הימנעות זה הכי כיף, לא? במקום להתאמץ, להתרוצץ, להשתתף, להשפיע, לשנות, לזוז, לקפוץ, להשתגע – פשוט לא עושים כלום, זורמים, נחים, צפים לאן שזרם החיים לוקח אותנו. מה, לא ככה?
ממש לא.
לפי "לקפוץ למים – מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים", ספרה של הפסיכותרפיסטית האדלריאנית ד"ר אנאבלה שקד (בהוצאת מודן), הימנעות היא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנו – היא תוקעת אותנו, עוצרת לנו את החיים, משבשת את התפתחותנו האישית ובכלל מדכאת לנו את האישיות לגמרי. אם חשבתם שאפשר לנוח, אז לא ולא, אין מצב.
"הימנעות היא המרחק שאדם יוצר בינו לבין משימה או מטרה על מנת לשמור על תחושת הערך שלו", מסבירה ד"ר שקד. "חוסר עשייה היא הדרך להימנע מכישלון ומפגיעה בתחושת הערך בעקבותיו".
הדגימי בבקשה.
"למשל, אני עשויה לשאול קהל של 200 נשות חינוך בהרצאה: איזה הישג משיג כל פעוט סביב גיל שנה? כולן יודעות את התשובה, 'הליכה', אך תהיה דממה באולם, שתיים או שלוש ילחשו בהיסוס את התשובה. זהירות היתר וההימנעות הן הדרך להימנע מכישלון, שמתחבר לבושה ולהשפלה.
"אבל אדלר גילה שהפחד מכישלון אינו הפחד להיכשל כישלון 'אובייקטיבי', להיות אפס, אלא הפחד לא להשיג מטרה של עליונות, או במילים של זיוית אברמסון, הפחד להיות רגיל, סתם אחד. זאת אומרת, כל מה שפחות ממושלם או מדהים לא שווה, ולכן אנחנו חווים כל הזמן תחושה של נחיתות ביחס לאמביציות מוגזמות ולמטרות לא ריאליות".
מה בעצם גורם לנו לא לעשות?
"הימנעות היא שילוב בין רגשי נחיתות ביחס לאמביציה מוגזמת, בתוספת שני מרכיבים מאוד נפוצים בתקופה זו: פינוק - הרצון שהכול יהיה קל, כיף ונוח, ומכאן הקושי להתאמץ על מנת להגשים רצונות, משימות וגם חובות, ומיקוד מוגזם בעצמנו, ברוח התקופה האינדיבידואליסטית".
זה נראה כאילו כל מסלול חייה של ד"ר שקד הוביל אותה למאבק בהימנעות. "נולדתי בארגנטינה", היא מספרת, "המדינה שיש בה השיעור הגדול ביותר של פסיכולוגים לנפש בעולם - אחד למאה אלף תושבים. הגישה הטיפולית השלטת בארגנטינה עד היום היא הגישה הפסיכואנליטית של פרויד וממשיכו לקאן. מגיל צעיר מאוד ידעתי שארצה לעסוק בטיפול, כי הסבל האנושי נגע לליבי והרגשתי צורך להקל על מי שסובל. בבית הספר היסודי כינו אותי 'עורכת דין של מסכנים ונדכאים'".
אז איך הגעת לעיסוק בהימנעות?
"לאורך ההכשרה הארוכה שלי בטיפול באמנות ואז ובפסיכותרפיה התגלה באג אישיותי בייעוד המקצועי שלי: אני אישה מאוד מעשית ואפקטיבית. אפקטיביות זה להשקיע את האנרגיה והמשאבים שלנו באופן אשר משיג את המטרות שלנו, את התוצאות שאנחנו רוצים. אני חשבתי שאנשים שהולכים לטיפול לא רק אמורים להרגיש טוב יותר, אלא גם לשנות את אופן הפעולה שלהם, וכך ליצור שינוי חיובי בכל תחומי החיים".
ומה קרה?
"קשה לתאר איזה הלם חוויתי כשהבנתי שרוב המטופלים מפתחים מודעות עצמית ומבינים את עצמם ואת נפשם בצורה טובה מאוד - ולא עושים כלום עם זה! פניתי למורים ולמדריכים שלי עם השאלה איך קורה שאנשים לא משנים את ההתנהגות שלהם, וכיצד לעזור להם לעשות זאת, במיוחד לאור העובדה שמטופלים שמגיעים לתובנה משמעותית שואלים 'אז מה עושים עם זה?'"
מה הם אמרו?
"לא זו בלבד שלא קיבלתי תשובה מספקת לשאלת שיפור התפקוד, אלא שנרמז לי שאני שטחית, מכיוון שבמקום להתעסק במעמקי הנפש אני מוטרדת בדבר הבנאלי הזה - המציאות. אך הדבר לא הרפה ממני. חשבתי אז, וכיום אני יודעת, שלא צריכה להיות סתירה בין חקירה מעמיקה של נבכי הנפש לבין שיפור התפקוד במציאות. לדעתי, טיפול שלא יוצר שינוי חיובי כמו שיפור עצמי, שיפור יחסים, תפקוד מיטבי, הגשמת מטרות וחלומות והגברת התרומה של אדם לחברה - אינו טיפול ראוי. הרגע קיבלתי טלפון מאמא שקראה את הספר ואמרה לי: 'זה תיאור מדויק של הבן שלי, הרגע סיים טיפול של שלוש שנים ולא נראה כל שינוי, עדיין גר בבית ולא מתפקד'".
ד"ר שקד מתארת שלוש פריצות דרך בקריירה המקצועית שלה. "הראשונה והחשובה ביותר הייתה המפגש עם הפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר, שהיא אלטרנטיבה לגישה הפסיכודינמית של פרויד. מצאתי תיאוריה ופרקטיקה שתואמת את תפיסת העולם ואת הערכים שלי: גישה חיובית, חברתית, קוגניטיבית, מעמיקה, יצירתית - ומעשית. כל מה שהיה עקום בי על פי תפיסות מסוימות בפסיכולוגיה, היה לגמרי הגיוני על פי הפסיכולוגיה של אדלר.
"פריצת הדרך השנייה הייתה המפגש עם עולם הקואצ'ינג, כן, המקצוע המושמץ בגלל זילות ההכשרה בהיעדר רגולציה. אימון אישי הוא לדעתי החוליה שהייתה חסרה לפסיכולוגיה, החיבור בין התובנות, הרצונות והמטרות לעשייה שמשנה את החיים ואת המציאות. האימון שינה את חיי ללא הכר, למדתי כיצד להגשים מטרות בצורה שלא דמיינתי שהיא אפשרית. האימון סגר לי את הפינה של הבעיה של העשייה, אך יש בו מגבלה רצינית: אימון הוא אפקטיבי רק עם אנשים אקטיביים. אבל מה עושים עם מטופלים פסיביים, כאלה שלא מתרגמים את התובנות שלהם לשינוי התנהגותי?"
פריצת הדרך השלישית שלה מביאה אותנו סוף-סוף לנושא ההימנעות: "היא הייתה צפייה בקורס של ד"ר זיוית אברמסון על פסיכופתולוגיה על פי אדלר, במסגרת בית הספר לפסיכותרפיה שהקמתי במכון אדלר. אברמסון ארגנה ופירשה בצורה חדשנית ויצירתית את כתבי אדלר בקשר למושג מרכזי בפסיכולוגיה של תקופתו, הנוירוזה, כשלמעשה אדלר חשב שהבעיה המרכזית של האדם שסובל סבל נפשי הוא המרחק שהוא מציב בינו לבין משימות החיים. זאת אומרת, הבעיה היא ההימנעות, חוסר התפקוד, והסבל הנפשי הוא אחד המרכיבים המשניים של תופעת ההימנעות ולא הגורם שלה. בגישות פסיכולוגיות אחרות חוסר תפקוד נתפס כתוצאה של בעיות נפשיות. בגישה האדלריאנית, סבל נפשי מתלווה לחוסר תפקוד אך לא גורם לו. הקורס של אברמסון ומאמר מסכם שכתבה על משמעות הנוירוזה על פי אדלר עודדו אותי לעשות דוקטורט בנושא ההימנעות. 'לקפוץ למים – מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים' משלב את הגישה של אדלר ואברמסון, ואת המחקר והניסיון הטיפולי שלי במשך כ-25 שנה".
אז איך ההימנעות פוגעת בנו?
"הימנעות פוגעת מאוד באדם ובחברה. קודם כל, נמנעים חיים חיים נוחים ומוגנים, אך לעיתים רדודים. המחיר האולטימטיבי של הימנעות הוא החמצה, פספוס החיים, אי חוויה של חוויות ואי הגשמה עצמית. בנוסף, הנמנע גם סובל מרגשי נחיתות, חוסר ביטחון עצמי, דימוי עצמי נמוך שבדרך כלל מלווה גם בדיכאון, חרדה או הפרעות נפשיות נפוצות אחרות. את כל המחיר הזה נמנעים משלמים על מנת לשמור על אשליה של עליונות ונוחות. החברה משלמת מחיר כבד, כי כשמישהו לא עושה, העול נופל על מישהו אחר: בדרך כלל על ההורים או על בני הזוג".
אבל אולי יש לזה גם צד חיובי? הרי ההימנעות מצילה אותנו לפעמים ממצבים מאוד לא נעימים, כסוג של מנגנון הגנה.
"לא כל מה שאדם רוצה - צריך או רצוי לעשות. ויתור על מטרות לא חשובות, לא נחוצות, לא מועילות או מפאת עומס יתר, זה דבר חיובי. עזיבת מלחמות אבודות זה דבר מועיל".
יש אנשים שדווקא טוב להם להיות נמנעים? שהחיים שלהם יותר קלים ונעימים כך?
"זו שאלה מורכבת. כל אדם צריך למלא את משימות החיים: עבודה, אהבה וחברה. אם אדם מתפרנס, יש לו אהבה בחייו ומסתדר עם אחרים, הוא לא ייחשב נמנע. לא לכולם צריכים להיות מטרות מיוחדות או שאיפות גבוהות. הימנעות היא בעיה כשלא ממלאים משימת חיים חשובה, כשאדם מרגיש בודד ומדוכא בגלל שאין לו קשר זוגי או חברים, וכשאחרים סובלים או נאלצים לפרנס אותו".
נראה שעיקר העבודה הוא בתחום הקריירה וההישגיות, אבל מה המקום, אם בכלל, של הימנעות במערכות יחסים?
"ההימנעות הקשה ביותר היא הימנעות מעבודה, אך יש גם הימנעות מקשר זוגי או מיחסים חברתיים, ויש הימנעות מלהגשים מטרות וחלומות. בראשונות החברה סובלת, באחרונות הפרט סובל".
מה אפשר לעשות כדי להשתפר ולצאת מזה?
"כדי לצאת מהימנעות צריך לוותר על אמביציות לא ריאליות ולקבוע מטרות ראויות בנות השגה. צריך לשנות את תפיסת העולם התחרותית בתפיסת עולם שבה לכל אדם יש מקום, ואין טעם להשוות את עצמנו לאחרים, אלא צריך לחתור במרץ ובאומץ להגשים את המטרות שנרצה להגשים. במילים אחרות, יציאה מהימנעות מצריכה שינוי חשיבתי ושינוי מעשי: הנמנע צריך להתחיל לעשות, לאט-לאט".
למה דווקא הגישה האדלריאנית היא בעינייך המפתח להתמודדות עם הימנעות?
"גישות טיפוליות שלא מקדמות שינוי התנהגותי אינן מתאימות לנמנעים. למעשה, הן מאוד מתאימות להם, אך מהסיבות הלא נכונות: כשאדם בטיפול הוא מרגיש שהוא עושה משהו, שהוא מטפל בעצמו ובבעיות שלו. למעשה, נמנעים משתמשים בטיפול, במודע או שלא במודע, כדי להרוויח זמן. כל זמן שהם בטיפול, ההורים או בני הזוג ממשיכים להכיל ולממן אותם. לדעתי, אם טיפול לא מביא תוך זמן קצר מאוד - כשלושה חודשים - לשינוי משמעותי בחיים ולא רק בהרגשה, הוא אינו הטיפול נכון, במיוחד לנמנעים.
"בנוסף, וזה חשוב וקריטי בטיפול בנמנעים - הגישה האדלריאנית היא גישה מערכתית, היא רואה את המשפחה כמערכת, ולכן אנחנו לא עובדים רק עם הנמנעים, אלא גם עם ההורים או בני משפחה אחרים. הורים מקבלים הדרכת הורים ויש שיתוף פעולה בין המטפלות. יש מקרים שהורים מממנים טיפול לילדיהם הנמנעים (הם גם לא מודעים לכך שהם משלמים על המון פגישות שמתבטלות, כי הנמנע נמנע גם מלהגיע לטיפול לעיתים קרובות), ואין להם זכות להשמיע את קולם. ברור שטיפול זה דבר פרטי שמתקיים בסודיות, אך צריך גם חיבור למציאות, גם למציאות המשפחתית והחברתית של המטופל. אז משתי הסיבות האלה, המעשיות והמערכתיות, הטיפול האדלריאני הוא אחד הטיפולים היעילים עם נמנעים".
לקריאת הפרק הראשון של "לקפוץ למים - מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים" לחצו כאן
