לפני כשבועיים הגיעה עדי (31), כלכלנית בעלת שני תארים אקדמיים, לריאיון עבודה בתחום. היא עברה אותו בהצלחה רבה והוזמנה בעקבותיו לריאיון נוסף. במקום שמחה גדולה על ההתקדמות בתהליך היא חשה חרדה עצומה: "פחדתי שהם יגלו שהם סתם התלהבו ממני בריאיון הקודם. הרגשתי שעברתי את הריאיון הזה במקרה, רק כי היה לי מזל, ואין מצב שאעבור גם את השני ואקבל את התפקיד. תמיד כשמתרשמים ממני יש לי תחושה של "טוב... מתי יבינו שזה לא באמת".
זאת לא הפעם הראשונה שעדי מרגישה שהיא "מרמה" אנשים. לפני כמה שנים היא למדה במסגרת חילופי סטודנטים באוניברסיטה יוקרתית בחו"ל, ושם התחושות הללו הכו בה בעוצמה: "היו לי המון חששות וסבלתי מביטחון עצמי נמוך מאוד. כל הזמן עלו בי מחשבות שכל שאר הסטודנטים בטח יותר טובים ממני, ושמתישהו הם יבינו שאני רמה מתחתיהם. נהגתי להגיד לעצמי שכולם הגיעו לפה כי הם ממש טובים, ואצלי פשוט היה פחות ביקוש לאוניברסיטה הספציפית הזו בקרב המתמודדים על התוכנית בארץ... הרגשתי שהגעתי בטעות, שלא מגיע לי להיות שם. לצערי זה ממש הקשה עליי לכל אורך הדרך לשתף פעולה, וכל החוויה הייתה לי מאוד לא נעימה. קשה לי להפנים שאני מגיעה להישגים בזכות. תמיד מנקרות בי מחשבות בנוסח 'בטח עברתי את המבחן הזה בגלל שהמרצה פשוט רצה שכולם יעברו, אז הוא לא הוריד נקודות על טעויות'".
תסמונת המתחזה (Imposter Syndrome) היא תופעה פסיכולוגית שבה אנשים לא מסוגלים להעריך את ההישגים שלהם באובייקטיביות. הלוקים בתסמונת הזו סובלים מחוסר ביטחון משמעותי שבא לידי ביטוי בהטלת ספק ביכולות ובכישורים, בתחושה שהם "מרמים" את הסביבה ובחשש תמידי שבכל רגע ההונאה תתגלה, "האמת" תצא לאור וכולם יידעו שהם בעצם מתחזים.
כשמגיעים אישורים ברורים לערכם (העלאה בשכר, קידום בתפקיד, מחמאות מבכירים בסביבת העבודה, סגירת עסקאות מורכבות וכו'), הם ייחסו אותם למזל, כריזמה, פרוטקציה או פשוט ליכולת המצוינת שלהם לעטות מסכה ולרמות. המחשבה שאולי הם באמת ראויים וחכמים, והצליחו הודות לכישרון ולעבודה קשה, כלל לא חולפת במוחם, ואם היא חולפת היא נדחית מיד.
5 צפייה בגלריה
מחמאות? לא, תודה
מחמאות? לא, תודה
מחמאות? לא, תודה
(צילום:| shutterstock)
ניתן לראות בתסמונת המתחזה היפוך של אפקט דאנינג־קרוגר (הטיה קוגניטיבית שבמסגרתה אנשים חסרי ידע מעריכים את יכולותיהם כגבוהות יותר מכפי שהן באמת, וסובלים מתחושת עליונות שגויה), ובדיוק כפי שהחוקרים דאנינג וקרוגר לא דיברו על עליונות שגויה במונחים של תסמונת, גם השימוש במונח תסמונת בהקשר של התחזות הוא טעות רווחת. במובן הקליני "תסמונת המתחזה" כלל לא קיימת. לא מדובר בהפרעה מוכרת שמופיעה ב-DSM, זו אינה אבחנה פסיכולוגית וגם אין טיפול ספציפי שמעניקים ללוקים בה. יחד עם זאת, אנשים העוסקים בבריאות הנפש מכירים אותה היטב, ונוטים להשתמש במונח הפחות מחייב "תופעת המתחזה".
המונח נטבע ב-1978 על ידי פאולין ר. קלנס וסוזן א. איימס, שתי פסיכולוגיות קליניות שחקרו 150 נשים בעלות הישגים מרשימים בעולם העבודה והבחינו בתופעה שחזרה על עצמה: הנשים התוודו כי פעמים רבות הן חשות שההערכה שלה הן זוכות אינה מוצדקת, ואינה מבוססת על הכישורים האמיתיים שלהן אלא על היכולת שלהן להציג "זיוף" של יכולות שבפועל לא קיימות כלל או קיימות במידה מועטה.
מלבד העדר ביטחון כללי, קלנס ואיימס הדגישו כי גורם מרכזי בתופעה הוא הפחד שבסופו של דבר אדם ש"מבין עניין" יגלה שאנחנו אכן מתחזים, ושאנחנו אכן לא ראויים להצלחה או לשבחים שזכינו להם.
בהמשך הגדירה קלנס גם את מה שהיא מכנה "מעגל ההתחזות" (imposter cycle). בשלב הראשון במעגל, אדם מקבל משימה שניתן להעריך את ביצועה (במספר או הערכה כללית במילים), למשל העברת מצגת בישיבה או ניסוח תוכנית עבודה. טבעי לחוש מידה מסוימת של דאגה ואפילו חרדה נוכח האתגר, אולם אצל "המתחזים" התחושות הללו יוליכו מיד (השלב השני במעגל) לפקפוק ביכולת שלהם לבצע את המשימה. והינה הגענו לשלב השלישי: מה עושה אדם שכלל לא בטוח שיש ביכולתו לבצע את המשימה? דוחה אותה עד לדקה ה-90 או בדיוק ההפך - נכנס להיסטריה ומשקיע מאמץ רב וזמן ממושך בביצועה, הרבה מעבר לדרוש.
5 צפייה בגלריה
כל ביקורת שלילית היא כישלון מהדהד
כל ביקורת שלילית היא כישלון מהדהד
כל ביקורת שלילית היא כישלון מהדהד
(צילום:| shutterstock)
לא משנה אם "המתחזה" בחר בדחיינות או במאמץ יתר, הוא תמיד יגיע בסופו של דבר לשלב הרביעי במעגל: שלב הביקורת. בהנחה שהמשימה בוצעה בהצלחה והמתחזה יזכה לביקורת חיובית, הוא יראה בה במקרה הטוב הגזמה שהוא לא ראוי לה - ובמקרה הרע שקר מוחלט. כך או כך, המחמאה לא רלוונטית וחסרת ערך. אם בחר בדחיינות והצליח, איכשהו, לסיים את המטלה ברגע האחרון, הוא ייחס את ההצלחה ל"יכולת החרטוט" המפותחת שלו ("אחחח, הצלחתי לעבוד עליהם! איזה מזל!"). אם בחר בהשקעה מופרזת, הוא ייחס את ההצלחה ליכולת שלו "לשבת על התחת" לאורך זמן ("כל טמבל שהיה משקיע כל כך הרבה בסוף היה משיג את התוצאה הזו"). במילים אחרות: אין שום מקרה שבו המתחזה מייחס את ההצלחה לעצמו, ליכולותיו ולכישוריו. ומה המתחזים ייחסו תמיד לעצמם? ביקורות שליליות כמובן. את אלה הם תמיד השיגו בצדק, כאן אין נסיבות מקילות וכל ביקורת שלילית היא כישלון מהדהד.
רוני, בת 34, היא מעצבת גרפית ומאיירת עם ניסיון של 14 שנים בתחום ובעלת תואר ראשון בספרות אנגלית ובלשנות ותואר שני בדיפלומטיה, ובכל זאת, פעמים רבות היא חושבת שהידע שיש לה הוא חלקי ועלוב ביחס למה שהוא אמור להיות.
"להרבה מהעוסקים בעיצוב גרפי יש תואר בעיצוב. אצלי יש לימודי תעודה ושני תארים שלא קשורים לעיצוב, אבל קל ליפול למקום של 'אני לא מספיק יודעת' כשאין תואר מבצלאל על הקיר. אני משתדלת לזכור שאני לא מתחזה. אני באמת עובדת בתחום המון זמן, יש לי המון ניסיון, והרוב המוחלט של האנשים שעבדתי מולם מרוצים - וגם עם אלה שלא היו מרוצים ידעתי להתמודד ולמצוא מה צריך לשנות כדי שהם ייצאו עם חיוך בסוף.
"בנוסף, אני שמה לב שאני סומכת על עצמי יותר מאשר על אחרים. אני יודעת שאני אעשה את זה יותר טוב, ושאני לא יכולה לסמוך על אנשים עם פחות ידע וניסיון ממני להוציא תוצר טוב - אז כנראה אני יודעת משהו מהחיים שלי. אני שמה לב גם שיש לי ידע לתרום למעצבות ומעצבים מתחילים. ולבסוף - אני מסתכלת על עבודות שלי מהעבר, ועל חלקן אני מעקמת את האף. זה סימן מצוין מבחינתי, כי זה אומר שעשיתי כברת דרך מהותית מאז, ושהטעם שלי התחדד והתוצרים שלי טובים יותר עכשיו".
לפי מחקרים שונים, כ-70% מהאנשים חווים את תופעת המתחזה בשלב כזה או אחר בחייהם בעוצמות שונות, מסביר עומרי שדה, פסיכולוג קליני מומחה: "בעצם, כל מי שעוסק במשהו (למשל עבודה) או שמוגדר לו תפקיד מסוים (למשל תפקיד בקהילה או במסגרת) או שהוא מייחס לעצמו זהות מסוימת (אידיאולוגית, דתית וכדומה). כל אדם כזה, שזה כמעט כולם, יכול להרגיש כמתחזה וככזה שמצופים ממנו דברים שהוא אינו עומד בהם, או שניתנו לו תארים שהוא אינו ראוי להם".
5 צפייה בגלריה
כ-70% מהאוכלוסייה יתמודדו מתישהו עם תופעת המתחזה
כ-70% מהאוכלוסייה יתמודדו מתישהו עם תופעת המתחזה
כ-70% מהאוכלוסייה יתמודדו מתישהו עם תופעת המתחזה
(צילום:| shutterstock)
אם התופעה מגיעה בשלבים מסוימים בחיים ונעלמת לאחר זמן מה, ניחא, אולם יש רבים שנאלצים להתמודד עם ההשלכות שלה לתקופות ממושכות, וזה כבר מסובך יותר.
פרדריק אנסיל, מרצה להתנהגות ארגונית מבלגיה, מסביר שברמה המיידית, התופעה משתקת ומגבילה את הסובלים ממנה. לאורך זמן היא מייצרת חוסר יכולת ליהנות מהישגים, ועלולה להוביל לתחושה של ריקון נפשי מתמשך ואף לדיכאון.
דבר נוסף שיש להביא בחשבון הוא שההשלכות השליליות משפיעות גם על סביבתו של המתחזה לכאורה. אם תחושת ההתחזות מדוברת בסביבה הביתית, בני משפחה וחברים טובים מרגישים שהם נדרשים לתמוך ב"מתחזה" כל הזמן ולשכנע אותו שוב ושוב שאינו שרלטן. מדובר בתמיכה מתישה למדי - כמה פעמים אפשר לומר לאדם "אתה טוב" ולקבל בתגובה "כן, בטח" בצירוף עיניים מתגלגלות?
"בעיות הכישלון הן קשות. בעיות ההצלחה יכולות להיות קשות יותר, כי אף אחד לא מזהיר אותך מפניהן. הבעיה הראשונה של כל סוג של אפילו הצלחה מועטה היא ההנחה הבלתי מעורערת שאתה מתחמק ממשהו, ושבכל רגע הם יגלו אותך. זוהי 'תסמונת המתחזה', משהו שאשתי אמנדה קראה לו 'משטרת ההונאה'. במקרה שלי, הייתי משוכנע שתהיה דפיקה בדלת, ואדם עם לוח כתיבה (אני לא יודע למה היה לו לוח כתיבה, אבל בראש שלי תמיד היה לו לוח כתיבה) יהיה שם ויגיד לי שהכול נגמר, והם תפסו אותי, ועכשיו אני אצטרך ללכת למצוא עבודה אמיתית, כזו שלא הייתה מורכבת מלהמציא דברים ולכתוב אותם, ולקרוא ספרים שרציתי לקרוא"
(ניל גיימן)
הראשונה הייתה שריל סנדברג. בספרה רב המכר "לפרוץ קדימה" מ-2011 הודתה סמנכ"לית התפעול של פייסבוק, שבתקופת לימודיה באוניברסיטת הרווארד היא הרגישה כמתחזה - וגם בשלבים מאוחרים יותר בקריירה שלה, כשנכנסה לעולם התאגידי. סנדברג העלתה את המודעות לתופעת המתחזה וסללה את הדרך ל"יציאות מהארון" של מצליחנים מוכרים אחרים. שנה אחר כך, בהרצאת TED שזכתה ל-36 מיליון צפיות, סיפרה הפסיכולוגית החברתית איימי קאדי בהרחבה על ההתמודדות שלה עם התופעה.
5 צפייה בגלריה
הביאה את התופעה לקדמת הבמה. שריל סנדברג
הביאה את התופעה לקדמת הבמה. שריל סנדברג
הביאה את התופעה לקדמת הבמה. שריל סנדברג
(צילום: AP)
בעשור האחרון הצהירו מפורסמים רבים, כמו הסופר ניל גיימן והשחקניות המוערכות קייט וינסלט, רנה זלווגר ולינה דנהאם, בכלי התקשורת שגם הם מרגישים לפעמים כאילו הם מרמים את העולם.
כאמור, כ-70% מבני האדם יחוו את תופעת המתחזה בצורה כלשהי במהלך חייהם. הגורמים שמעלים את הסיכויים להתמודדות מורכבת יותר עם התופעה תלויים במגדר, גיל, סביבת עבודה ומאפיינים אישיותיים.

מגדר

בעוד שמחקרים מוקדמים התמקדו בשכיחות בקרב נשים בעלות הישגים גבוהים, המחקרים שהגיעו לאחר מכן חשפו כי תופעת המתחזה משפיעה גם על נשים עם קריירה ממוצעת וגם על גברים. עד כה, אין מסקנות חד-משמעיות לגבי ההתפלגות המגדרית של התופעה, וייתכן שהיא נפוצה באותה מידה בקרב גברים ונשים. עם זאת, לדברי שדה, כן נמצא הבדל אחד מעניין. מחקר מ-2018 בדק בקרב סטודנטים את המידה שבה הם מרגישים כמתחזים, וגם את עוצמת החרדה שתחושת "הרמאות" מעלה בהם. נמצא שנשים הרגישו יותר כמתחזות מאשר הגברים באופן כללי, אך גם שגברים דיווחו על רמות חרדה גבוהות יותר מנשים.
גם לקבוצות מיעוט גזעיות ואתניות יש סיכוי גבוה יותר לחוש לעיתים קרובות את התופעה על בשרם, טוען שדה. "בגלל שבבסיסה של תסמונת המתחזה ישנה תחושת חוסר שייכות ושונות של מישהו כלפי הקבוצה שבה הוא נמצא (קולגות בעבודה לדוגמה), אז אוכלוסיות מיעוט עשויות להיות יותר מושפעות ממנה. כלומר, מישהו שמרגיש שונה במקום עבודתו בגלל שרוב הקולגות שלו הם בני מגדר אחר, מוצא אחר, תרבות אחרת או כל מאפיין אחר, מלכתחילה יהיה במצב שבו יש משהו שמבדיל אותו מהסביבה. לכן, הרגשת השוני הזו יכולה להתרחב יותר בקלות גם לפן של התפקוד בעבודה.
"גם סטריאוטיפים ודעות קדומות מצד הסביבה עלולים להאיץ תהליך כזה. אם למשל רוב של עובדים גברים יגרמו לעובדת אישה להרגיש שהיא פחות טובה או מתאימה לתפקיד, אפילו במרומז, הדרך משם לתסמונת המתחזה תהיה קצרה הרבה יותר".

גורמים אישיותיים

אנסיל מצא שלושה גורמים אישיותיים המנבאים דירוג גבוה בסולם תופעת המתחזה: מסוגלות עצמית נמוכה, פרפקציוניזם לא סתגלני ונוירוטיות.
מסוגלות עצמית היא מונח מפסיכולוגיה המתאר את הדרך שבה אדם תופס את היכולות שלו לבצע משימה. פרפקציוניזם לא סתגלני מיוחס לאנשים שאינם מסוגלים לקבל שום מצב פרט לשלמות גמורה ונטולת פגמים, ומתקשים להרגיש תחושת הישג גם אם עמדו ברף הגבוה מאוד שהציבו לעצמם. נוירוטיות מתאפיינת ברמות גבוהות של חרדה, דאגה וחוסר ביטחון.
מומחים משערים שגם אינטליגנציה גבוהה היא גורם מנבא לתופעת המתחזה, אולם טרם נערכו מחקרים הבוחנים במפורש מתאמים בין תופעת המתחזה למנת משכל.

סביבת עבודה

קלנס ואיימס מצאו שסביבות עבודה מסוימות הן קרקע פורה לתופעת ההתחזות. במקצועות שאין בהם מדדים אובייקטיביים חד-משמעיים התופעה מתגברת. במילים אחרות, סביר להניח שתופעת ההתחזות נפוצה פחות בתחום המכירות, כי ההצלחה במקרה זה היא עניין מדיד שקשה להתווכח עליו. לעומת זאת, סביבות עבודה שבהן תופעת ההתחזות נפוצה מאוד הן האקדמיה ועולם העיתונות, שם ההערכות פעמים רבות אינן חד-משמעיות, והעוסקים בתחום מרגישים לעיתים קרובות שאינם טובים כפי שהם מאמינים שצריך להיות.
"גם האקדמיה וגם העיתונות מטפחות מין מודל עבודה של 'הכול או כלום'", מסביר אנסיל. "בסביבות כאלה כולם רוצים לככב, וישנה נטייה חזקה להשוואה בין עמיתים".
גם במקצועות חופשיים שבהם נדרשת התמחות ארוכת שנים לצד אנשי מקצוע ותיקים ומנוסים, דוגמת רפואה או פסיכולוגיה, הסיכויים לתופעת המתחזה עולים. בתחומים אלו נדרשים אנשי מקצוע צעירים "להשתפשף" על פציינטים. הידיעה כי הם נתפסים כמומחים יותר ממה שהם בפועל מובילה לתחושת ההתחזות.

גיל

בכלליות, ניתן לומר שתופעה המתחזה מתקיימת בעוצמות גבוהות יותר אצל אנשים צעירים בראשית דרכם המקצועית.
ממחקריו של אנסיל עולה כי קרוב לרבע מהאנשים בשנות ה-20 לחייהם חווים תחושות חזקות של התחזות, בהשוואה ל-14% בלבד מאנשים בשנות ה-50 לחייהם. "בעיניי זו טרדה שנעלמת עם הזמן", הוא אומר. "רק מעטים יסבלו מזה באופן משמעותי בטווח הארוך".
ואולי לא מדובר בגיל כמספר כרונולוגי, אלא יותר בוותק בעולם העבודה: "כשאדם צובר ותק בתפקיד כלשהו, הוא לרוב מפתח יותר ביטחון בעבודתו וחווה הרבה הצלחות", מסביר שדה. "הוא לרוב גם מכיר יותר טוב את החברים בסביבתו, ויודע לאמוד את מידת המקצועיות האמיתית שלהם. כל המידע הזה מוביל את רוב האנשים להרגיש שהם לכל הפחות ממוצעים, ולא 'גרועים במסווה' או מתחזים".
מיד אחרי שסיימה לימודי תואר ראשון בביולוגיה התקבלה נעמה למסלול הישיר לדוקטורט בביוכימיה, אולם היא מעולם לא סיימה אותו.
"כל הזמן הרגשתי שאני עושה משהו לא בסדר, שאין לי תשוקה לזה כמו שיש לאחרים, שאני לא משקיעה מספיק, שאני לא מיומנת. הייתי בטוחה שאני מבלבלת בין מבחנות. לא האמנתי לשום דבר שיצא לי בניסויים - אם הם הצליחו, זה כנראה אקראי. אם הם לא הצליחו - כנראה הרסתי את הניסוי איכשהו. כשהייתי צריכה להגיש הצעת מחקר, פרשתי כי לא יכולתי לשאת את זה יותר. לשמחתי היה לי מספיק חומר בשביל תזה של מאסטר, אז לפחות מה שהספקתי לעשות לא ירד לטמיון".
אחרי הפרישה סיימה נעמה לימודי תעודה בתרגום, וכיום היא עובדת כאנליסטית בחברה לייעוץ עסקי ועדיין מתמודדת מפעם לפעם עם תופעת המתחזה.
"זה בא לידי ביטוי פחות או יותר בכל דבר שעסקתי בו בחיי הבוגרים. זה כמו עננה שרובצת מעליי. אני לא מרגישה בה כל הזמן, אבל מדי פעם היא מרימה את ראשה. אני מפקפקת בעצמי, חושבת שחלק גדול מהאנשים סביבי יסודיים ממני, בקיאים יותר, רציניים יותר. ולמרות שאני יודעת שמעריכים אותי וגם מראים לי את זה - בחודשים האחרונים קידמו אותי וגם ציינו אותי במיוחד - יש תחושה כאילו תכף יעלו על הבלוף, יגלו שהכול בעצם זיוף.
"אני מתמידה בטיפול פסיכולוגי. אני משתדלת להנמיך את הקולות המפקפקים, ולתת יותר מקום לאמונה בעצמי. משתדלת לשים דגש על המקומות שאני מרוצה מעצמי, מזכירה לעצמי שאני יודעת שאני שווה, טובה ומוערכת, אפילו שבהרגשה אני לא לגמרי מאמינה בזה".
למרות שכיחות התופעה, רבים נמנעים מלפנות לטיפול פסיכולוגי שעשוי לסייע בהתמודדות. הסיבה העיקרית לכך היא שבמקרים רבים המטופל הפוטנציאלי כלל אינו מודע לבעיה. הוא באמת מאמין שהוא מתחזה ושההישגים שלו נמוכים, ביחס לאחרים וביחס לציפיות שלו מעצמו. אם הוא כן מודע לבעיה, לרוב היא תלווה בבושה ובמבוכה.
5 צפייה בגלריה
לא חייבים לחכות לנקודת שבירה כדי לפנות לטיפול
לא חייבים לחכות לנקודת שבירה כדי לפנות לטיפול
לא חייבים לחכות לנקודת שבירה כדי לפנות לטיפול
(צילום:| shutterstock)
"בדומה להרבה סוגים אחרים של קשיים, אני ממליץ לאדם לפנות לטיפול כשהוא מרגיש שיש פגיעה באיכות החיים שלו", אומר שדה. "לא חייבים לחכות למשבר או לנקודת שבירה; אם נכנסתם לסביבה או מסגרת חדשה, ואחרי תקופת הסתגלות ראשונית אתם מרגישים שהמתח והחרדה שוחקים אתכם או שאתם קורסים מניסיון לחפות על 'הרמאות' שלכם – זה זמן טוב לפנות לטיפול. מצד שני, וזה די נפוץ, אם אתם מרגישים שאתם נמנעים מלהתפתח או לקחת על עצמכם אחריות באותה מסגרת מתוך ההרגשה שאתם לא ראויים או מתאימים (כמו למשל תפקיד ניהולי), גם זה משהו ששווה לעבוד עליו. הימנעות כתוצאה מחרדה היא דבר מגביל, ואפשר בהחלט להתמודד איתה".
מה בדיוק קורה בטיפול?
"הטיפול מתמקד בעבודה על הגמשת דפוסי החשיבה – פעמים רבות אנשים פועלים לפי הנחות ו'כללים' נוקשים בחיים, למשל "כדי להיות עובד טוב אני חייב לדעת הכול על X" או חוקים אישיים אחרים שיש בהם חייב/צריך/אסור. הנוקשות הזו יוצרת מצבים דיכוטומיים שאם אני לא בדיוק ככה, אז אני לא בכלל. החיים לא עובדים כך, כמובן. בנוסף, היא כוללת עבודה על הפחתת ביקורת עצמית ועל התמודדות עם מחשבות מעוררות חרדה".
ואם לא הולכים לטיפול פסיכולוגי, מה בכל זאת אפשר לעשות בבית כדי להרגיש טוב יותר?
"הטיפ הכי טוב, שנוגע בלב-ליבה של התסמונת, הוא לדבר ולשתף בנוגע להרגשה הזו ולא להישאר איתה לבד. התיאוריות העדכניות מסבירות שהגורם העיקרי לתסמונת הוא תופעה שכולם מושפעים ממנה, שנקראת "חוסר מודעות פלורליסטית", שבה כל אחד מפקפק בעצמו, אבל מאמין שהוא היחיד שמרגיש כך, כי אף אחד לא משתף במחשבות האלו. ברגע שמגלים שבעצם רוב האנשים מרגישים כך, בין אם במסגרת הספציפית שבה זה נחווה או בתחומים אחרים, הידיעה מנרמלת את ההרגשה ומורידה את הלחץ, כי בעצם אם כולם מרגישים כך, לא הגיוני שכולם מתחזים. אפשר לדבר על זה עם חברים, קולגות ואפילו עם ההורים, כדי להבין עד כמה זה נפוץ ולהפחית חרדה.
"עוד משהו שאפשר לעשות זה להתחיל לאתגר לבד את הדיבור העצמי השלילי שמאפיין את התסמונת. שימו סימני שאלה בסוף האמירות הנחרצות שלכם לגבי עבודתכם או יכולתכם: אני גרוע? אני באמת לא יודע מה אני עושה? זה יעזור להגיע לחשיבה מאוזנת יותר, ואולי אפילו למציאת דוגמאות שלא עולות בקנה אחד עם החוויה העצמית השלילית.
"דרך נוספת לאתגר את החשיבה היא להימנע מאמירות כוללניות ומוחלטות כמו "כל הפרויקט שלי היה קטסטרופה!". לשים לב כשמחשבה כזו עוברת בראש, ולנסות לדייק אותה: אילו חלקים היו באמת טעוני שיפור ומה בכל זאת היה בסדר, אולי אפילו טוב? עם "הכול גרוע" אין לנו הרבה מה לעשות, אבל אל מול ביקורת עניינית ונקודתית אנחנו מבינים מה צריך לשפר ולא מרגישים כל כך רע עם עצמנו.
"ולבסוף – לשים לב, לתעד, ואפילו לחגוג את ההצלחות והפידבק החיובי שמקבלים. לרובנו יש נטייה להתמקד בשלילי ובמה שדורש תיקון, והדברים החיוביים פשוט לא נספרים. כשאנחנו מקדישים להם תשומת לב, הם מקבלים משקל בעינינו ונותנים לדברים פרופורציה".
ניהול של עובד שמתמודד עם תופעת המתחזה עשוי להיות מתסכל למדי. מהי הדרך הנכונה לנהל אנשים עם הסינדרום, כך שרמות המתח שלהם יפחתו ויתרונותיהם יבלטו?
"הרבה פעמים מנהלים מנסים לעודד ולהרגיע את העובד על ידי כך שמראים לו כמה הוא דווקא כן טוב. לפעמים אפילו בעזרת תארים כמו 'העובד המצטיין', שיכולים להיות מוצדקים לחלוטין. הבעיה היא שלרוב, עבור עובד שמרגיש כמתחזה, הדברים האלה לא ייתפסו כאמינים אלא כמעשה של נחמדות או רחמים – מה שיגביר את תחושת הזיוף והרגשות השליליים.
"ההמלצה היא לקחת אותו לשיחה בארבע עיניים ולספר לו על חוויות ספציפיות, או על ההרגשה או הספק הפנימי שהיו לכם כשרק התחלתם לעבוד. סביר מאוד להניח שלפחות בנקודה אחת בחייכם הרגשתם בדיוק אותו דבר".
מובן שיש לסייע למי שמרגיש את התופעה על בשרו לעיתים תכופות ובעוצמות גבוהות, אולם כל עוד תופעת המתחזה נמצאת בגבולות הסביר, יש לה תפקיד בריא עבור התרבות כולה ועבור כל אחד מאיתנו ברמה האישית. לפעמים, ביטחון עצמי מעורער ופקפוק עצמי דווקא מועילים לנו. לענווה יש ערך, והמחשבה שאנחנו "לא המגבון הכי לח בחבילה", שיש טובים מאיתנו בחדר, שיש לנו מה ללמוד ושאנחנו יכולים להשתפר היא חיובית למי ששואף להתקדם בחיים.
פורסם לראשונה: 08:02, 17.01.20