגד טענות שיכלה למנוע את המלחמה עם הסכם נסיגה תמורת שלום. מהצד המצרי היו הצעת השלום של הנשיא אנואר סאדאת ב-1971, שלטענת חלק מההיסטוריונים הייתה ניסיון הונאה כדי להכשיר את הקרקע למלחמת יום הכיפורים; ההכרזה ב-1967 של קודמו של סאדאת, גמאל עבד אל-נאצר: "מה שנלקח בכוח, יוחזר רק ביותר כוח"; וההכנות השקדניות של הצבא המצרי במשך שלוש שנים למלחמת יום הכיפורים.
חודשים רבים של משא ומתן עיקש וקשוח של שני הצדדים, הסכמי קמפ דייוויד שקדמו להסכם השלום וקיבלו את אישור הכנסת - הכול התנקז בסופו של דבר ליום שני 26 במארס 1979, יום חתימת הסכם השלום עם מצרים על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון. ביום ההוא, לפחות באופן רשמי, הפכו שתי יריבות מרות עם היסטוריה עקובה מדם למדינות שהכריזו על כינון יחסי שלום.
מצרים שילמה מחיר לא פשוט מבחינתה על הסכם השלום. מדינות ערב החרימו אותה והדיחו אותה מהליגה הערבית. המצרים אומנם נהנו מהתקרבות ביחסים עם ארצות הברית ומסיוע כלכלי וצבאי, אבל היו צריכים גם להתמודד עם דעת קהל לא נוחה - חלק ניכר מתושבי מצרים לא קיבלו את הסכם השלום ברצון, וראו בכינון יחסים עם ישראל דבר שלא יעלה על הדעת. ההתנגדות הציבורית לשלום עם ישראל הגיעה עד לחרמות חברתיים, שהוטלו על אנשים שעבדו בחברות שמשתפות פעולה עם ישראל. לכל אורך שנות השלום ועד היום, נרמול היחסים עם ישראל היה ועודנו טאבו חברתי במצרים.
גם סביב הנסיגה מסיני, החלק הישראלי בהסכם, התעוררה מחלוקת. ישראל טענה שטאבה נחשבת לשטח שלה ואישרה הקמת בתי מלון ומתקני תיירות בעיר. בסופו של דבר טאבה נמסרה למצרים, ובתי המלון ושאר המתקנים במקום נמכרו. גם הירצחו של סאדאת באוקטובר 1981 לא מנע מישראל לעמוד בכל התחייבותיה ובאפריל 1982, עם הריסת ימית, היא השלימה את חלקה בהסכם - וזכתה להערכה על כך בעיני יורשו של סאדאת, חוסני מובארכ, שכיהן כנשיא עד למהפכה המצרית ב-2011.
לאורך השנים שחלפו מאז החתימה על הסכם השלום היחסים בין המדינות ידעו עליות ומורדות. נשיא מצרים נמנע מביקורים בישראל, למעט ביקור חפוז לצורך ההשתתפות בהלווייתו של ראש הממשלה הישראלי יצחק רבין. גם בביקור הזה הקפיד מובארכ להדגיש שמדובר בנסיעה פרטית, ולא בביקור רשמי כנשיא מצרים.
מלחמות ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי השפיעו גם על יחסי ישראל-מצרים. עם פרוץ מלחמת שלום הגליל ביוני 1982, מצרים החזירה את השגריר שלה מתל אביב ופעלה בזירה הבינלאומית נגד ישראל.
"כשהגעתי למצרים, כל האיגודים המקצועיים ללא יוצא מן הכלל היו תחת השפעה של האחים המוסלמים, והם החרימו את ישראל", מספר יצחק לבנון, שמונה לשגריר ישראל במצרים ב-2009 ושימש בתפקיד גם בזמן המהפכה במדינה: "אישית לא חשתי עוינות, וגם הצוות שלי לא. לא היו מקרים שמישהו מקלל אותך ואומר לך 'יהודי, לך מפה'".
עבור האזרח הישראלי, הסכם השלום עם מצרים פתח צוהר תיירותי. התיירות בין המדינות פרחה, בעיקר של ישראלים שנסעו למצרים, אך גם היא הושפעה ממצב היחסים בין המדינות ומהמצב הביטחוני. זכור לשמצה פיגוע ב-1990 שגבה את חייהם של 9 תיירים ישראלים מצפון לקהיר, והביא לירידה ניכרת בתיירות הישראלית במצרים.
מנגד, התיירות המצרית לישראל מעולם לא פרחה במיוחד. אזרחי מצרים חששו מחקירות ומעקב של מנגנוני הביטחון המצרים אחר אזרחים שביקרו בישראל, ובנוסף התאמצה מדינתם לשכנע אותם שלישראל אין מה להציע ביחס לחופים ולטבע במצרים, וכמובן, גם הדעות הקדומות והסלידה מישראל השפיעו. בעיתון האמריקאי הנחשב לבולט בעולם הערבי, "אל-חורה", פורסם בעבר טור שביכה את היעדר התיירות המצרית בישראל: "אם המצרים יבקרו בישראל באופן משמעותי יותר, הם ייחשפו לפניה האמיתית וינהרו אליה אלפי מובטלים, היות שהיא קרובה יותר מאיטליה או צרפת". חברת התעופה המצרית איג'יפט אייר פתחה קו טיסות יומיות מקהיר לנתב"ג יחד עם חברת אל על. בעוד החברה הישראלית הפסיקה את פעילותה בקו הזה, החברה המצרית מפעילה אותו עד היום, אך פעמים רבות המטוסים ממריאים כמעט ללא נוסעים.
תיירים שבכל זאת מגיעים ממצרים הם עולי הרגל הנוצרים, הצליינים, שבאים במספרים גדולים מאוד בעונת העלייה לרגל לקראת חג הפסחא, בפעולה שמתואמת ומאושרת מראש על ידי הרשויות במצרים. בתקופת העלייה לרגל של הצליינים האפריקנים, ובכלל זאת המצרים, נמל התעופה בן גוריון מארח מספר חריגה של מטוסים מצריים, לעיתים יותר מעשרה ביממה אחת, שחלקם מגיעים מלאים עד אפס מקום וחוזרים ריקים.
עידן מובארכ הגיע לקיצו ב-2011, אחרי מהפכה שבסיומה עלה לשלטון איש "האחים המוסלמים" מוחמד מורסי. כעת הארגון, שאנשיו היו אלו שרצחו את סאדאת אחרי הסכם השלום עם ישראל, היה בממשלה. עלייתו של מורסי הגבירה גם את הקולות לביטול, או לפחות לבחינה מחדש, של היחסים עם ישראל. בסופו של דבר הכריזו "האחים המוסלמים" שבכוונתם לכבד את כל ההסכמים שמצרים חתומה עליהם, והכוונה שלהם הייתה כמובן להסכם השלום עם ישראל.
לבנון מספר על אנטישמיות גוברת באותם ימים: "ברמה האישית לא נתקלתי בעוינות אלא להפך - היו שמחים לקבל אותי ובירכו אותי. מאידך גיסא, היו אז במצרים הרבה מוטיבים אנטישמיים כולל צלבי קרס".
שלטון מורסי והאחים המוסלמים לא שרד זמן רב. הנשיא המצרי הודח בהפיכה, ולאחריה נבחר לנשיאות עבד אל פתאח א-סיסי, איש צבא. א-סיסי, שזכה ב-96.91% מהקולות בבחירות לנשיאות ב-2014, הציב לצידו את עבאס כאמל, ראש מנגנון המודיעין המצרי והאחראי על תיק הסוגיה הפלסטינית. כאמל הוא זה שמנצח על התיווך בין רצועת עזה לישראל. כבר במבצע "צוק איתן" פעלה מצרים כגורם מתווך בין חמאס לישראל בדרך להסכם הפסקת אש. ניכר כי בתקופתו של א-סיסי שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות התהדק וגדל.
תנועות מחאה על היחסים עם ישראל עלו וגם ירדו. ההאשטאג "לא לתטביע" (לא לנורמליזציה) עדיין מופץ ברשתות החברתיות במצרים. תגובות אנטי-ישראליות קוריאות להחרים את ישראל, ואף לבטל או לשקול מחדש את הסכם השלום עימה, נראות בכל הרשתות החברתיות במצרים. אזרחי מצרים קושרים לעיתים קרובות את שאלת היחס לישראל בסוגיה הפלסטינית. "האזרחים במצרים מסתכלים ורואים מה המנהיג שלהם עושה. הם אומרים 'ישראל לא רצינית, היא לא רוצה לפתור את הסוגיה הפלסטינית ולא מקיימת את מה שהתחייבה לו', זה מצדיק את חוסר הרצון שלהם לנרמל את היחסים עם ישראל", מוסיף לבנון. "היו מקרים כמו של הסופר המצרי עלי סאלם שהגיע לישראל, ולאחר מכן החרימו אותו וזרקו אותו מאגודת הסופרים".
דוגמה נוספת לדעת הקהל השלילית על ישראל במצרים באה לידי ביטוי באירועי ספורט. באירוע זכור במיוחד, הג'ודוקא המצרי איסלאם א-שהאבי סירב ללחוץ את ידו של יריבו הישראלי אורי ששון אחרי שהפסיד לו בקרב באולימפיאדת ריו. ספורטאים מצרים נוספים בענף הג'ודו נהגו באופן דומה בתחרויות אחרות בסבב. כוכב הכדורגל המצרי מוחמד סלאח הגיע עם קבוצתו דאז פ.צ באזל למשחק מול מכבי תל אביב, נמנע מללחוץ את ידיהם של השחקנים הישראלים והסתפק בטפיחת אגרוף קלה.
פנינו למספר אזרחים מצרים כדי להבין טוב יותר את הנושא הטעון. יש לציין כי לא היה קשה למצוא כאלו שיסכימו לדבר עם התקשורת הישראלית - כמעט כל הפניות נענו בחיוב. המצב היה שונה בתכלית אצל גורמים מצריים רשמיים, שסירבו להתייחס או לשתף פעולה.
"הבעיה של המצרים עם ישראל היא לא עם האנשים והעם, אלא עם ממשלת ישראל ומדיניותה כלפי הסוגיה הפלסטינית", מסביר הסופר והוגה הדעות המצרי מו'אמן סלאם. לטענתו, צריך להפריד בין הסכם השלום עם ישראל לבין נרמול היחסים או "תטביע" בערבית, מילה שנחשבת לכמעט מילת גנאי בעולם הערבי בכל הנוגע ליחסים עם ישראל. "שלום אומנם צריך להיות שם נרדף לדו-קיום וליחסים טבעיים בין שתי תרבויות, במקרה שלנו המצרית והישראלית, אלא שכתוצאה ממספר גדול של גורמים הגענו למצב שבו שלום זה דבר אחד, אך נורמליזציה ביחסים זה דבר אחר.
"אתה יכול בקלות למצוא אדם שקורא נגד נורמליזציה עם ישראל שיהיה מוכן באופן מלא לעבוד בחברה שמשתפת פעולה עם ישראל. כאשר התיירים הישראלים מגיעים למצרים אף אחד לא יתייחס אליהם בעוינות, נהפוך הוא, הם מתקבלים בברכה בבתי המלון, במסעדות ובכל מקום.
"הבטיחו לאנשים במצרים ליהנות מפירות השלום, אך נראה שגם לאחר 40 שנה הפירות האלה ממאנים להגיע. לפני חתימת הסכם השלום הבטיחו לעם המצרי שלאחר תום המלחמה, כל הכסף שהושקע במערכת הביטחון ובמלחמה מול ישראל יופנה לטובת העם המצרי ולרווחתו, הבטיחו להם שהסכם השלום יביא לשיתוף פעולה כלכלי עם ישראל וגם עם ארצות הברית, מה שיכניס עוד כסף לקופת המדינה ויביא תועלת לכל אזרחי מצרים, אך שיתוף הפעולה הכלכלי מוגבל בידי השלטון באופן הדוק, והוא אינו פתוח לכולם כמו ביתר העולם".
השגריר לשעבר לבנון טוען אחרת: "ארה"ב משקיעה במצרים 40 מיליארד דולר כספי סיוע מדי שנה, ואינספור עסקאות והסכמי סחר עם ישראל גם הם מכניסים כסף רב לקופת המדינה".
אף על פי שנראה שדעת הקהל המצרית היא ברובה עוינת כלפי ישראל, אפשר להגיד בזהירות אופטימית ש-40 שנה של שלום כן הצליחו לשנות, ולו במקצת, את דעת הקהל על ישראל.
בשיחה עם ynet מספר עומאר (שם בדוי), אזרח מצרי שנשוי לערבייה ישראלית ועובד בבית קפה באחת הערים הגדולות: "הגעתי לישראל לראשונה בשנת 2010. משפחתי נשארה במצרים, אני מבקר אותם מעת לעת והם בסדר עם זה שאני חי פה. לאחרונה החלו אנשים להבין שהייתה הטעיה מטעם התקשורת בנוגע ליחסים עם ישראל. לתחושתי, בתקופה האחרונה יש שינוי חיובי גדול. יש הרבה תיירים שנוסעים לסיני, וזה משפיע כי אזרחים מצרים מתחככים עם הישראלים ומבינים שהם לא כמו שתיארו להם אותם. לרוב האנשים שאני מכיר אין בעיה עם אזרחי ישראל ותושביה. הבעיה היא יותר פוליטית-מדינית סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואני מאמין שביום שהסכסוך הזה ייפתר הרבה ישתנה ביחס. אתה תמצא שככל שהאנשים משכילים יותר, ככה הדעה שלהם על ישראל יותר מתונה ומושכלת. הם כבר לא מקבלים בקלות את הנראטיב שישראל היא השטן הגדול ומקור הרוע. נכון שיש בין שתי המדינות היסטוריה של לחימה, אבל הם מבינים שהדרך הנכונה להביט קדימה היא דרך עתיד של שלום ולא דרך עבר של מלחמה".
דיברנו גם עם מועתז, אזרח מצרי המתגורר בקהיר, שלמד עברית במסגרת לימודיו באוניברסיטה מצרית. הוא מעיד שהוא עובד בחברה בינלאומית, שבין היתר יש לה משרדים בישראל.
"מאז שנחתם ההסכם, היחסים הולכים ומשתפרים עם הזמן. אם תסתובב ברחוב המצרי ותשאל אנשים מה דעתם על הסכם השלום, סביר שיגידו לך שכיום אנחנו לא חושבים שישראל היא האויב הגדול שלנו. יש לנו אויבים אחרים והם לא ישראל, ישראל היא האויב שהפך לחבר. אני חושב שבעתיד המצב אף ישתפר עוד יותר, ונראה הידוק ביחסים בין מצרים לישראל, במיוחד בתחום החברתי. האזרח המצרי, לדעתי, חשוף לשיתופי הפעולה בין מצרים לישראל מרחוק דרך הטלוויזיה, ולא מבין איך וכמה זה משפיע עליו. הדבר מהול בחששות מסוימים, לכן ייתכן שבפומבי הדעה שלו תהיה שונה מהדעה שישמיע בין חברים או בינו לבין עצמו. האזרח המצרי מבין שישראל היא כבר לא האויב, ואין באמת סיבה לעוינות כלפי ישראלים".
איברהים אבו-אחמד (26), ערבי-ישראלי מטורעאן ששהה במצרים בשנים 2012-2011 ולמד באוניברסיטה האמריקנית בקהיר, חש היטב את העוינות כלפי ישראל. "למשך תקופה של שבעה חודשים לא היתה לי אפילו ויזה, כי סירבו לחדש לי בגלל הדרכון הישראלי. דרך קשרים של חברים הצלחתי לדבר בטלפון עם מי שחותם על הוויזה, והוא אמר לי אישית שהוא לא יכול לחתום על דרכון ישראלי כי הוא יאבד את העבודה במקום. היו אז כמה שמועות שישראל אחראית למהפכה, ושיש לישראל מרגלים במצרים.
"אין באמת הסכם שלום בפועל בתוך מצרים", מוסיף אבו-אחמד, "הרוב המוחלט עוין לישראל. העוינות היא לישראל כישות וליהודים. באוניברסיטה לרוב קיבלו אותי, ידעו שאני מישראל וצחקנו על זה, אבל בפומבי בעיר לא הזכרתי את ישראל. רוב המצרים בכלל לא ידעו שיש דבר כזה ערבי עם אזרחות ישראלית, במעונות כולם רצו לראות את הדרכון הישראלי שלי, זה ריתק אותם, ורצו שאלמד אותם עברית".
