"שלום", אני אומרת, "אני רוצה להזמין תור למספרה לאחר הצהריים". "אין בעיה", אומר לי הבחור מהעבר השני של הקו. "מה בא לך לעשות?"
הלשון שלי דופקת ברקס פתאומי. לתשובה הזאת לא ציפיתי כשהתנדבתי להתקשר ולהפיל בפח את עריק הקורונה המבוקש - מעצב השיער איתן (שם בדוי) מצפון תל אביב. השכנים שלו, שידעו שהוא חזר מחו"ל, דיווחו עליו למשרד הבריאות במלשינון החדש שמטרתו לאתר אנשים שמבריזים מבידוד. אז זה מה שקורה עכשיו, אדם לאדם מלשין? ומצד שני, מה אנחנו אמורים לעשות עם כל עריקי הבידוד? לחכות שידביקו את כולם?
"גוונים", אני שומעת את עצמי עונה. "בא לי גוונים, אבל רק בתנאי שאיתן נמצא, רק עליו אני סומכת", ואני מוסיפה לקול שלי טון מתפנק, כזה שיתאים לאישיות החדשה שלי, צפונבונית מטופחת עם כלבת פומרניאן בשם צ'ונצ'י שעושה גוני דבש טבעי.
את הדיווח על איתן הסורר קיבלנו לפני שעה וחצי. "יש עדכון על ספָּר מצפון תל אביב שבא לעבודה כרגיל, למרות שהוא אמור להיות בבידוד", אמר האיש שטלפן לדווח על מפר הבידוד לד"ר רוני ברקוביץ', מנהל האגף לאכיפה ופיקוח במשרד הבריאות, שמפקד על סיירת הקורונה שאליה הצטרפתי השבוע.
בימים כתיקונם, ד"ר ברקוביץ’ מפקח על כל מיני חומרים אסורים שמסתובבים בארץ, כמו בוטוקס מזויף, חגיגת וסמים אחרים. רגע לפני שמגפת הקורונה יימח שמה התפרצה כמו סרט של סטיבן קינג, הוא עסק ב־26 ק"ג סם אונס שאיזה תת־אדם הצליח להבריח לפה מחו"ל, כמות שמספיקה לרצוח את הנשמה להמון בחורות. ברקוביץ' מבין את הדחיפות, ובכל יום נשבע לעצמו שבסוף סיור הקורונה הוא יטפל בפרשת סם האונס, אבל כל יום מחדש, כשהוא מגיע למשרד שלו בירושלים, הוא שוב מקבל מיליון סמסים ושיחות שעוסקים בקורונה. אז סם האונס יחכה, כמו שהרכבת הממשלה תחכה, כמו שהמשק, כמו שכולנו.
ועכשיו אנחנו במרדף אחרי איתן. שאכן, כן, במקום להישאר בבית ולחרוש על סדרות בנטפליקס, טרוד בלהפוך את הראש של הלקוחות שלו לשדות בלונד מופזים. "איתן פה, אבל הוא לא יוכל לעשות לך גוונים כי יש לו עכשיו שלוש לקוחות בתור", אומר לי פקיד הקבלה. "אוף, באסוש", אני אומרת מתוך אישיות הניקול ראידמן החדשה שלי, "אני אתקשר ברביעי, יאללה, ביי".
אני מסיימת את השיחה ומהנהנת בראשי לד"ר ברקוביץ' ולסגנו אפי שפר, והזעם עולה בי. בגלל כל מיני מורדי בידוד ההורים שלי עלולים חס וחלילה לחלות. ומה נאמר לווירוס כשהוא ידפוק על הדלת? לא היום, תעביר את השמפו?
איתן הגיע בטיסה מאיטליה, בגלל זה פקדו עליו להתבודד שבועיים. מה, הוא לא יודע שארץ הפרמזן איטליה הפכה למולדת הנבגים? מה הוא חושב שיקרה אם הוא ימשיך לרכון על קרקפות ולרסס עליהן רוק בעודו מרים לעצמו, "הצבע מוש, חיים שלי"? האם הוא באמת לא מבין שספר הוא מסוג המקצועות האינטימיים שיש להם פוטנציאל הדבקה מטורלל?
"בואו ניסע לתל אביב לתפוס אותו", אני אומרת. שפר מהנהן. לפי החוק, אם נתפוס את איתן על חם תוגש נגדו תלונה, שהעונש המקסימלי בגינה יכול להגיע לשבע שנים. אבל בחדר המדרגות של בניין באור יהודה, זה שסיימנו בו כרגע ביקור בית כדי לוודא שהאיש שעליו הלשינו יושב כמו טאטאלע בדירה שלו, מתפתח ויכוח קטן. ד"ר ברקוביץ' לא רוצה לפרוץ למספרה בלי אזהרה. "בוא ניסע לשם, נעמוד בקצה הרחוב ונתקשר אליו", הוא מציע. "אם יענה, נגיד לו שיסגור מיד וייכנס לבידוד, לא חייבים להיכנס".
אם ניכנס למספרה, נצטרך לעלות על ביגוד המגן החייזרי, כי זה הנוהל - לא מתקרבים לאף מבודד בלי תלבושת הסיי־פיי המאיימת, שללבוש אותה זה עסק כל כך מסובך שאין מנוס מלהגדיר אותו כתנועת המראה ההפוכה של סטריפטיז. זה מתחיל בסרבל נייר לבן, שאליו צריכים להצמיד בגומיות שתי כפפות כחולות מסיליקון, ככה שאף פיסת עור באזור הידיים לא תישאר חשופה. אחרי זה שמים מסכת פה - יש לה גומייה אחת למאחורי האוזניים ואחת למאחורי הראש, וכדי לקשור אותה צריך קואורדינציה שאין לי. מעל המסכה צריך לשים מגן פלסטיק שקוף שנראה כמו קסדה של רתך, ומעל כל הקונסטרוקציה הזאת מרימים את הברדס של האוברול. רק אז אנחנו מוכנים לפלוש.
רק שאי אפשר לנשום מתחת למסכות, זה מחניק והזיעה מאיימת לטפטף לך מהעיניים. אני חושבת שבגלל זה ברקוביץ' מציע להימנע מפשיטה, אבל הוא, מסתבר, פשוט מרחם על איתן. "תארי לך מה ירגישו הלקוחות אם ניכנס למספרה, הוא לא יוכל לפתוח אותה שוב לעולם".
"כן", אומר שפר, גם הוא כמו ברקוביץ' רגיש כשזה מגיע למבודדים שהם עצמאים, שגם ככה בקושי גומרים את החודש, "אבל הבן אדם ספר, אם יתברר שהוא חולה בקורונה, הוא כבר הספיק להדביק עשרות ואפילו יותר בני אדם. זה רציני. אולי כן ניכנס בחליפות?"
בסוף מחליטים לנסוע לשם ולפעול לפי האינסטינקט. "יאללה, נזוז", אומר השוטר אילן גליק, ואנחנו מפעילים צ'קלקה ויוצאים אל המספרה שאולי מדביקים בה יותר מתוספות שיער.
סיירת אכיפת בידוד, הנה דבר שאף אחד לא העלה על דעתו שצריך להקים עד לפני חודש. בסרטי אסונות נהוג לכנות סיירות כאלו "כוח מיוחד". "זו מגפה בינלאומית", אומר בסרטים נשיא ארה"ב, "צריך להוציא את הספשל פורסס ולוודא שכל האזרחים נעולים בביתם".
ומה זה הכוח המיוחד הזה? כמה רופאים, כמה מדענים, בהם אפידמיולוגית שנראית כמו דוגמנית של ויקטוריה'ס סיקרט, וגדוד של שוטרים או חיילים בסרבלי קרינה, חבושים במסכות מתוחכמות. המסר הוא ברור: מדינות מתוקנות נערכות בזמן ליום של הווירוס, הן מקימות סיירות ומאמנות אותן לטפל ביעילות במחלות שמסוגלות להחריב את האנושות.
רק שאנחנו לא בסרט, וגם חיים בישראל, ובבוקר המאוחר של יום שני השבוע מחכה לי מציאות שונה לגמרי ברחוב מנומנם ברמת־גן. ברקוביץ’ ושפר, אחד דובוני חמוד בחולצת כפתורים והשני בעל עיני חאקי ולובש טי־שירט, יוצאים ממכונית משפחתית די חבוטה. יש להם תארים - לברקוביץ’ דוקטורט ברוקחות, לשפר, תואר שני במינהל ציבורי - אבל אף אחד מהם לא הוסמך מעולם לעסוק במחלות אפידמיולוגיות, וספק אם הם היו מאמינים לי אם הייתי מספרת להם לפני כמה שבועות שאוטוטו הם נהיים ברוס ויליס וטום הנקס בתפקיד שני שותפים קשוחים שנאבקים במגפה כלל־עולמית.
בניסיון להכיל את הקורונה, אמנם ננקטו בישראל צעדים נוקשים כמו בידוד לכל מי שמגיע מחו"ל, אבל בסופו של דבר אנחנו מדינת פופיק דלת־תקציבים שלמדה להסתפק באלתורים. 80 אלף ישראלים, והמספר גדל מדי יום, אמורים להיכנס לבידוד? ברור שרבים מהם הם חכמולוגים שלא מצייתים. מישהו צריך להסביר להם שאם הם לא יקפידו, נהפוך מהר מאוד לאיראן? סבבה, בוא נפנה לאגף במשרד הבריאות שמתעסק בוודקה מזויפת בחתונות, חומר די דומה לקורונה אם מפעילים את הדמיון, ונבקש מהם לאכוף את זה בציוד מתקדם כמו יונדאי ונייר סטנסיל שעליו כתובים שמות החשודים.
"זה כבר לא 80 אלף", אומר שפר, "עם ההנחיות החדשות לבודד כל מי שמגיע לארץ בטיסה, נגיע להרבה יותר".
"כמה אנשים אתם בכלל באגף?" אני שואלת. "שמונה", ברקוביץ’ אומר בחצי חיוך. "שמונה אנשים אחראים על 80 אלף מבודדים בכל רחבי הארץ?" אני תוהה, "איך אתם עושים את זה?"
"קמים כל בוקר, מתחלקים לזוגות ויוצאים לסיורים", הוא אומר, ושוב החצי חיוך הזה על פניו. הוא לא אומר, "תקנים, אנחנו חייבים תקנים", אבל זה די מובן שזה מה שצריך. שליצמן ישחרר כמה שיותר כוח אדם לסיירת הזאת, שלמרות שאולתרה, כבר ברור כמה היא יכולה להציל חיים. בינתיים, גם המשטרה תגוייס לאכיפת הבידוד לאחר שהוחלט כי נתוני השבים לארץ יוכנסו למערכות המידע שלה, ויש תוכנית להיעזר גם במערך הסייבר לאתר אזרחים בסיכון.
איך בכלל אפשר להשתלט על עשרות אלפי אנשים שנמצאים בבידוד?
שפר: "אנחנו פשוט סומכים על האחריות של האזרחים. הרוב נשארים בבית, מגלים ערבות הדדית. והאכיפה שלנו גם עוזרת. אחרי שאתה מתקשר, ובטח־ובטח מבקר, אנשים לא מעיזים להסתובב יותר. זו המלחמה היומיומית של המשרד - לדעת בדיוק מי נדבק, איפה ומאיזה חולה, ככה אנחנו נצא מזה. אני מרגיש שזה בשליטה קרובה למלאה. זה לא שאני אוהב להגיע הביתה לאנשים, אבל הצורך הלאומי קודם לכל. אנחנו לא צריכים להיות אנטי־דמוקרטיה כמו סין, אבל גם לא שאננים כמו איטליה. אני גאה לעשות את זה, זו מבחינתי משימה לאומית".
כן, למרות שזה לא המקצוע של הפקחים שלנו, הם מקבלים את המשימה שנפלה עליהם כמו שני גיבורי־על בעל כורחם. בשיא המסירות. וגם עם טיפ־טיפה פחד. "המטרה היא כמה שפחות לבוא במגע עם הבן אדם", ברקוביץ' מתדרך. "לפי הנוהל, אנחנו מתקשרים לאדם, אומרים לו לצאת למרפסת ולנופף לנו לשלום, זו ההוכחה שהוא בבידוד. במידה שהוא לא עונה, נצלצל באינטרקום. ורק אם הוא לא יענה, נצטרך להתלבש בחליפות, וממש לעלות אליו הביתה. המטרה היא להימנע. כלומר גם אם ניכנס אליו הביתה, אנחנו נישאר במרחק ביטחון של שני מטרים ממנו".
לא פחדתם כשאמרו שתעשו את זה?
שפר: "תראי, לכולנו יש משפחות, ילדים קטנים. קצת חששנו, לא נגיד שלא. אבל בסדר, קיבלנו הדרכה מקצועית".
אבל למה בחרו דווקא בכם?
ברקוביץ': "כי יודעים שאנחנו מתעסקים בכל החרא ובכל הזוהמה, שאנחנו לא רואים בעיניים ממטר, נכנסים לכל חור ולכל מוקד פשע, בכל שעה'".
לידם עומדים שלושה שוטרים - סגן ניצב מאיר לנקרי, ראש האגף להגנת הסביבה במשטרה, המפקד שהצטרף כדי לוודא שהעיתונאית תטופל כמו שצריך, רב־סמל בכיר מצחיק ושרירי עם משקפי רייבאן שמעדיף להישאר באלמוניותו, ורס"ב זיו ברדה, רכז המדור להגנת הסביבה וקמב"צ היחידה. גם השוטרים האלה נשלפו מהמדור להגנת הסביבה והונחתו בסביבה די זרה להם. היום הם מצטרפים לראשונה לכוח קורונה, כחלק מההנחיות החדשות.
וכמה מפירי בידוד כבר תפסתם?
ברקוביץ’: "לא מעט, אבל הגשנו עשר תלונות פליליות עד כה. המשטרה תחקור אותם ונראה. יש כל מיני סוגים של מפירים. הייתה אמא שהחליטה ש־12 ימים בידוד לילד שלה זה מספיק, אז היא שלחה אותו לבית ספר. ועוד אמא שהילדה שלה הייתה בבידוד נתקעה בלי סידור בשבילה, אז פשוט שלחה אותה לגן והלכה לעבוד. צריך להפעיל שיקול דעת לגבי מי צריך לקבל תלונה. קיבלנו גם תלונות על רופאים מפירים, שפשוט פתחו את המרפאה הפרטית שלהם והמשיכו לעבוד. את זה אני בכלל לא מבין, רופא שלא מבין את חשיבות הבידוד. יש גם אנשים שמשקרים ואומרים שיש להם אישור מיוחד ממשרד הבריאות לשבור בידוד וללכת לעבוד. הם אומרים שהם עשו את הבדיקה והיא יצאה תקינה, אז הם קיבלו פס. זה שקר, כי לא קיים אישור כזה בארץ, לאף אחד".
זוכרים את הסרטון ששודר בחדשות, עם הישראלי היפה ועדין הנפש ההוא, זה שפקחי משרד הבריאות הגיעו אליו הביתה, ובמקום להגיד תודה שלמישהו אכפת, קילל אותם ואפילו התעטש עליהם, לפני שהביע חרטה בעקבות הסערה שקמה? אז הפקחים מהסרטון היו ברקוביץ' ושפר. "אנחנו לא ממש מבינים מה קרה לו", אומר ברקוביץ'. "קיבלנו עליו תלונה שהוא חזר מתאילנד וראו אותו מסתובב עם המשפחה. לפני שהגענו לבית שלו, במושב במרכז, עשינו איתו שיחת טלפון, והבן אדם היה רגוע ודיבר בלי טיפת עצבים. מבחינתנו זה היה עוד ביקור רגיל - נכנסים, תעודת זהות, אומרים לו, ‘כל הכבוד’ והולכים - אבל איך שאנחנו מתקרבים לדלת, הוא התחיל לצעוק ולקלל, וגם לירוק עלינו ולהשתעל לנו בפנים".
לא פחדתם שהוא מידבק?
ברקוביץ’: "אפילו לא טיפה. בהתחלה בכלל חשבתי שאני לא שומע אותו טוב. ואחרי זה חייכתי לעצמי וחשבתי, מי אתה בכלל. אני לא סופר טיפוסים כאלו. בעבודה הרגילה שלי אני כל הזמן במקומות הכי קשים, בפשיטות סמים ופשע בתחנה המרכזית, עושה מבצעי נייס גאי, אז זה ערס צעצוע בהשוואה לטיפוסים שמקללים אותי בדרך כלל".
שפר: "זה כן היה מקרה קיצון מבחינתנו, לפני זה לא קרה לנו דבר כזה. רוב האנשים מגיבים לנו טוב. והוא הגיע כועס. אני חושב שהוא כעס על השכנים שהלשינו עליו, או שהיה קשה לו בבידוד, הרי זה לא כיף גדול, והוציא את זה עלינו".
מאז התקרית ההיא החליטו שלא לוקחים סיכונים, וכל צוות פקחים צריך להיות מלווה במינימום שני שוטרים.
בדרך כלל, מתנהגים יפה או שהם מקללים כשאתם באים?
ברקוביץ’: "מתנהגים יחסית יפה, אבל הרבה עצבנים. למה באת? מה, אתה רוצה להפוך אותי למצורע?"
וכאילו כדי להמחיש, הוא מתקשר לחשודים הראשונים שלנו להיום. מדובר בזוג נשוי כבני 50, שחזרו בטיסה מאחת הארצות היותר־נגועות ושהשכנים שלהם הלשינו עליהם שהם משוטטים להם כמו צמד סוסי מוסטנג באחו של רמת־גן.
"הלו גברתי", הוא אומר, "זה ממשרד הבריאות, רק רצינו לוודא שאתם בבידוד".
"שוב אתם מתקשרים?" הגברת יורה ישר. "כבר התקשרתם ארבע פעמים ביומיים האחרונים, לא השתנה שום דבר, בבידוד, בטח שבבידוד".
"אם רק לא אכפת לכם לצאת לחלון", ברקוביץ' אומר בנימוס. "תעשו לנו שלום ואנחנו נסתלק".
"המרפסת היא בצד השני, ותיכנס מכניסה א'", היא אומרת לו. "נו, איזו שכנה כבר הלשינה עלינו?"
"לא יודע", הוא עונה, "אבל אולי הייתה לה סיבה אמיתית לדאוג, אחרת למה?"
"כי היא בהיסטריה, אלא מה", אומרת האישה. "היא כל הזמן מכרכרת סביב הדלת שלנו לראות כמה אני מידבקת".
היא נשמעת כועסת, בעצם לא, היא נשמעת נבגדת. כמו מישהי שכל החיים שילמה ועד בית ושמה עציצי פטוניה בחדר המדרגות, אמרה שלום נחמד במעלית, ופתאום, במחי חופשת יין אחת באמיליו רומנו, הפכה למוקצית מבחינת מיאוס. אין לי ספק שכל השכנים מתים שהיא תעוף מהבניין שלהם, גם אחרי שהיא תצא מהבידוד בריאה ושלמה. תמיד ידבק בה איזה אבק בלתי נראה של חשד, אולי היא בכל זאת מבשלת את הווירוס על אש קטנה עד שיפרוץ, אולי כדאי להרחיק ממנה את הילדים.
נראה שהפחד הזה, שמעורבב בזעם, תוקף את כולם. קודם, בפתח־תקווה, זוג חרדים שחזרו מצרפת ונכנסו לבידוד עמד בחלון לבקשתנו, והגבר, מבוגר עם זקן לבן ארוך שנראה לי כמו אליהו הנביא, אמר: "בוא־בוא, תתקרב למרפסת, אני אשפוך עליך דלי מים".
"למה דלי מים?" אמר ברקוביץ’, מקפיד לשמור על טון רגוע. "כי עשית אותי מדוכא עם הבידוד הזה, ויש לי עוד שבוע", אמר האיש. אנשים משתגעים מקדחת הבידוד הזאת, והפקחים חוטפים את הדלי הרקוב של הרגשות שלהם.
90 אחוז מהתלונות על מפירי בידוד מגיעים בטלפון למלשינון. שזה סבבה, המלשינים מגלים אחריות אזרחית. רק שלא כל השיחות שמגיעות הן, איך נאמר, אמינות. יש לא מעט שכנים שסתם ממציאים איזו אגדה, העיקר שישלחו אל המבודדים בבניין שלהם פקחים שיוודאו שהם לא גוססים מחום גבוה, ואולי גם, אינשאללה, יעשו להם בדיקה לגילוי הנגיף.
כי החלום הישראלי החדש הוא להשיג ערכת בדיקה לגילוי קורונה. יש בארץ כ־4,000 ערכות כאלה, ובגלל המלאי הזעום זכאים לעבור את הבדיקה רק אלו שברור שנחשפו לחולה, וגם הספיקו לפתח תסמינים. שזה מוביל למצב מוזר: כולם בחזקת חשודים, כל מי שיושב לידך באוטובוס ומוחט את אפו, כל דוד שמשתעל מאחור בהצגת פורים של הילד, ובטח־ובטח השכנה שחזרה משווייץ. כולנו הפכנו להיות החתול של שרדינגר, מסתובבים ברחוב חצי בריאים, חצי חולים, חצי חיים, חצי גוססים. אנחנו נעולים בקופסת הגוף המסתורית שלנו ואף אחד לא מסכים להגיד לנו אם הנגיף כבר בתוכנו.
"מהרגע שאנשים הבינו שאני עוסק בקורונה, הם מתרחקים ממני", אומר שפר. "ברגע שאני נכנס למעלית הם יוצאים. עומדים רחוק ממני. המשפחות מאוד דאגו, אבל יותר קשה מהדאגה זו ההתקררות ביחס של חברים ואנשים שאתה מכיר". וברקוביץ' אומר: "הקורונה זה אות קין, ואנחנו הראשונים שמרגישים בזה.
"הילדים לא מפחדים לבוא אליי, אבל העירו להם בבית הספר שאבא שלהם מתעסק עם קורונה, וזה לא נעים להם שחושדים בהם שאבא שלהם עלול להידבק".
בגלל הנטייה להמציא דברים במלשינון, אנשי האגף לא ממהרים להוציא מכונית לכל כתובת. הם קודם כל מתקשרים לאדם, ורק אם יש משהו לא תקין בשיחה יוצאים לביתו. "אבל איך יודעים?" אני שואלת, וברקוביץ’ מושך בכתפיו. "מרגישים", הוא אומר בביטחון הזה שהוא נאלץ לסגל מאז מצא את עצמו מפקד הסיירת.
בינתיים אנחנו מגיעים לכניסה א', מתקשרים באינטרקום לשכנה המבודדת. "או, ראיתי אתכם למטה", היא אומרת, "אתה מחזיק חפץ שחור ביד, יש פה עוד אחד עם מצלמה, ואישה עם פנקס". פתאום משהו בקול שלה משתנה. "יאללה, תעלו לקפה", היא אומרת, "ויש גם עוגיות שאפיתי, בואו, נו".
זה רגע מרגש קצת, כי הנה, הכנסת האורחים של בני עמנו התגברה על הכעס. כן, האישה הזאת יודעת כמה חסרת טעם נראית לפעמים הלוחמה שלנו בקורונה, אבל ברגע הזה החום הישראלי שלה מנצח. מכניע אפילו וירוס שמשגע את כל העולם, עם כמה מעמולים ונס קפה עלית.
הנה עוד דבר שלא חשבתי שיקרה לי: שאני אמצא את עצמי מנהלת מסע ציד אחר בעלת בוטיק. הלשינו לנו שיש פה ברחוב אחת כזאת שלא יושבת בבית, אלא נמצאת כל הזמן בחנות. קודם התקשרנו אליה הביתה, איפשהו באחד המגדלים הכי יקרים בעיר. היא לא ענתה, ואז התקשרנו לחנות, גם שם לא הייתה תשובה. עכשיו אנחנו הולכים במעלה שינקין בדרך ללכוד את החיה הנדירה והמסוכנת, שלצורך העניין נקרא לה “עדה טיגריס הבוטיקים”.
אישה עמוסה בתכשיטי זהב עוצרת את אחד השוטרים. "משטרת ישראל, מה יכול להיות טוב", היא אומרת לו. הוא מחייך אליה, אבל אני רואה שזה הכאיב לו. קודם הוא סיפר לי למה ביקש לעבור למשהו קל יותר, כמו איכות הסביבה. "הייתי חלק מהסיור בירושלים", אמר, "ובגלל זה אני פוסט־טראומטי על צרחות של נשים. כל הפיגועים שהיו שם כמעט, אני הייתי בהם, עד ינואר 2001. ומכל הדם, וחלקי הגופות, והריח, כלום לא נתקע, רק צרחות של נשים".
4 צפייה בגלריה
משמאל לימין: אפי שפר, ד"ר רוני ברקוביץ' ודנה ספקטור במרדף אחרי מפרי בידוד
(צילום: יונתן בלום)
גם השוטר שהולך לידו, עבד שנים כבוחן תאונות דרכים, וגם הוא נושא בתוכו זיכרונות זוועה בלי שאף אחד יודע. ועכשיו, אחרי שהם סוף־סוף מצאו להם עבודה שמתאימה יותר לאבא לילדים שלא בא לו להעיר את כל הבית כשיש לו סיוטי לילה, פתאום הגיע נגיף הקורונה, אויב מר בעצמו. והם מפחדים, זה די ברור, אי־אפשר לא לפחד כשאתה אשכרה רץ לאנשים שאולי נדבקו כדי לבקש מהם תעודת זהות. אבל הם קשוחים, הם שוטרים, אז הם ממלאים את הפחד בבדיחות ובבייגלה חם שהביאו ממאפייה בדרך.
הישראלים שמפירים בידוד שייכים לכל קשת החברה. "אי־אפשר לעשות פרופיל של מי מועד להפרה", אומר ברקוביץ’". הוא מספר לי על בת 22 שנתבקשה להיכנס לבידוד, ציפצפה על זה והסתובבה בעיר. ואז עשתה תאונה על האופניים החשמליים שלה. תאונה קלה, רק שבמיון באיכילוב שמו לב שהיא הגיעה מספרד, אז הכניסו אותה בו במקום לבידוד שם. גם זה לא התאים לנערה הפראית שלנו, אז היא ברחה שוב. פשוט חזרה לכל הפארטיות שלה, עד שתפסו אותה בבית של הוריה. וכן, הם די מבוגרים וכדאי לה מאוד שהם לא יידבקו ממנה במידה והיא חולה.
"לא תמיד זה בכוונה", אומר ברקוביץ’. "אתמול למשל, הייתה אישה שכרעה ללדת והגיעה לבית חולים, אז אם היא אמורה להיות בבידוד, מה, לא ניתן לה ללדת? והיה גם מקרה של בחור שנבדק חיובי לקורונה, חולה ממש, שבמסגרת העבודה שלו מטפל בנרקומנים. עכשיו לך תמצא אותם. לחלקם אפילו אין בית".
אח, אור־יהודה, צלחת פטרי אהובה שכמוך. זירת הפשע שאליה הגיע חולה מספר 3, הלוא הוא מנהל סניף הפיראט האדום בעיר. הוא שהה בחנות למרות שהיה אמור להיות בבידוד, והדביק לא פחות מארבעה אנשים. את אשתו, חיילת שעבדה בחנות, נער שעבד שם אף הוא וסגנית מנהלת ביה"ס בקריית־אונו שביקרה בחנות.
גם בקרב הסיירת הרגילה להכל שלנו, איש הפיראט האדום הוא סוג של משל קרילוב מהלך, עם מוסר השכל מאוד נוקב. הוא אמנם לא ידע שהוא חולה כשהלך לעבודה, אבל מה שהופך אותו למעצבן במיוחד זאת העובדה ששיקר לגבי אלף ואחד פרטים במסלול ההדבקה שלו, בלי לחשוב כמה אנשים הוא מסכן.
כתוצאה מכך, אור־יהודה הפכה לארץ שוממת שאף אחד לא מעז לבקר. זה לא רק סניף הפיראט האדום שקורקע כמו ספינה טרופה. זה הרחובות הנטושים, החנויות הריקות, ככה לפחות זה נראה עכשיו, באמצע חופש פורים, כשאנחנו באים לבקר את מקרה מספר 31, גבר די צעיר ששהה בסניף הפיראט האדום, ושדיווחו עליו שהוא יוצא כל הזמן מהבית. אנחנו עומדים בחדר המדרגות בבניין שלו, ליד טרולי ותמונה של חמניות שמישהו זרק סתם ככה בפינה, ומתקשרים לסלולרי שלו שוב ושוב, אבל הוא לא עונה. אין מנוס, ככה מסביר ברקוביץ', חייבים לעלות על הסרבלים ולעלות אליו הביתה.
ציוד המגן אפקטיבי מבחינתכם?
שפר: "אין מאה אחוז, בטח לא החליפות היותר־דקות, אלו שראית בסרטון עם המקלל. עכשיו הביאו לנו את הסרבלים הלבנים האלו, רק שיש בעיה, קשה ללבוש אותם ועוד יותר קשה להוריד אותם. כי כשאת מורידה אותם לא נכון את יכולה בטעות להימרח בחיידקים שעליהם".
והנה הוא מתחיל לעקצץ לי בעמוד השדרה, הפחד. אותו פחד שלא הרגשתי כל היום הזה, כשסתם עמדתי ברחוב והשקפתי על חלונות וניהלתי משברים מתוך הקופסה הבטוחה של הסלולרי. מתברר שלא מספיק שאני דואגת שאיזה רסיס רוק יחצה בטעות את קווי קסדת המגן שלי, עכשיו גם הסרבל שאמור להגן עליי יכול להדביק אותי. אם רק אוריד אותו בתנועות לא נכונות, יימרחו עליי כל הכדורים הכתומים עם הזיזים שנראים כמו קיפודי ים מרושעים, אלו שראיתי בתצלום מתחת למיקרוסקופ.
למזלנו הצטרף אלינו בינתיים השוטר גליק, ג'ינג'י חסון שכדרכם של אדומי השיער משתלט ישר על העניינים. "אני אראה לך איך להתלבש וגם איך להסיר את זה", הוא אומר, ואיכשהו אני מאמינה לו.
עולים במדרגות, הנשימות כבדות. המסכה עולה ויורדת עם כל נשימה, האף מתחנן שירפו ממנו וייתנו לו קצת אוויר. את הדלת פותחת אישה כבת 30, היא באמצע ספונג'ה יסודית ולרגע נראית מופתעת לראות אותנו. מאחורי דלי הריצפז המלא שלה, עומדים ארבעה אנשים בחליפות חלל. אי־אפשר להבין חצי ממה שהם אומרים, כי המסכה גורמת להם להישמע כמו רובוט. ובכל זאת, היא מדברת בשקט. "כנסו", היא אומרת, "בעלי במיטה, ישן, בגלל זה הוא לא ענה לכם. רגע, אני אלך להביא לכם תעודת זהות".
"הוא כל הזמן בבידוד?" שואל שפר או ברקוביץ’, או דונלד טראמפ, אי־אפשר לזהות אף אחד דרך התחפושת הזאת. "בטח", אומרת האישה, "הרג אותי כבר, כל הזמן פה, אין רגע אחד לעצמי".
אנחנו נכנסים לחדר השינה. מתקרבים אבל לא יותר מדי. "מה?" הוא פוקח חצי עין, "מה אתם עושים פה?" הוא נראה ממש, אבל ממש, חולה. אחרת מה הוא עושה מתחת לפוך ביום הכי חם של האביב, ונדמה לי, או שהוא נושם קצר וכבד?
"אתה חולה? יש לך חום?" שואל אחד החייזרים. "מה פתאום", אומר הבחור, "אני בצום, תענית אסתר היום, אז ישנתי קצת".
למטה אנחנו מתפשטים, ולמרות כל הנחיותיו של הג'ינג'י אני מסתבכת כמו גור חתולים בשק בכל שכבות הנייר הסטריליות. אני כל כך נבהלת מעצמי ומכל הפרות הבטיחות שעשיתי תוך פחות מ־60 שניות, שאני ממהרת לגעת בביישנות באף שלי ולהגיד, "סליחה". מה שאומר שעכשיו גם הווירוס הכי עצלן כבר ימצא את דרכו לתוך מחילות הנשימה שלי, כי כמובן ששכחתי את חוק מספר אחד - לנקות ידיים באלכוהול לפני שנוגעים בחלקי הפנים.
"הוא נראה לי ממש חולה", אני שומעת את ברקוביץ’ אומר ממרחקים. "מה אתה אומר, נזעיק לו את מד"א?" מחר כנראה יגיעו לדירה צוותי מד"א עם ערכת בדיקה לקורונה, ונתפלל כולנו שהנשוי הצעיר סתם צם ומותש. הנה התשובה לכל מי ששואל מה הטעם בסיירת כזאת. ברגע שמבקרים אותך בבית עם כל הציוד, כמו גדוד לוחמי סער מ'מלחמת הכוכבים', אתה לא תעז לקום מהמיטה בשנייה שנעזוב ותצא לחבק תיירות. "הרתעה זה כל הסיפור", אומר ברקוביץ’. "תראי את הבחור הזה, ביקר בפיראט האדום בלי לדעת שמי שמוכר לו מפר בידוד, ועכשיו בוא נתפלל שהוא לא חטף כלום".
משם אנחנו טסים למספרה בצפון תל־אביב, ללכוד את איתן. בזמן שחלף מהרגע שהורדנו את הציוד ועד שעלינו לטנדר הלבן, ד"ר ברקוביץ' הספיק לקבל עוד חמש שיחות על עברייני בידוד אפשריים. למה הם עושים את זה? הם לא מבינים שארגון הבריאות העולמי הכריז על הקורונה כפנדמיה? האם יש חתונה, או דייט, או דּוּדה לפרינגלס ששווים קפיצה קטנה למטה לפיצוצייה והדבקה פוטנציאלית של מאות אחרים?
חבר סיפר לי על שני זוגות תל־אביבים מעודכנים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה שחזרו מחו"ל, הזוג האחד מספרד והשני מסין, ונקראו פתאום להיכנס לחדר מבודד בבית. ומה הם עשו במקום לגלות ערבות הדדית? הם שכרו דירת אייר־בי־אן־בי באזור ציורי בעיר שבו אף שכן לא מכיר אותם, ועכשיו הם נופשים שם בכיף, הולכים מדי פעם ללקק גלידה בנווה צדק. זה לא מגניב ולא מצחיק, ואם הקורונה יגיע למישהו שאני אוהבת, אני אישית אלך אליהם ואשאיר להם עטלף ליד הבית.
עוצרים ברחוב הומה אדם. נעמדים ומשקיפים על המספרה בעוד ברקוביץ’ מדבר בטלפון עם פקיד הקבלה ומבקש את איתן. והנה הוא, החשוד בכבודו ובעצמו. אנחנו רואים אותו דרך חלון המספרה בצד השני של הכביש. הוא מניח את הפן ליד המראה, אומר משהו ללקוחה וניגש לטלפון. הוא נראה בן 25, מקסימום 29, בחור יפה ולבוש היטב עם זקן שָׁטני מטופח. "הלו", הוא אומר, ואפשר לראות איך החיוך שלו נמחק בשנייה שברקוביץ’ מזדהה.
דרך הזגוגית אנחנו רואים גם איך שפת הגוף שלו משתנה והוא קורס לתוך עצמו כמו סינר ספרים שמושלך על הרצפה. הוא מסביר לנו שזה העסק שלו, ששכר הדירה מטורף פה, ומה הוא אמור לעשות, לשבת בבית ולהסתכן בזה שכשהכל ייגמר הוא ימצא את עצמו מרושש?
הקול שלו כל כך עצוב ואשם, שאני מרחמת עליו. הוא מתחנן על חייו, רואים את זה בתנועות הידיים שלו, בבקשה אל תיכנסו למספרה עם הסרבלים ותפחידו את הלקוחות שלי. בבקשה אל תגישו נגדי תלונה שעלולה להכניס אותי לכלא.
ברקוביץ' ושפר מקשיבים לו, אפשר לראות עליהם שהם גם מצטערים בשבילו. "בסדר", ברקוביץ’ אומר בסוף, "בתנאי שעכשיו אתה מניח את המספריים, יוצא מהמספרה, הולך הביתה ולא יוצא יותר".
אנחנו צופים בו עושה את זה. מוודאים שהוא הלך לבודד את עצמו. "בידוד זה קשה", אומר ברקוביץ', "והכי קשה זה לעצמאים". הוא מביא לי מחטא ידיים. "אשתי תמיד ביקשה ממני לא להביא את העבודה הביתה", מחייך שפר, "ובמקרה של הקורונה, אני באמת משתדל".
