חללי הופעות עם היסטוריה עשירה הם לא מחזה נדיר בלונדון. ובכל זאת, ה"איוונטים אפולו" באזור האמרסמית' במערב העיר (לשעבר "האמרסמית' אפולו" וגם "האמרסמית' אודאון") הוא מההיכלים האלה, שלצד האסתטיקה המושלמת שלו ספוג ברגעים מוזיקליים מכוננים. ביולי 1973, דיוויד בואי הרג שם במו ידיו את זיגי סטראדאסט. בנובמבר 1975, ברוס ספרינגסטין תלש מרוב לחץ את הפוסטר שהכריז "סוף-סוף לונדון מוכנה לקראת ברוס ספרינגסטין והאי-סטריט בנד", אבל על הבמה הוא דפק הופעה לפנתאון. באוגוסט 2014, כשקייט בוש שברה בצורת של 35 שנה (!) ללא הופעה חיה, היא עשתה זאת שם. וביום חמישי הגיע תורה של Big Thief.
"זה כל כך מגניב", תאמר בהמשך אדריאן לנקר, הסולנית, כותבת השירים, הגיטריסטית והאישיות שלא ניתן להסיר ממנה את המבט, "זה בהחלט הכי הרבה אנשים שהופענו בפניהם". אכן, 5,000 הנוכחים הם הסימן לזינוק שחוותה הלהקה, שהקימו לנקר, הגיטריסט באק מיק ואחד, מקס אולארצ'יק. כן, הבן-של וגם כוכב סדרות ילדים וטלנובלות לשעבר. עכשיו הוא מסתובב בעולם עם הרכב שאין סופרלטיב שלא מוצמד לו בכלי תקשורת נחשבים כמו הרולינג סטון, הגרדיאן ופיצ'פורק.
יחד עם המתופף, ג'יימס קריבצ'ניה, הפכה ביג ת'יף לתופעה. השירים שלה, אקוסטיים או מחושמלים, חשופים ומטלטלים, לא מחכים שנייה לפני שהם חודרים פנימה. הקול של לנקר נע בין רגיעון אידאלי לצרחה שמדביקה אותך לקיר באימה. ובהופעה, כל זה מקבל קרבה לא סטנדרטית: פיזית, הם כמעט אחד בתוך השני, אפילו שהבמה מכילה מרחב שיספיק עבור כפול ממספר האנשים. וכשהג'אם נעשה אינטנסיבי, הם יתכנסו אפילו יותר בינם לבין עצמם.
הסיבוב הנוכחי מקדם למעשה שני אלבומים שיצאו ב-2019. על אחד מהם, U.F.O.F, הלהקה הייתה מועמדת לגראמי בקטגוריית האלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר. הלהקה תופיע בישראל ב-17 וב-18 במרץ, במועדון הבארבי בתל אביב. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שלהם כאן, אחרי ביקור ב-2017. אלא שעכשיו, עם ארבעה אלבומים בסך הכל וניסיון מצטבר של מאות הופעות, ביג ת'יף היא אחד ההרכבים החשובים ביותר שמוכן לפקוד את ישראל כשהוא בשיא.
הרביעייה כולה עולה לבמה, וניכר שהיא מעט המומה נוכח השילוב בין גודל האולם וכמות הקהל. את שני השירים הראשונים, Zombie ו-Orange, מבצעת לנקר לבד, כמו מחממת את הנוכחים לקראת הכניסה של שאר החבורה. ואז מתחיל Masterpiece, השיר הנפלא שנושא את שם אלבום הבכורה של הלהקה (שלא חששה מהיומרנות, כנראה). הקול של לנקר, גבוה וחסר מנוחה, יחד עם דיסטורשן שכולו עדינות ודיוק, חושף את הקסם של ביג ת'יף: אסתטיקה שיש בה פראיות, ולהיפך.
גם השירים הבאים, כמו Capacity ו-Shark Smile, מצליחים להשליך שתיקה באולם למרות שמידת הרעש שבהם די צנועה. וכשנדמה, בטעות, שההופעה עולה על מסלול אחיד, מגיע Real Love, שבו הלהקה בכלל מתחפשת לסוניק יות'. אולי זה הסיפור של ביג ת'יף, מהכתיבה של לנקר והגיטרות שלה ושל מיק, דרך התיאום בין הבס של אולארצ'יק והתופים של קריבצ'ניה, ועד בניית סדר השירים בלייב: להיות בלתי צפויים, לקחת פניות חדות, ללחוץ על הגז בדיוק כשהמכונית מגיעה לקצה הצוק.
כשמתחיל הריף של Not, הסינגל המוביל של האלבום האחרון, Two Hands, מחיאות הכפיים עולות דרגה. ובאמת, אם יש שיר שמגיעות לו תשואות לפני שיודעים מה תהיה רמת הביצוע, זה הקטע הפנומנלי הזה, שש דקות של כעס ופחד ורעב. כשנגמרות ללנקר המילים לתאר את כל מה ש"לא", היא עוברת לסולו שמצליח להסביר הכל. יש רגעים כאלה בחייה של להקה – בהנחה שהתברכה בכישרון וגם מזל – שמגדירים אותה, נותנים לה תוקף שיכול לשרוד נפילה אמנותית או בעיות אישיות. Not הוא הרגע הזה של ביג ת'יף. ונראה שהיא מסתערת עליו שוב ושוב, ערב אחרי ערב.
הלהקה חותמת את הסט, לפני הדרן בודד, עם Forgotten Eyes. לנקר שרה על דמות אבודה, שצועדת ברחובות מלאים בהומלסים ונרקומנים ותוהה, שמא הנפש החלולה שייכת דווקא לה. אבל לפחות על הבמה, ביג ת'יף חדים וממוקדים, משפחה מתפקדת של מוזיקאים מיומנים ויצירתיים, בהובלת פרסונה יוצאת דופן. ועם הקידה הקבוצתית האחרונה, הסתיים עוד לילה שה"אפולו" יצטרך לפנות לו מקום בזיכרון.