הידעתם? פחד וגירוי מיני הם שני דברים דומים מאוד. יש לא מעט הורים לילדים שיתפלאו לשמוע זאת, אבל משבר הקורונה שעובר על כל העולם וכולא אנשים בבתיהם גורם לחלקם לעשות יותר סקס. הרבה יותר סקס.
"עוררות מינית יכולה בהחלט להגיע דווקא במצבי פחד מחולי וממוות. שימו לב שאחרי לוויה יש פתאום רצון עז לאוכל ולסקס. הפחד וחוסר הוודאות לגבי האם אחיה ומה יקרה לי מעוררים תשוקה ורצון עז לחוות הכול כאן ועכשיו, ולא לחכות למחר כי מי יודע מה מחר יביא", אומרת רינה להב, מטפלת מינית מוסמכת ועובדת סוציאלית.
סקס, היא אומרת, זו גם דרך נפלאה להפיג שעמום: "סקס משחרר אוקסיטוצין (הורמון האהבה) ואנדורפינים וגורם לנו להרגיש נאהבים, חשובים, משמעותיים ומחובקים, כאילו אנחנו לא לבד מול העולם המתמוטט בחוץ".
הקורונה באמת שינתה את מנהגי המין שלנו. היא נכנסה לכולנו למיטה בלי שהזמנו אותה. הורים מצאו עצמם עם ילדים בבית 7/24, רווקים מצאו עצמם בלי שום מגע במרחק 100 מטר מהם. זוגות ביחסים פתוחים נאלצו לסגור אותם לעת עתה, ואילו אחרים גילו שאורגיה אפשר לקיים גם בזום.
ישראלים מכל הסוגים הסכימו לשתף ולספר (תחת שמות בדויים) מה קרה אצלם במיטה מאז שהגיעה המגפה.
בת 40, רווקה ללא ילדים
אני קונדיטורית בקונדיטוריה שמספקת מאפים וקינוחים לבתי קפה ומסעדות. הוציאו אותי לחל"ת ממש בהתחלה.
אני גרה עם חברה, רווקה בת 40, ממש כמוני. יש לי באמבל, טינדר וקיופיד, אז אני כל היום מתכתבת עם חתיכות וחתיכים אך בלי אפשרות להיפגש. אולי אני היסטרית, אבל החלטתי חד-משמעית לא להיפגש עם אף אחד. אני חושדת שכולן/ם נגועים בנגיף.
עד הקורונה יצאתי הרבה לדייטים וגם היו סטוצים. לא הרבה אבל היו. עם גברים זה כמעט תמיד דרינק בחוץ, ועם נשים זה כמעט תמיד דרינק בבית. אני מאוד אוהבת לצאת לדייט. אני מאוד אוהבת להתלבש, להתאפר ולהכיר אנשים חדשים. זה חסר לי מאוד.
היו אנשים שמצאו חן בעיניי מאוד וסירבתי לדייט אך ורק בגלל המצב. חלק מהם ניסו לשכנע אותי ונעלמו כשסירבתי בתקיפות. ראיתי לא מעט גברים שכותבים בפרופיל "אם את לא בקטע של להיפגש עכשיו אז חכי עם הפנייה אליי". לא לכולם יש סבלנות לחכות שהנגיף ייעלם, ולא כולם מקפידים על ההנחיות.
למזלי, לפני כעשרה ימים הספקתי להיפגש עם האקס שלי, כי המצב באמת היה מחייב. הייתי באווירת ארמגדון ומתתי לשכב עם כל העולם אבל אסור. הוא היה אחרי ניתוח אז זה לא היה סקס פרוע כמו שרציתי, ובכל זאת זה היה צעד נבון לגוף שלי.
אם עכשיו הוא יציע שוב - ברור שניפגש. אם הוא אומר לי "בואי", אני שוברת את הסגר הזה ונוסעת אליו, אם צריך, עד אילת. אבל בשביל להיפגש עם זרים? לא. כלומר, לא בינתיים. נראה כמה זמן אצליח להחזיק ככה, כי הליבידו שלי חסר רחמים. כבר עכשיו אני מרגישה עצב ומקנאה בזוגות. יש להם סקס זמין ומגע זמין ונחמה פיזית. אוי, כמה שזה חסר לי.
בן 48, נשוי+3
איך הקורונה השפיעה על חיי המין שלי? ובכן, היא חיסלה אותם. המגפה הארורה הזו לקחה לי ולאשתי את הפרנסה, הוציאה את הילדים שלנו מהמסגרות, אסרה עלינו לצאת החוצה, בודדה אותנו מהמשפחה המורחבת ומהחברים וגם ריסקה את מעט האינטימיות שעוד הייתה בינינו. לכי לעזאזל, קורונה.
אני מודה, גם לפני זה המצב לא היה מזהיר. בשגרה שלנו אנחנו שוכבים מעט, ולרוב אני זה שיוזם. פעם, לפני שהילדים נולדו, עשינו המון סקס. זה השתנה עם השנים. יש הרבה דאגות פרנסה והחיים שלנו סובבים סביב הילדים - תוציא את זו מהגן, תיקח את זה לרופא, יש אסיפת הורים של ההוא, יש תור לקלינאית תקשורת, צריך לשלם לחוג כדורגל של האמצעי... אנחנו פחות זוג ויותר הורים, אבל אנחנו עדיין ביחד. אני אוהב אותה ואין לי שום רצון להתגרש.
איפשהו למדתי לקבל את זה שמין הוא לא משהו יומיומי, אבל מה שקורה בתקופה הנוכחית הוא בלתי נסבל. לא שכבנו אפילו פעם אחת, ואם אני אהיה כן עם עצמי - אני גם לא חושב שנשכב בקרוב. אני לא יודע מה איתה, אבל לי אין שום חשק לשכב איתה, והיא מצליחה לעצבן אותי גם בלי לומר מילה. כן יש חשק מיני אבל זה חשק כללי, הוא לא מכוון ספציפית אליה.
הספקנו לריב הרבה מאז שהוציאו אותנו לחל"ת, וגם כשאנחנו לא רבים יש אווירה טעונה ולא נעימה. הילדים מתישים אותנו ברמות שלא דמיינתי, וכל מה שאני שואף אליו כשאני קם בבוקר זה להגיע איכשהו לערב. לא יודע מה זה אומר עלינו. לא יודע מה זה אומר עליי. זה פשוט המצב כרגע, ואני משתדל לא לשקוע במחשבות עליו ובכל מקרה, אין לי פנאי לזה. אולי כשכל זה ייגמר אני אעשה הערכה מחדש.
ואולי לא. אולי פשוט כולנו נחזור לשגרה ונדחיק את התקופה הזו, נעמיד פנים כאילו היא מעולם לא הייתה.
בת 50, בזוגיות פרק ב' עם בן 55. לכל אחד מהם שלושה ילדים
עוד כמה רגעים אסע לביתו של בן זוגי. הוא גר עשרה ק"מ ממני, ממש לא בתחום ה-100 מטר שההגבלות מאפשרות, אז אני מקווה שהמשטרה לא תעצור אותי בדרך.
לפי רישומי משרד הפנים אנחנו אומנם לא גרים בבית אחד, אבל בפועל אני גרה בשני הבתים. רוב הבגדים שלי שם, אבל ברור לי ששוטר לא יקבל את הטיעון הזה, כמו שברור לי שלא אוותר עלינו במהלך התקופה הזו.
אנחנו מכירים תשע שנים. בשש הנשים הראשונות היו רק דרמות. בשלוש השנים האחרונות אנחנו בזוגיות אוהבת ומלאה. כשהכרנו הייתי גרושה טרייה יחסית ואם לשלושה ילדים. הוא היה גרוש פעמיים, אב לשלושה ילדים ובמערכת יחסים פוליאמורית ארוכה (במקביל למספר מערכות יחסים משניות). אני מלכתחילה הייתי מונוגמית, אבל החזקתי בגישה של "אתה רוצה לשכב עם אחרות? בבקשה. תעשה מה שאתה רוצה, אני לא ככה". הדברים אצלו השתנו בהדרגה. כיום הוא לא מגדיר את עצמו כפוליאמורי.
הילדים, גם שלי וגם שלו, בעניינים שלהם. הם אומנם עדיין גרים בבית אבל הם עסוקים. יש לנו הרבה זמן ביחד. אנחנו גם עובדים קצת פחות כרגע בגלל מגבלות היציאה מהבית.
שנינו מגיעים מתחומי עיסוק של גוף, נפש ומגע, כך שמיניות היא חלק מאוד משמעותי בקשר. עוד לפני הקורונה היינו עושים סקס לפחות פעם ביום ובדרך כלל יותר (אלא אם רבנו ריב ענק), ועכשיו זה רק עלה.
אני מתחרפנת מהזמנים האלה, אני מודה. דווקא לו זה עושה הפוך - כשכולם בסטרס, הוא נרגע. ועדיין, לשנינו יש צורך מאוד מאוד גדול במגע, אפילו יותר מהרגיל, ושנינו אנשים שצורכים הרבה מגע בשגרה. היה הרבה לפני, ועכשיו אנחנו נדהמים לגלות שאפשר עוד.
יש משהו בתחושת האי וודאות הזו שמגביר את הכמיהה לגוף. סקס מעניק נחמה וביטחון, הוא נעים ומרגיע. יש כאלה שלא מפסיקים לאכול כשהם בלחץ ויש כאלה שלא מפסיקים לרצות סקס. אצל שנינו בשעות סטרס ולחץ נסגר התיאבון לחלוטין, אבל הדחף המיני חזק.
דבר נוסף שהסקס מאפשר - ואת זה אני לומדת רק עכשיו, בשעה שבן זוגי כבר אלוף בזה - זה לנתק את המחשבות, להיות לגמרי בכאן ועכשיו. הרי זו המהות של התקופה הזו בעצם - כאן ועכשיו. הרי אף אחד לא יודע מה הולך לקרות. אף אחד לא מסוגל לומר משהו אחד ודאי. רק בימים האחרונים אני מצליחה ליישם את זה. כשאת צוללת למגע, כשכולך בתוך הרגע הזה, אז המחשבות שלך לא יכולות באמת להיות במקום אחר. אין חדשות. אין קורונה. אין עקומה לשטח. אין סטטיסטיקות מפחידות - וזה בדיוק מה שאני זקוקה לו. זה סופר נחוץ עכשיו.
גם הוא שם לב לעלייה באיכות הסקס שלנו. הוא אמר לי השבוע: "וואו, כאילו במגע שלך יש רמה אחרת של רגישות". קשה לי להסביר את זה. אנחנו אנשים מאוד-מאוד פתוחים, והתקופה הזו, באורח פלא, הצליחה לגרום לנו להיות אפילו עוד יותר פתוחים ממה שאנחנו.
אנחנו מארחים אצלנו וגם הולכים כאורחים לכל מיני מרחבים של מיניות וחופש, ועכשיו פשוט אי אפשר. אסור לנו. ניסינו למצוא דרך כן ליישם את המוכר והרגיל שלנו, אז קבענו עם חברים (אנחנו קבוצה של שמונה זוגות) לעשות אורגיה בזום. זה לא עבד. איכשהו זה לא הצליח. באיזשהו שלב קלטנו שלא הולכת להיות פה אורגיה, אז מצאנו פתרון אחר: פורנו.
עם כמה שבן זוגי הוא יצור מיני, הוא מעולם לא ישב לצפות בפורנו. כשהצעתי, הוא אמר: "אם כבר אני עושה את זה אז איתך", ואז החלטנו ללכת על פורנו של שנות ה-70. אז עוד היו עלילות, לנשים עוד היו שערות ערווה ויש הרבה סרטים שמציבים את העונג של נשים במרכז. סוף-סוף הוא ראה סרט פורנו מהתחלה ועד הסוף. הוצאתי כל מיני צעצועים ואמרתי לו: "הנה, זה כמו אורגיה בזום. יש פה מסך גדול עם אנשים שהם לא אנחנו שמקיימים יחסי מין. הרווחנו אורגיה בלי לסכן אף אחד בקורונה".
בת 27, רווקה
הקורונה תפסה אותי אחרי תקופת יובש ארוכה. הוציאו אותי לחל"ת, מה שגרם לזה שאשרוץ בקיופיד יותר מהרגיל. לפני כשבועיים בערך, בחור חמוד שלח לי הודעה. אם הוא היה פונה אליי לפני חודש בערך, סביר להניח שבכלל לא הייתי עונה לו, כי הוא לא באזור החיוג שלי ואין לי עניין לפתח קשר עם מישהו שגר רחוק, אבל עכשיו... למי אכפת? ההודעה שלו הצליחה להצחיק אותי, וזה די נדיר בימים מדכאים אלו, אז מיד כתבתי לו חזרה. מהר מאוד עברנו לוואטסאפ. מפה, איכשהו, התפתח קשר וירטואלי יומיומי.
במהלך היום אנחנו משוחחים על כל מיני דברים - סרטים שראינו, ספרים שקראנו, פילוסופיות על המצב. הוא מספר לי על העבודה שלו, אני מספרת לו על קורסים שאני עושה דרך האינטרנט. אפילו עשינו דייט אחד בזום.
בערבים השיחות האלה מקבלות זווית אחרת והופכות לסקסטינג סוער ומהנה. בפעם הראשונה שזה קרה פשוט התכתבנו בשעת לילה מאוחרת, והוא שאל אם אני הולכת לישון. שאלתי אם יש לו הצעות אחרות, והוא ענה שיש לו פנטזיה אבל הוא לא בטוח אם היא מוסרית. ביקשתי ממנו שיספר לי, ומקסימום אחליט שלא מתאים לי. הוא הציע שנאונן ביחד. זרמתי עם זה.
זה קצת הלחיץ אותי בהתחלה, כי אתה אף פעם לא יודע לאן דברים שאתה שולח יגיעו. זה התחיל רק עם טקסטים, וביומיים האחרונים אנחנו שולחים זה לזו גם תמונות וסרטונים. אני מקפידה להצטלם בלי הפנים שלי, אבל משום מה אני סומכת עליו, ומקווה לא להתחרט.
כרגע אני מפחדת להשתמש במילה "מאוהבת", אבל נראה לי שבהחלט אני מפתחת רגשות כלפיו. אני מתחילה את היום עם ה"בוקר טוב" שלו, ומסיימת אותו כשאני נרדמת עם הטלפון ביד.
בלי הקורונה הוא, ככל הנראה, מעולם לא היה מקבל צ'אנס.
בת 40, נשואה ואם לשתי בנות (4 ו-2.5), פרנקפורט
אנחנו מתגוררים בפרנקפורט שנמצאת כרגע בחצי הסגר. המשמעות היא שהכול סגור, אבל מותר לנו עדיין לטייל בחוץ ולעשות ספורט, וכשאני שומעת מה קורה בישראל זה בהחלט משהו שאני מוקירה.
שנינו עובדים כרגע מהבית ולילדות אין מסגרות, מה שאומר שאנחנו ארבע נפשות שחולקות את החלל 7/24.
למזלי, בן זוגי יודע להכיל את העצבים שלי ואת ההתמוטטויות הקטנות, והוא מאוד מאוזן ויציב, ואיכשהו עוד לא התחלנו לריב בצרחות זה על זו. אנחנו משתדלים לצחוק הרבה, גם כשהמצב נהיה חונק, ואלכוהול עוזר להחליק את המצב טוב יותר בגרון - אבל הלחץ נותן את אותותיו על כולנו, ויש לו השפעה ישירה על הסקס שלנו.
אני מרגישה שהליבידו שלי - המאוד מפותח בימי שגרה - הלך קצת לאיבוד. השילוב של הדיכאון והעובדה שאין לנו כמעט רגע אחד לעצמנו הוציא לי את החשק, שזה מאורע נדיר אצלי. אפילו אחרי הלידות החשק שלי לא ירד. בואו נגיד שבינתיים ירדנו מפעמיים-שלוש לפעם בשבוע, אבל עוד דרך ארוכה לפנינו. מבחינת התדירות זה אולי לא כזה הבדל משמעותי. מה שהשתנה בעיקר זה הליבידו שלי. פשוט פחות בא לי. הרבה פחות.
אנחנו כן משתדלים למצוא זמן שקט לעצמנו לפחות פעם בשבוע, ואני נענית בשמחה, אבל לא מסוגלת ליזום וגם לא הייתי מרגישה שום דגדוג מציק אם זה לא היה קורה בכלל. האמת היא שאני יכולה להסתדר כרגע בלי מין, וזה מאוד מעציב אותי.
אולי אם היינו רק שנינו זה היה משנה את התמונה, אבל הירידה בחשק נובעת אצלי בעיקר מדיכאון ומאבל על החיים שנעצרו ואולי ישתנו לעד, ופחות בגלל שהילדים מסתובבים לנו בין הרגליים רוב שעות היום.
לא דיברתי איתו על זה בינתיים, כי לא עלה צורך. זה לא שהוא מנסה כל יום ונענה בשלילה, וזה לא שגם הפעם הזו בשבוע נעשית בחוסר חשק מוחלט מצידי. אני כן נהנית ברגע שאנחנו שוכבים. חשוב לי מאוד שיהיו בינינו רגעים אינטימיים כאלה לטובת הזוגיות שלנו, שגם ככה עומדת למבחן בימים טרופים אלה. בגדול לא יכולתי לאחל לעצמי להיות תקועה במצב המחורבן הזה עם מישהו טוב יותר. והסקס? יחכה לימים אחרים.
בת 33, בזוגיות ובהיריון ראשון
אין לנו ילדים, שנינו לבד בבית, לא יוצאים אפילו 100 מטר. חננות שמצייתים להוראות. הוא דוקטורנט למתמטיקה שלומד כל היום, ואני מנהלת מקהלה שמנגנת כל היום, רואים רק אחד את השני. בהתחלה חשבתי שנתחרפן, אבל דווקא זמן האיכות הזוגי התגלה כמתנה! מצאנו דרכים לבלות יחד, וזה מוסיף ריגוש ומחרמן. כל בוקר אנחנו מכינים אחד לשני ארוחות בוקר ואוכלים במרפסת (זמן השמש היחיד שלנו), בצהריים עושים הפסקה ביחד, אוכלים ומתכננים את הערב (בזמן שגרה לא היינו נפגשים במשך היום), וכשמסיימים לעבוד נהנים מזמן זוגי שקט בלי הפרעות.
בהתחלה חצי שעה של ספורט עם יוטיוב (יוגה, משקולות, אירובי, מגוונים), משתדלים בלי הרבה בגדים ואז זה מחרמן ממש, קוראים ביחד ספרים, מנגנים, מדברים. ולמרות שהיינו עושים זאת לפני, משהו השתנה, אני מגיעה לערב פחות עייפה ויש לנו יותר זמן להשקיע ולענג אחד את השנייה, להתעכב על כל חשק וליהנות יחד. תמיד היה לנו מין נעים, אבל להרגשתי הוא השתפר מאוד. בעבר הזמן המשותף שלנו היה מצומצם, היינו עושים ספורט בנפרד וגם פוגשים חברים, לא היה לנו הרבה זמן שהוא רק שלנו, ועכשיו זה כל מה שיש. התקשורת שלנו התרחבה, שיתפנו אחד את השנייה בדברים שבעבר לא דיברנו עליהם וזה מקרב ומחבר, אני מרגישה שאנחנו מכירים הרבה יותר טוב, גוף ונפש. הקורונה הביאה איתה זמן ושקט שלדעתי מאוד הכרחיים, עכשיו יש לנו פנאי לגלות עוד דברים אחד על השנייה ולנסות דברים חדשים, זה לחלוטין קירב בינינו, והזוגיות שלנו מלבלבת באושר.
אני בהיריון לא מתוכנן כרגע. למען האמת אני כבר בחודש שישי, וזה פחד אלוהים. רצינו ילדים, אבל התפתחה אצלי טוקופוביה (חרדה מהיריון ולידה) והעדפתי שננסה להיכנס להיריון רק אחרי שאעבור טיפול. ובכן, העולם צחק עליי, ולמרות שאיפשהו קיוויתי שאני לא פורייה ואקבל פטור, חזרנו מירח הדבש עם טפיל חדש. בהתחלה היה לי ממש קשה, שנאתי את הגוף שלי שבגד בי והופרה ומשתנה בלי שליטתי, ולא הצלחנו לשכב בכלל... הייתה תקופה קשה. למרות הסבל, לא הייתי מסוגלת להפיל משהו ששייך לאהבה של שנינו.
התחלתי טיפול פסיכולוגי פעמיים בשבוע, ובן הזוג החמוד שלי עוזר לי לקבל את הגוף שלי ולחבב אותו למרות כל השינויים. הוא ממש תומך ומעודד ולמרות שעדיין קשה לי, אין ספק שהזמן שהתפנה לנו עזר מאוד להתמודד. פעם ביום אנחנו מנגנים לה שיר ואני מנסה להתחבר אליה. אני בטוחה שאילולא הזמן הזוגי שלנו לא הייתי מצליחה להגיע להשלמה עם התהליך שאני עוברת, וגם יחסי המין שלנו היו נתקעים...
זה מוזר כל כך שהכול בחוץ קורס ואנשים מפוטרים ומבוהלים, ודווקא אצלנו אלה זמנים מבורכים ונעימים. אני מרגישה שזכיתי.
בן 40, בזוגיות פתוחה, ללא ילדים
היו לנו תוכניות גדולות לסגר הזה. שנינו עובדים מהבית ואין לנו ילדים אז חשבנו שנעשה מלא-מלא סקס, אבל בפועל זה לא ממש קרה. התדירות עצמה לא השתנתה. מה שכן השתנה לחיוב זה שעכשיו יוצא לנו לשכב באמצע "יום עבודה", ולא רק בלילה כשאנחנו גמורים אחרי יום ארוך. פתאום גם סקס בוקר הפך לאפשרי כי אנחנו לא ממהרים לצאת מהבית.
הקורונה העניקה לנו ספונטניות. היא אומנם לא הפכה אותנו לשפנים, אבל היא גם לא הרגה לנו את המין כמו שאולי היא עשתה לרווקים או להורים. שנינו בסטטוס ממש טוב ביחס לסובבים אותנו. אנחנו ממשיכים לקבל משכורת, יש אוכל, אין ילדים, אנחנו גרים בדירה שאנחנו מאוד אוהבים, ויש כלבה שמאפשרת לנו לצאת איתה לטיולים קצרים וקרובים.
מן הסתם, כרגע אנחנו לא נפגשים עם אחרים. זה ברור לשנינו. בימי שגרה היא נמצאת בקבוצה של בדס"מים א-מונוגמיים. לפני הסגר הם היו מקיימים מפגשים בבתים, אבל עכשיו הם נאלצים לעשות פגישות זום. לי יש כמה ידידות (עם בנפיטס) שאני לא יכול להיפגש איתן. אז אנחנו בעיקר מתכתבים, שואלים אחד לשלום השנייה. אין סקסטינג או משהו כזה, רק התעניינות בבריאות וכאלה.
מבחינת הפרקטיקה המינית המגפה די סגרה לנו את מערכת היחסים, אבל אנחנו עדיין יכולים להימשך לאחרים בגלוי ולדבר איתם. אנחנו לא יכולים לקבוע תוכניות קונקרטיות למפגשים, אבל מותר לחזר כל עוד זה לא מפר את הסגר. היא, לדוגמה, נכנסת בימים אלו לאפליקציות היכרויות, ואני בסדר עם זה לגמרי. מותר לנו להתחיל עם אחרים, אבל סקס עם אחרים הוא כרגע על הולד. כשכל זה ייגמר נוכל לשוב להתראות גם עם אחרים, אבל כבר לא נוכל להזדיין באמצע היום וזה קצת חבל.
בת 30, בזוגיות, נמצאת כעת בסן פרנסיסקו
אנחנו בזוגיות כבר שנה וחצי, תקועים כרגע בדירת אייר בי.אנ.בי בסן פרנסיסקו, שאותה אנחנו חולקים עם אדם נוסף - הפרטנר של בן זוגי לעסקים.
איך התגלגלנו לסיטואציה הזו? ובכן, בן הזוג שלי עובד בהיי-טק. הוא מנסה לקדם איזשהו רעיון לסטראט-אפ והייתה לו נסיעת עסקים שהצטרפתי אליה ברגע האחרון, כי חיים רק פעם אחת ומתי יהיו לנו עוד הזדמנויות כאלה לטייל? מסתבר שחזיתי את העתיד...
זו הייתה אמורה להיות נסיעה של חודש, אבל אז הנגיף התפרץ והעדפנו להישאר כאן, ובדיעבד הסתבר שזו החלטה נכונה. אנחנו עוקבים אחרי החדשות בישראל וזה נראה לא טוב. כאן, לפחות בינתיים, הסגר פחות דרמטי מהארץ, אבל גם פה אנשים בסטרס, הרחובות ריקים ורוב מקומות הבילוי סגורים.
מאז שכל הסיפור הזה התחיל אנחנו שוכבים כל לילה. בהתחלה היינו שקטים וממש השתדלנו שהשותף שישן בחדר ליד לא ישמע אותנו, אבל ככל שהמצב נהיה יותר ויותר מופרע כך איבדנו את הבושה. אני מרגישה ששנינו ממש צריכים את הפורקן המיני הזה.
בזמני שגרה אנחנו שוכבים בתדירות של פעם-פעמיים בשבוע. עכשיו זה קורה הרבה יותר, אבל התדירות היא שולית. מה שבעיקר השתנה זה המהירות. אם קודם סקס ממוצע ארך חצי שעה, עכשיו הוא אורך רבע שעה בלבד כי הוא מטורף ומכוון לפורקן. אנחנו בסטרס מהמצב, מאי הוודאות הכללית, ואנחנו זקוקים לפריקינג אורגזמה. זה סקס שיש בו המון נחמה רגעית.
אנחנו כמובן לא מוותרים על מילים, ליטופים, חיבוקים ומבטים ארוכים. אנחנו עדיין משקיעים זמן בעינוג האחד של השנייה, ואני בהחלט מקבלת את המענה הרגשי שאני צריכה, אבל הקצב הוא אחר, כאילו עוד רגע נגמר העולם.
בת 33, בזוגיות פרק ב', עם שלושה ילדים שנמצאים חצי מהשבוע בבית
אני ובן זוגי יחד קצת פחות משנה, כך שהכול גם ככה יחסית חדש ועדיין לגמרי מרגש. עברנו לגור יחד לפני חצי שנה.
זה פרק ב' עבור שנינו, ככה שיש ימים עם שלושה ילדים קטנים (8-5.5) בבית ויש ימים רק לעצמנו.
מאז שהתחיל הסגר שנינו בבית, מן הסתם, מה שאומר יש לנו הרבה יותר הזדמנויות לסקס. יחד עם זאת, בימים עם הילדים בבית יש גם הרבה יותר משימות - כביסות, בישולים, ניקיונות - ובעיקר חיכוכים בינינו לבין הילדים, וכתוצאה מכך גם בינינו כזוג. פרק ב' זה עסק מורכב.
אם הייתי מציירת גרף, היה אפשר להבחין בהבדל מובהק בין הימים.
מה שממש נחמד זה המזמוזים. כשהילדים בחדר אחר הוא בא אליי, אני באה אליו, נשיקות לוהטות, נגיעות מעל ומתחת לבגדים. יש משהו ברגעים הגנובים האלה שממש עושה לנו מדהים.
בסך הכול אנחנו מרגישים בסדר. אנחנו לא מתוסכלים מכמות המין, בעיקר עסוקים בלשרוד מנטלית. בכל מקרה, הראש לא לגמרי בזה.
יש גם מי שכבר הפנים את החוקים החדשים ולוקח אותנו לשלב הבא. גילי מוסינזון (40), גרוש, אב לשניים ודמות מוכרת בסצנת הסקס הישראלית, שינה את אופי מסיבות הסקס שהוא נוהג לארגן.
"לפני שכל הבלגן הזה התחיל הפקתי מסיבות סקס. היום אני עדיין מפיק מסיבות סקס, רק שהן קורות בזום", הוא מסביר. "מאז שהקורונה השביתה את מסיבות האהבה שלי ואת החיים בכלל, הספקתי לעשות כבר כמה מפגשי רשת מעניינים מאוד - מסיבות מצומצמות של עד עשרה אנשים בזום, בדיסקרטיות ובעירום מלא".
איך זה התחיל?
"כשההגבלות הוחמרו, פנו אליי אנשים בבקשות ישירות לערוך מסיבת מצלמות. אף אחד לא יודע מתי המצב הנוראי הזה יסתיים, אבל דבר אחד בטוח: אנשים שובבים יישארו אנשים שובבים. מי שבעידן נטול הקורונה אהב מין קבוצתי או מין אחר חייב כרגע להמציא את עצמו מחדש, כי השובבות שלו לא הלכה לשום מקום. קורונה או לא קורונה, אנשים רוצים להיפגש. האפשרויות מוגבלות כרגע, ואין מנוס ממציאת פתרונות יצירתיים. כולם אונליין כל הזמן - בווידיאו-צ'ט/סקייפ/זום - וזה רק טבעי שניקח את זה לשם".
הדבר היחיד שהטריד אותו, לדבריו, הייתה הדיסקרטיות של המשתתפים: "מניסיון עבר, כאחד שכבר דלפו סרטוני סקס שלו, אני יכול לומר שהפקתי את הלקחים שלי והחלטתי להחתים את כל המשתתפים על חוזה סודיות ארוך וקשוח. לא רוצים לחתום? אל תשתתפו".
מה בעצם קורה במסיבה כזו?
"מסיבות צפייה יכולות להיות זוג מול זוג או עשרה זוגות פעילים: כל זוג בבית שלו, עם מצלמת רשת פתוחה וטלוויזיה גדולה שמחוברת למחשב, שעליה הזוג רואה את שאר המשתתפים בלייב ובענק באמצע הסלון שלהם.
"מתחילים בשיחה שבה כל מצלמה מציגה את הרכב המצטלמים בה. לפעמים השיחה או משחקי המין מתרחשים מעצמם, ולפעמים אני מתניע את האירוע על ידי דוגמה אישית או באמצעות משימות, הוראות או בקשות שאני מעביר לשאר המצלמות או למצלמה ספציפית.
"הכול תלוי בהרכב המשתתפים, ועד כמה רחוק הם רוצים ללכת עם הפנטזיה. כמובן, יש מגבלה אחת קריטית והיא המפגש הפיזי והמגע בין גוף לגוף, מה שאומר בהכרח שהדמיון פועל כאן שעות נוספות. משחקי תפקידים ומתן/קבלת הוראות מקבלים כאן מקום של כבוד.
"יש משימות מיינסטרים, של תעשי לו ככה/תעשה לה ככה ותגרום או תגרמי לו לגמור/לגנוח או כל דבר אחר, ויש משימות מעולם ה-BDSM. לכל משתתף יש עולם האסוציאציות שלו ומה שמדליק אותו, צריך רק להיות יצירתיים. אפשר, כמובן, להשתמש במסכות ובעזרים טכניים ששומרים על הדיסקרטיות. במצלמה הם יכולים להיות כמעט כל מי שהם רוצים להיות".
אילו תגובות אתה מקבל?
"100% מהתגובות חיוביות. אני מקבל הרבה פניות, גם מהקהל של מסיבות האהבה שלי, שבמצב הנוכחי סובלים מהיעדר ריגושים, וגם מאנשים חדשים ששואלים אותי איך להוסיף קצת פלפל לחיי המין שלהם.
"אני לא חושב שאנשים עכשיו חרמנים יותר או פחות, אלא שזה פשוט יצר קיים, והוא לא נעלם ולא הולך להיעלם גם אם מגפה משתוללת בחוץ. אפילו להיפך. דווקא עכשיו, כשהעתיד כל כך לא ברור, אנשים זקוקים לאסקפיזם, וכמה כבר אפשר לשבת מול נטפליקס?"
פורסם לראשונה: 09:22, 03.04.20
