"כשהבן האמצעי שלי היה בן שנה וחצי, הוא היה נוהג לצאת מהלול בשקט, לחלוף על פני שומרת הלילה שישנה לה בשלווה ולצאת מהבניין לכיוון בית הילדים, שהיה במרחק של כמאה מטרים משם, ובו ישנה הבת הגדולה שלי. היא כמובן קיבלה אותו בזרועות פתוחות והכניסה אותו למיטתה. לקח לא מעט זמן עד שנודע לנו על כך, וברגע שגילינו הפתרון היה להניח וו על דלת הכניסה לבית הילדים, על מנת למנוע ממנו לצאת החוצה. היום, בדיעבד, היינו מיד לוקחים אותו הביתה ולא משאירים אותו במקום שבו, כנראה, לא היה לו נוח. מכיוון שלא התלונן ולא בכה, לא עלה בדעתנו שאולי לא טוב לו".
ככה זה בקיבוץ:
התקופה הייתה אמצע שנות ה-70. המערכת הקיבוצית הייתה עדיין עמוק בתוך האידיאולוגיה של הלינה המשותפת - חלק מאורח חיים של "תן כפי יכולתך וקבל לפי צרכיך". נמרוד בלייכר (64) ואשתו החליטו אז לעבור לקיבוץ גבולות שבנגב המערבי, אחרי מגורים של כמה שנים ברחובות לטובת לימודיו של בלייכר בפקולטה לחקלאות. לזוג הצעיר הייתה בת, פעוטה בת שלוש וחצי, והם חזרו לקיבוץ בידיעה שיצטרכו להכניס את בתם ללינה המשותפת בבית הילדים.
השניים מעולם לא ישנו בלינה משותפת, ואף שעד לאותו מעבר הם גידלו את בתם בבית, המחשבה שהיא תעבור ללון בבית הילדים לא נתפסה אצלם כבלתי סבירה: "חששנו מעט בהתחלה, אבל למזלנו ענבל נקלטה בצורה מדהימה במערכת והייתה מאושרת", מספר בלייכר. "התייחסנו לזה כהוכחה שהמערכת מתפקדת טוב. רק בשלב מאוחר יותר נחשפנו למצוקות של הורים וילדים".
השלב הזה הגיע רק לאחר שלשניים נולדו שני ילדים נוספים, יפתח וגלעד. הבן האמצעי נהג כאמור לברוח עוד כשהיה תינוק, ואת הבן השלישי הם לא מיהרו להשאיר בבית התינוקות. "כשהבן הצעיר שלי נולד, אשתי החליטה שמספיק לה ושאת הבן הזה היא רוצה בבית - לא התאים לה יותר שהילדים שלה יישנו בבית הילדים".
מה גרם לשינוי?
"עם השנים המערכת הקיבוצית הפכה להיות פחות אידיאולוגית, ואנשים התחילו להבין שיש להם רצונות משלהם ושהם לא חייבים להתיישר עם הכללים של הקיבוץ. מלבד זה שאומנם דרך העיניים של הבת הגדולה המערכת נראתה מאוד טובה, אבל עבור הבן האמצעי הדברים נראו אחרת. הוא תמיד היה מאוד אינדיבידואליסט וחוסר הפרטיות הזה לא התאים לו, כבר מגיל צעיר. אחרי שנחשפנו לכך שהיה בורח בלילות התחלנו להפנים דברים שלא הבנו טוב קודם לכן, כנראה כי סמכנו על המערכת והאמנו, או רצינו להאמין, שאם אנחנו כשומרי לילה עושים את המיטב על מנת לשמור על הילדים שלנו - גם אחרים עושים זאת. האמון שלנו בכל המערכת היה מוגזם, וכיום אני מבין שזאת הייתה לקיחת סיכונים מיותרת".
מה נראה אחרת כיום בהשוואה לאז?
"למשל העובדה ששומרת הלילה ישנה ולא שמה לב שילדים חולפים על פניה, וגם זה שחלק משומרות הלילה היו בחורות צעירות שלא ידעו מה זה הורות, ובלילות גשומים סירבו לצאת לסיבוב בין בתי הילדים, ומי שנאלצו לעשות זאת היו שומרי הלילה - זה לא מתקבל על הדעת כיום. והאמת היא שעכשיו, כשאני חושב על זה, ילד שמתעורר באמצע הלילה ורואה מול העיניים שלו שומר לילה שהוא לא ממש מכיר, ושאמור להרגיע אותו - זאת סיטואציה בעייתית מאוד".
בקיבוץ גבולות המעבר מהלינה המשותפת ללינה המשפחתית התרחש בשנת 1988, אך קדמו לו מאבקים ארוכים ולא פשוטים שהחלו כשלוש שנים קודם לכן. "אני הייתי די ניטרלי בכל הנוגע לזה בהתחלה, ולא יכולתי לומר איזו מערכת טובה יותר עבור הילדים, אבל ברגע שראיתי שלאשתי המאבק הזה מאוד חשוב - צידדתי בו. בהמשך הגעתי למסקנה שהחשיבות של זה להורים יותר משמעותית מכל אידיאולוגיה. החלק הקשה ביותר במאבק היה דווקא ההתמודדות מול דור הביניים של הקיבוץ, שהיו מאוד בעד הלינה המשותפת. בסופו של דבר, חברי הקיבוץ המבוגרים יותר הבינו שעל זה עומד ההמשך של הקיבוץ, ויש שתי אופציות - או שהקיבוץ יתפרק ויאבד לא מעט משפחות צעירות, או שיעברו ללינה משפחתית והקיבוץ ימשיך להתקיים".
יש בך כעס כלפי הקיבוץ על הלינה המשותפת?
"ממש לא, אנחנו באנו לקיבוץ מתוך מודעות מוחלטת שכך זה יהיה, זה לא משהו שנכפה עלינו, לפחות לא בהתחלה. מלבד זה שלעומת שנות ה-50, אז הכול היה הרבה יותר נוקשה, אצלנו המטפלת כבר לא קבעה הכול והיה לנו מקום להעיר ולהשפיע, ואכן מטפלות שההורים לא היו מרוצים מהן לא נשארו. גם אפשרו לנו לבקר את הילדים הקטנים יותר בשעות הצהריים למשך שעה וחצי בערך, ובארבע היינו לוקחים את הילדים הביתה ומחזירים להשכבה.
"עם זאת, ברור לי שעבור לא מעט ילדים הלינה המשותפת הייתה מאוד בעייתית, למשל לילדים שסבלו מפחדים או לכאלה שהתקשו להתמודד עם המערכת החברתית. למעשה, אני מניח שרק 30% מהילדים גדלו ללא טראומות במערכת הזאת".
הלינה המשותפת, טוענים המבקרים הגדולים שלה, השפיעה על התא המשפחתי ויצרה ריחוק בין ההורים לילדים, מכיוון שהילדים כמעט שלא שהו בבית ועם המשפחה המצומצמת. לדברי בלייכר, הוא ובתו בילו זמן רב יחד, בעיקר בזכות התחביב המשותף שלהם - שחייה. בנוסף, הוא מציין כי במהלך החגים והחופשים כל המשפחה נהגה לנסוע לטיולים בני כמה ימים בארץ ובסיני, "מה שאני ממש לא בטוח שקורה היום. דווקא בגלל שהילדים לא ישנו בבית הקדשנו להם את כל-כולנו בשעות שכן היינו איתם".
עם זאת, הוא מודה כי ייתכן שעם יפתח הקשר היה יכול להיות טוב יותר אלמלא היה ישן בבית הילדים. "אני חושב שלבן האמצעי שלי היה חשוב להיות בבית, הוא אומנם מעולם לא אמר את זה, אבל צריך לזכור שזאת הייתה חברה שלא היה מקובל להחצין בה רגשות. ובגדול, אני מודה שכשהסתיימה הלינה המשותפת והילדים חזרו לישון בבית, פתאום התחלנו להרגיש כמו משפחה אמיתית, וזה היה כיף גדול".
בעשורים האחרונים החלו להיחשף סיפורי הטראומה של הלינה המשותפת. קולות של הורים וילדים שהיו חלק ממנה החלו לצוף על פני השטח ויצאו חוצץ נגד השיטה. למעשה, הגישה החינוכית-אידיאולוגית של אז החלה להצטייר בשנים האחרונות כפשע חינוכי אכזרי, המתואר ככזה שגרם ללא מעט ילדים לסבול מתחושת יתמות וצילק אותם עד כדי איבוד מיומנויות רגשיות בסיסיות.
בני קיבוץ חשפו את ילדותם באמצעים שונים. הקולנוע הישראלי החל לעסוק בנושא, וגם הספרות עם רומנים כמו "לינה משותפת" של בתיה גור, "ארבע אחרי הצהריים" של נועה זית ו"היינו העתיד" של יעל נאמן. התיאורים חזרו על עצמם, והציגו פעוטות נטושים בבתי הילדים, הורים שמשכיבים את ילדיהם בחדר אפור עם עוד שישה ילדים ובדידות מכמירת לב של ילד המתקשה לעמוד מול חברת הילדים האכזרית, ללא יכולת להיעזר בדמות סמכותית ומבוגרת שתושיע אותו.
דפוס האומללות הזה הציג דימוי אידילי של משפחה בורגנית־גרעינית בעיר, שנשללה מילדי הקיבוץ. אבל לא כל בני הקיבוצים מסכימים עימו. יש רבים שסבורים כי הלינה המשותפת הייתה נכונה, לפחות לשעתה.
"הלינה המשותפת הייתה נכונה לזמנה, והיוותה אולי פתרון חלקי - אך הוא היה הטוב ביותר באותה תקופה. מדובר היה בימיה הראשונים של המדינה, והמבוגרים היו עסוקים בשמירה על היישוב, בפרנסה ובביטחון המדינה", טוען אביהו שפירא, בן קיבוץ עמיר שבגליל, ששני ילדיו ישנו בלינה המשותפת. "זה לא נכון לומר שילדים שגדלו בעיר זכו לליווי הורי צמוד יותר. מרבית האנשים אז היו ניצולי שואה שהגיעו מהמחנות מאירופה, ולא מעט מהם היו מרוטי עצבים, והילדים הוצאו מהבתים, הרבה פעמים לקיבוצים שקלטו אותם. אז נכון שבקיבוץ הילדים לא גדלו בבית ההורים, אבל לפחות היה להם את שעות אחר הצהריים לבלות איתם - ורק איתם. אין לי ספק שילד שמתעורר בלילה ובוכה זקוק לחיבוק של אבא או אמא, אבל עבור ילדים רבים הלינה בבית הילדים הייתה בבחינת הצלה מבתים לא טובים, שמהם היו כנראה יוצאים מצולקים הרבה יותר".
שפירא אף מתקשה לקבל את הטענות של ההורים והילדים כלפי הקיבוץ על כך שמנע מהם יחסי קירבה, וצילק אותם עד כדי בעיות בריאותיות ונפשיות. "אם למישהו יש טענות על האופן שבו גדל, הוא צריך לבוא בטענות להוריו ולא לקיבוץ, כי בסופו של דבר הם אלו שבחרו בצורת החיים הזאת. עצם העובדה שמשפחות רבות עזבו את הקיבוץ בשנים האלו מראה כי גם אז הייתה בחירה, ואיש לא הוחזק בכוח. באופן אישי, כמי שאמו נפטרה כשהיה ילד צעיר מאוד ונותר רק עם אבא, הלינה המשותפת זכורה לי כחוויה נפלאה וכיפית במיוחד".
"זה נשמע כמו טירוף כיום, אבל צריך להבין שבתי הילדים היו בזמנו המקום המוגן והטוב ביותר עבור הילדים. ההורים שלנו השקיעו ודאגו שיהיה לנו בבית הילדים את הטוב ביותר, בעוד שהם התגוררו בצריף קטן, בלי שירותים ומקלחת וללא חימום", אומרת גם רינה גלשטיין, חברת קיבוץ פרוד שבגליל העליון ואם לחמישה - ארבע בנות (בהן תאומות) ובן. "אני מאוד כועסת על כל הסרטים והספרים שמציגים את הלינה המשותפת כדבר רע בלבד - בתור מי שישנה בלינה משותפת אני יכולה לומר שעשינו חיים. ומעבר לזה, למה לא מציינים את כל ילדי החוץ ועליות הנוער שאומצו על ידי משפחות בקיבוץ, והלינה המשותפת הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה להם?"
למרות זאת, גלשטיין עצמה בחרה בסופו של דבר להעביר את ילדיה לביתה - מה שנקרא לינה משפחתית. "הלינה המשותפת הסתיימה אצלנו ב-1977, אחרי מאבקים לא פשוטים שניהלנו אנחנו, ההורים. היו כאלה שהיה צריך לשכנע אותם יותר, מפני שחששו שלינה משפחתית תפגע בתרבות ובמערכת של הקיבוץ כולו.
מה גרם לך לשנות את דעתך בנוגע ללינה המשותפת?
"עד היום החברים בקיבוץ צוחקים ואומרים שעברנו ללינה המשפחתית בגלל אחת מהתאומות שלי. היא לא הסכימה להישאר בבית הילדים בלילות, ותמיד ישנה עם עין אחת פקוחה. היא הייתה אימת השומרים, ומלבד שלושה חברי קיבוץ שאותם היא שמחה לראות, כי הייתה להם סבלנות אליה, לכל השאר היא עשתה הרבה בעיות בלילות".
במה זה בא לידי ביטוי?
"באחד הלילות היא ראתה עכביש גדול מטפס על אחד הקירות, נבהלה נורא והתחילה לצעוק. אחד האבות של הילדים שישנו איתה היה באותו זמן בבית הילדים, והיא קראה לו, הצביעה על העכביש ואמרה לו בבכי: 'הוא יאכל את נועה' (האחות התאומה - א"ה). היא לא הסכימה שהוא יעזוב אותה, ומאותו רגע התחילה לסבול מסיוטים קשים בלילות וביקשה שניקח אותה הביתה. באותו היום באמת לקחנו אותה הביתה, וכמובן גם את אחותה התאומה, ושתיהן ישנו בבית במשך לילה שלם ללא הפרעות".
ובהמשך היא הסכימה לחזור לישון בבית הילדים?
"לא הייתה לה הרבה ברירה, כי זו הייתה הנורמה בקיבוץ. בקיבוץ היו כללים, ועל מנת שיצליח להתקיים היה חשוב שכולם יפעלו לפיהם ולא כל אחד יעשה מה שהוא רוצה. החזרנו אותה לבית הילדים אבל בילינו שם במשך שעות ארוכות בלילות, עד שהחלטנו לשים לזה סוף ולהתחיל במאבק נגד הלינה המשותפת. ולא היינו היחידים, היו עוד הורים שרצו את הלינה המשפחתית. בסופו של דבר כולם העבירו את הילדים הביתה ביום אחד. התאומות שלי היו בנות שלוש כשעברו לישון בבית".
לא היה לכם מוזר פתאום שהילדים ישנים בבית?
"חוץ מהגדולה שהייתה בשכבת נעורים, ארבעה מתוך החמישה התגוררו איתנו בבית, ואכן היה לא קל. אבל יחד עם זאת זה היה מאוד נחמד. פתאום יכולנו להחליט באיזו שעה הילדים ילכו לישון, להקריא להם סיפור בערב ולאכול איתם ארוחת ערב, פתאום הייתה אווירה של משפחה. זה גם חסך מאיתנו את כל העניין של הריצה בין בתי הילדים במהלך ההשכבות, שלרוב היו נופלות עליי כי בעלי שימש בתפקידים בכירים בקיבוץ והיה גם קצין במילואים".
את מרגישה תחושת פספוס בכל הנוגע לגידול של ילדייך שישנו בלינה המשותפת?
"אני לא חושבת, הבת שלי הייתה בת 12 כשהסתיימה הלינה המשותפת, ותמיד הייתי מעורבת ומאוד אימהית. במהלך היום יכולתי גם להגיע לבקר את הילדים בבית הילדים מתי שרציתי, וכל זמן שהם היו בבית התינוקות גם הייתי יוצאת להיניק במהלך היום. אפילו זכור לי מקרה שבו עבדתי במפעל של הקיבוץ, ובגלל שהיו לי תאומות והצטרכתי להיניק כפול ביקשתי להיות בבית התינוקות זמן רב יותר ממה שהיה מקובל. בהתחלה המנהל של המקום ניסה להתווכח איתי, אבל בהמשך הוא נאלץ להסכים ואישר לי להיות שם חצי שעה נוספת".
ילדיה של גלשטיין נכנסו לבית התינוקות מהיום הראשון שבו חזרו מבית החולים לקיבוץ. היא הייתה מגיעה לבית התינוקות אחת לארבע שעות על מנת להיניק ולרחוץ אותם, ולאחר שישה שבועות של חופשת לידה הייתה ממשיכה להגיע ולהאכיל אותם בבקבוק. בדומה למרבית הקיבוצים באותה תקופה, במהלך הלילה הייתה שומרת אחת שישבה בבית התינוקות, ומדי שעה ביקרה בשאר בתי הילדים ובדקה שהכול כשורה.
"בכל בית ילדים היה מכשיר שבאמצעותו השומרת יכולה הייתה לשמוע מה קורה שם. ונכון, לפעמים תינוקות בכו קצת עד שהגיעו אליהם, אבל למרות שאני מכירה את הגישה של היום, שטוענת שתינוקות שבוכים ולא מקבלים מענה מיידי עלולים לסבול מחוסר ביטחון או מבעיות נוספות, אני לא חושבת שהילדים בריאים יותר כיום מאשר פעם. האמת היא שהבת הקטנה שלי, שישנה בבית מההתחלה, לא בכתה פחות מהאחים שלה שישנו בלינה משותפת".
לא היית חרדה מכך שהתינוקות שלך ישנים לבד במהלך הלילה?
"אני לא זוכרת שחששתי, כנראה בגלל שגם אני ישנתי בלינה משותפת. לא הכרתי משהו אחר, ותמיד יצאתי מתוך הנחה שההורים שלנו רצו בטובתנו בכל תחום בחיים. וזה היה נכון: בתקופות הכי קשות בארץ היינו יוצאים לטיולים שנתיים של חמישה ימים עם אוכל שמספיק ל-30 יום, וכך גם הילדים שלי. היה מטבח ילדים נפרד, ובישלו להם אוכל שהמבוגרים, ולא מעט ילדים בעיר, היו יכולים רק לחלום עליו באותה תקופה.
"ברור לי שהיום לא הייתי רוצה לראות את הנכדים שלי בלינה משותפת, וגם הילדים שלי לא היו מסכימים לכך. אין ספק שלא לישון עם ההורים זה נגד חוקי הטבע, אבל התנאים באותה תקופה לא אפשרו להחזיק ילדים בבית - היה מאבק על הקיום ועל המקום. תמיד מציירים לא טוב את הלינה המשותפת, אבל היו בה גם לא מעט דברים חיוביים, כמו כל הפעילויות שעשו לילדים, וגם העובדה שההורים יכלו ליהנות מתרבות מבלי להתחיל לחפש מי שישמור על הילדים".
אחת הטענות המרכזיות נגד הלינה המשותפת היא שבגללה נוצר ריחוק בין הילדים להוריהם. את מסכימה עם זה?
"על המשפחה שלנו הלינה המשותפת לא השפיעה, אני מניחה שיש כאלו שאצלם זה היה אחרת. הקשר בינינו תמיד היה נהדר, היינו נוסעים עם הילדים לסיני בחופשים, ועד היום הילדים שלי אומרים שהייתה להם ילדות נפלאה.
"מה שכן הפריע לי בלינה המשותפת היה דווקא זה שהמטפלת נחשבה ל'אלוהים וחצי', ולנו לא הייתה אף מילה בעניין של החינוך. הייתי דור שני בקיבוץ ולא העזתי להתווכח, אבל אני זוכרת שהבת הגדולה שלי הייתה חולה המון בתור ילדה, ובקיבוץ זה כמו צבא - בקיץ לובשים בגדים קצרים ובחורף עוברים לבגדים ארוכים. לבת שלי היה קר ולמרות זאת הלבישו אותה בבגדי קיץ, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה העזתי להתווכח עם המטפלת, ודרשתי שילבישו אותה כמו שצריך כי היא חולה בלי הפסקה. למעשה, זה היה הקש ששבר את גב הגמל אצלי, וגרם לי להבין שהכי טוב שהילדים יישנו בבית ההורים".
בדומה לגלשטיין גם דבורה האוזמן (86), שהתגוררה בקיבוץ דליה במשך רוב שנותיה ואף גידלה שם את שלושת ילדיה (גילוי נאות: היא גם הסבתא של כותבת שורות אלה), מודה כי הלינה המשותפת נתפסה בעיניה ובעיני בעלה, באותם ימים של שנות ה-50, כדבר טבעי ומובן מאליו.
"לא הכרנו משהו אחר. אני גם זוכרת איך קיבלו את התינוקות החדשים - סידרו להם מיטות יפות ונקיות, וכשהתאומים שלי נולדו שמו אותם בחדר אחד שהיה שייך רק להם. דאגו לילדים והם לא סבלו ממחסור, ולמרות זאת ברור שהרגשתי שזה מנוגד לטבע ושילדים צריכים לישון עם ההורים שלהם, ולא בבית אחר. אבל באותה תקופה לא הייתה ברירה אחרת - גרנו בצריף קטן, בלי מקלחת ושירותים, ולא היה לנו מקום להלין בו את הילדים. למעשה, זה התחיל מחוסר ברירה והפך עם השנים לאידיאולוגיה".
מה הייתה האידיאולוגיה?
"ההורים עובדים, ואת הילדים מגדלים ומחנכים אנשי המקצוע. הנורמה הייתה שמחכים לילדים בארבע, מבלים איתם עד שבע בערב ומחזירים לארוחת הערב בבית הילדים. כשהתאומים היו קטנים, בעלי עבד בפלחה והעבודה כללה משמרות. ועדת החינוך בקיבוץ אישרה לו לא לעבוד אחר הצהריים כדי שיוכל לראות את הילדים, אבל בתמורה הוא נאלץ לעבוד יותר בלילות.
"אם להיות כנה - מעולם לא התמרדתי. לא זכור לי גם שהרגשתי שמשהו נורא קורה. מה שכן, בגלל שהיו לי תאומים הייתי צריכה להאכיל כפול, ואני זוכרת שהייתי יושבת בבית התינוקות עד השעות הקטנות של הלילה, חוזרת הביתה ברגל ובבוקר קמה גמורה לעבודה. אומנם לא הינקתי, כי באותה תקופה האמינו שצריך להפסיק את החלב מהרגע הראשון משום שאישה שמיניקה לא יכולה לעבוד, אבל כן האכלתי אותם בבקבוק".
בשנות ה-50 המקרים הבודדים שבהם אפשרו לילדים לישון בבית ההורים היו כשהילדים חלו. החרדה מפני הידבקות המונית הייתה כה גדולה עד שהצליחה לדחוק את האידיאולוגיה הצידה, ועל הדרך גם התעלמה לחלוטין מהתנאים הקשים שבהם חיו ההורים. בקיבוץ העניקו לזה את הכינוי "בידוד".
"לא היה לנו אפילו ברז מים בתוך הבית, ואם אחד הילדים היה חולה, על מנת לרחוץ אותו מילאתי קערה במים מהצינור שבחוץ והכנסתי אותו פנימה. לא הייתה לי אפילו מיטה או מקום להלין את הילד, אבל זה לא עניין אף אחד באותם הימים. בנוסף, האמא הייתה חייבת להמשיך לעבוד, ומי שלמעשה טיפלה בילדים הייתה תורנית שקיבלה בבוקר את רשימת השמות של הילדים החולים והלכה מבית לבית.
"בשנת 56' הבן שלי היה בן שמונה חודשים והיה חולה, ואני כמובן נאלצתי ללכת לעבוד וישבתי איתו בבית וחיכיתי לאותה תורנית שתגיע לשמור עליו. ואז הופיעה בחורה צעירה שהגיעה כמה ימים קודם לכן מארצות הברית, מלאת רצון טוב ובלי מילה אחת בעברית. הבן שלי הסתכל עליה וכשרציתי ללכת הוא בכה, ואחרי כמה ניסיונות כושלים אמרתי לה באנגלית שאני מבקשת שהיא תלך בחזרה לסדרן העבודה ותגיד לו שאני שלחתי אותה, ואני אשאר איתו בבית. מובן שבמקום העבודה באו בטענות שחסר עובד ומובן שכעסו עליי, אבל אני אמרתי: 'על גופתי המתה, אני לא אשאיר את הילד עם מישהי זרה שהוא לא מכיר'. למעשה, זה היה המרד היחיד שלי בקיבוץ אי פעם".
את מרגישה שפספסת את הגידול של ילדייך?
"כן, במידה מסוימת, כי בלינה המשפחתית יש קרבה הרבה יותר גדולה בין הילדים להורים וגם בין האחים עצמם, מה שלנו לא היה. ובעצם, איך הייתה יכולה להיות אם ילד לא יכול אפילו להיכנס למיטה של ההורים שלו? לעומת זאת אפשר היה ללכת לשיחת קיבוץ, שנחשבה לדבר קדוש באותם ימים.
"בסופו של דבר, בית הילדים היה הבית שלהם. נכון שהיו ילדים שברחו הביתה באמצע הלילה, אבל הם נחשבו למקרים בעייתיים. רובם לא חשבו לצאת באמצע הלילה לשום מקום, והאמת היא שגם הקשר בין הילדים עצמם היה טוב מאוד - הם ישנו חמישה-שישה ילדים באותו החדר והיו חברים טובים מאוד".
הייתם מעורבים בחינוך של הילדים?
"המחנכות היו המטפלות, אבל רוב ההורים לא היו אדישים והיו בקשר תמידי עם המטפלות. מובן שאם היו דברים שפחות אהבתי שהמטפלת הייתה עושה, הייתי מעירה לה בעדינות רבה - לא היה כדאי להסתכסך עם המטפלת. אני זוכרת שלבת שלי היה קשה להירדם בלילות, ומדי יום אחרי שהייתי משכיבה אותה הייתי עומדת מחוץ לחלון, ומסתכלת איך המטפלת מלטפת לה את הראש ומנסה להרגיע אותה על כך שאמא הלכה.
"היו גם מקרים שפחות אהבתי - הייתה מישהי צעירה שנקלטה בקיבוץ ומיד הכניסו אותה לחינוך. באחד הימים כשחזרנו עם הילדים לבית הילדים בערב שמתי לב שארוחת הערב הייתה מאוד דלה, ואז שמנו לב שעל המקרר הייתה חבילה שלמה של גבינה צהובה שהיא רצתה לקחת לעצמה במקום להביא לילדים. היא עפה מיד. אגב, עד היום הבן שלי, שהוא בן 65 כבר, זוכר איך אחת מהמטפלות שמאוד לא התאימה לתפקיד העירה אותם בגסות בבוקר, עם צעקות ופתיחה מהירה של הווילונות כך שכל השמש נכנסה פנימה. אין ספק שברוב המקרים עדיף לילדים לישון בבית עם ההורים".
יש בך כעס כלפי הקיבוץ בגלל כל עניין הלינה המשותפת?
"ממש לא, הם עשו מה שהם יכולים היו לעשות על מנת שלילדים יהיה המיטב, ובסך הכול גם דאגו להם בצורה טובה. אני חושבת שהלינה המשותפת נמשכה הרבה מעבר למה שצריך, אבל הרבה דברים נמשכו בקיבוץ הרבה יותר מדי זמן בגלל שאנשים לא הסכימו להתאים את עצמם לתנאים המשתנים. בהתחלה החברה הקיבוצית הייתה מהפכנית ובעלת חזון, אבל בהמשך היא נותרה שמרנית וללא חזון כלל".
הלינה המשותפת הייתה בסיס למחקרים רבים שנעשו על ידי פסיכולוגים וסוציולוגים בארץ ובעולם כולו. חלקם עסקו בפן הנפשי והחברתי-רגשי, ותיארו "חסך אימהי" ובעיות הסתגלות בקרב ילדי הקיבוצים. החוקר ברונו בטלהיים - פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג ילדים יהודי-אמריקני - אף ציין בספרו "ילדי החלום" את הקושי של ילדי הקיבוץ לקיים יחסים אינטימיים אמיתיים עם סביבתם, וטען כי הם סובלים מהיעדר רגשות כתוצאה מריבוי גורמי החינוך שפגשו בילדותם.
ברוב הקיבוצים הלינה המשותפת התחלפה בלינה המשפחתית בשנות ה-70 וה-80. קיבוץ ברעם היה האחרון שבו עברו ללינה המשפחתית - בשנת 1998. בוגרי הדורות האחרונים של הלינה המשותפת הפכו להורים בעידן שבו היא נחשבת להזויה. חלק מההורים של ימינו יספרו איך הם מנסים להתרחק ככל האפשר מהחוויה ההיא, ואחרים דווקא לא סבורים שהיא נוכחת בהורות שלהם או השפיעה עליה. "אין לי טראומה", מבהירה אורנה לנדוי קוזלובסקי (38), אם לשלושה שגדלה בלינה משותפת בקיבוץ שובל שבדרום. "כשהילדים היו תינוקות לא הרגשתי צורך לגונן עליהם בגלל הילדות שלי, גם לא הרגשתי איזושהי הקלה בזכות הקרבה הפיזית".
ובכל זאת, גם היא סבורה שהלינה המשותפת הייתה תופעה לא טבעית: "מה שמבדיל אותי מההורים שלי, לדעתי, זו בעיקר היכולת שלי להכיר את הצרכים המדויקים של הילדים שלי, את הניואנסים - וזה מתגבר ככל שהם גדלים והאישיות שלהם יותר מתאפיינת. היכולת להכיר את הילדים היא בזכות השהות המשותפת, וזה גורם לתהות איך ההורים שלנו למדו להכיר אותנו אם הם לא היו איתנו".
יש הורים מאותו דור שטוענים שהם אומנם בילו מעט שעות עם הילדים שלהם, אבל בשעות האלה הם הקדישו להם את עצמם.
"נכון, זה גם מה שאמא שלי אומרת, והיא חושבת שזה היה נהדר. באמת צברנו ככה הרבה חוויות והייתה הרבה פניות, שאני מעריכה. זה לא סותר. באמת שאין לי שום רגשות קשים כלפי החוויה הקיבוצית כולה, אין שום טראומות. אני כן מאושרת על זה שאני מכירה היטב את הניואנסים של הילדים שלי. אני יודעת למשל בדיוק איך הבת שלי שותה את השוקו שלה. אף אחד בעולם לא מכיר אותה כמוני - וזה בדיוק מה שהופך אותי לאמא שלה".
היה מישהו שהכיר אותך יותר טוב מאמא שלך כשהיית ילדה?
"לא. אנחנו הילדים הכרנו זה את זה".
